קרב פארסכור

קרב פארסכור הוא קרב שנערך ב-6 באפריל 1250, בין הצבא הצלבני של מסע הצלב השביעי לבין הצבא המצרי. הקרב היה המשכו הישיר של קרב אל-מנצורה, ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, מסע הצלב הגיע לסופו ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי.

קרב פארסכור
מלחמה: מסע הצלב השביעי
תאריך 6 באפריל 1250
קרב לפני קרב אל-מנצורה
מקום פארסכור מצרים
תוצאה ניצחון מצרי
הצדדים הלוחמים

צלבנים צרפתים

מפקדים
כוחות

לא ידוע

לא ידוע

אבדות

לא ידוע

לא ידוע

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לואי התשיעי נופל בשבי, תחריט של דורה מהמאה ה-19

הקרב סימן גם את סוף השלטון האיובי במצרים ותחילת התקופה הממלוכית.

  ערך מורחב – מסע הצלב השביעי

מסע הצלב השביעי, בפיקודו של לואי התשיעי, מלך צרפת, החל את השלב הצבאי בנחיתה בדלתא של הנילוס וכיבוש העיר המבוצרת דמיאטה. לאחר עיכובים של חצי שנה יצא הצבא הצלבני לכיוון קהיר ונעצר בסמוך לעיר המבוצרת אל מנצורה.

בקרבות שנערכו ב-8 בפברואר בתוך העיר אל-מנצורה וב-11 בפברואר מחוץ לחומות העיר הצליחו הצלבנים להיאחז במחנה מבוצר מחוץ לעיר ולהדוף את ההתקפות של הצבא המצרי, אותן הובילו כוחות של פרשים ממלוכיים הידועים בשם אלבחרייה אלצאלחיה.[1]

בסיומם של הקרבות של חודש פברואר, נותר הצבא הצלבני בעמדתו מבלי לגלות כל יוזמה או ניסיון להכריע את המערכה או לחלופין – לבצע ארגון מחדש על מנת להשיג להכריע את המערכה. סגורים במחנה הנתון להתקפות בלתי פוסקות מצד כוחות מצרים קטנים, חשופים למחלות ובמחסור מתמיד של מזון ותחמושת החל הצבא הצלבני לאבד את כוחו ואת הנכונות ליטול יוזמה. רעב, דיזנטריה, צפדינה, טיפוס ומורל ירוד עשו את שלהם במחנה שהיה נכון למכת החסד שתגאל אותו מייסוריו. האביר וההיסטוריון הצרפתי ז'אן דה ז'ואנוויל, בן לווייתו של מלך צרפת שלחם בקרבות מסע הצלב השביעי, מספר על סבלם של החולים:”חלינו ב'מחלת הצבא'. במחלה זו התייבש בשר רגלינו כליל ועור רגלינו התכסה כמים שחורים בדומה למגף ישן. אצל אלה שחלו במחלה זו נרקבו החניכיים. איש מהחולים בה לא ניצל ועל כולם נגזר למות”.[2] ”המחלה במחנה החמירה. בשר מת הצטבר על החניכיים של האנשים. על הגלבים היה להסיר את הבשר המת כדי שהאנשים יוכלו ללעוס את מזונם ולבלוע אותו. מעורר רחמים היה לשמוע את זעקת האנשים כשחתכו את הבשר המת של חניכיהם במחנה, שכן זעקו כנשים בהקשותן ללדת"”.[3]

מרץ 1250

עריכה

ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי מספר בכרוניקה על מסע הצלב על החלפת השלטון במצרים:[4]

כאשר תוראן שאה שמע על מות אביו הוא יצא מדיארבקיר ביום ה 15 לחודש הרמדאן ועימו רק חמישים פרשים. הוא הגיע לדמשק בסוף החודש ושם קיבל מנחות מכל השליטים של ערי סוריה. ביום רביעי ה 27 בחודש שוואל הוא עלה על הדרך למצרים. החדשות על בואו החזירו את האומץ ללב המוסלמים. הידיעה על מות הסולטאן לא פורסמה עוד ברבים.
הטקסים הרשמיים בוצעו כסדרם, אנשי החצר ערכו את שולחנו כרגיל – כאילו הוא עדיין בין החיים, פקודות ניתנו בשמו ואשת הסולטאן שלטה במדינה ומצאה בעצמה כוחות לבצע את כל הנדרש.
ברגע ששמעה על בואו של תוראן שאה היא קיבלה את פניו והניחה בידיו את מושכות השלטון.
הנסיך היה קצר רוח לעמוד בראש צבאו ויצא לעבר אל-מנצורה.

כך, כשלושה שבועות לאחר קרב אל-מנצורה, ב-28 בפברואר, תפס את הפיקוד על הצבא יורש כס הסולטנות אלמלך אלמועט'ם תוראן שאה. תחילה לא היה תחת פיקודו הכוח שיאפשר התקפה חזיתית על המחנה הצלבני, עקירת אחיזתם באזור מול העיר אל-מנצורה והסרת האיום הפוטנציאלי על קהיר, והוא פנה לאסטרטגיה של מצור והתשה.

המחנה הצלבני – בעמדת איום על אל-מנצורה וקהיר הדרומית לה – לא היה מסוגל לממש את עמידתו בשערי עיר הבירה המצרית וסבל מקשיי אספקה הולכים וגדלים. ייתכן ועמידתו של הצבא הנוצרי ניזונה מתקווה קלושה שמחלוקות הולכות ומתרבות בצמרת הצבא המצרי בין הסולטאן החדש (אותו הגדיר ההיסטוריון יהושע פראוור כ"רב מרץ ובלתי פופולרי"[5]) ואנשיו ובין המינהל של הח'ליפות הישנה ובראשם הממלוכים יתפתחו לכלל מלחמת אזרחים והתפוררות הצבא המצרי – תחזית שלא הייתה רחוקה מהמציאות אך לא הביאה כל תועלת לצבא הצלבני.

בעוד הצבא הצלבני חוטא בחוסר מעש וממתין לאשר יביא עליו גורלו התחזק הצבא המצרי ופעולתו הראשונה של הסולטאן הייתה ניתוק הצלבנים באל-מנצורה מבסיסם בדמיאטה. המצרים הצליחו לגרור במסע יבשתי מספר גדול של סירות ולהשיט אותן במורד הנילוס ועל ידי כך לחסום את נתיבי האספקה בין המחנה הצלבני לבסיס בדמיאטה.[6]

שיירות אספקה שעשו את דרכן מדמיאטה ועליהן מזון טרי, מזון משומר ותחמושת נתפסו על ידי המצרים או נאלצו לחזור על עקבותיהן.[7][8]

בחודש מרץ, כשהם מודעים היטב למצב המחמיר במחנה הצלבני, בין היתר ממידע שנאסף מעריקים מהמחנה הצלבני, הגבירו המצרים את הלחץ על הצבא הנוצרי, התקפות אגרסיביות במיוחד שנערכו במהלך השבוע הקדוש (שחל באותה שנה בין התאריכים 20 במרץ27 במרץ) דחפו את הצבא הצלבני מהמחנה מחוץ לחומות אל-מנצורה אל מעבר לגדת הנילוס למחנה הישן בו חנה הצבא הצלבני לפני קרב אל-מנצורה.[9] ממקום זה, בעוד קולות במחנה קוראים ספק ותגר על מסע הצלב מאחר ש"ברור לעין כי האלוהים אינו תומך בו",[10] יצאו שליחים מטעם המלך אל הסולטאן המצרי, בין השליחים פיליפ ממונפורט האביר הצלבני מצידון ובעל נחלות בצרפת גופא, ועימם הצעה לסיים את העימות על ידי החלפת דמיאטה שבידי הצלבנים בירושלים שבידי המוסלמים.

הסולטאן, עתה בעמדת יתרון ברורה, דחה על הסף את ההצעה.

קרב פארסכור

עריכה

בלילה בין 5 באפריל ל-6 באפריל החליט לואי התשיעי על נסיגה לכיוון דמיאטה. גם היום לא ברור מדוע החליט להישאר בעמדה מבודדת בנחיתות טקטית ובמצב של מצור מתהדק במשך זמן כה רב.[11]

במצב ארגוני קשה ביותר, במורל נמוך ובתמיכה עלובה של צי חסר יכולת תמרון של ממש החל הצבא הצלבני בנסיגה בחושך, על פני שטח קשה לתנועה וחשוף להתקפות הצי המצרי על הנילוס. התוצאה הייתה התפרקות מוחלטת של הכוח הצלבני, שארל מאנז'ו העריך מאוחר יותר כי כ-80 אחוז מהאבירים כבר נהרגו או הפכו לחסרי יכולת לחימה בשלב זה."[12] הצבא הצלבני חזר על עקבותיו במסעו דרומה שהחל חודשיים לפני כן, אך הפעם בקצב מזורז יותר. בבהלה וחיפזון שכחו הצלבנים להרוס את הגשר שנבנה על ידיהם על תעלת אלבחר אלסג'יר וכך איפשרו לצבא המצרי שיצא למרדף לחצות את הנהר ולהיכנס למגע עם הכוחות הנסוגים.

המרדף והטבח נמשך עד לעיר פראסכור, הנמצאת על זרוע הנילוס כשני שלישים מהדרך לדמיאטה, מהלך יומיים צעידה. כאן הצליחו חלק מהצלבנים לעלות על ספינות שלקחו אותם לדמיאטה, בעוד המלך לואי עצמו מסרב לעלות לאוניות.

המלך, כשהוא סובל מדיזנטריה קשה עד שמשרתיו נאלצו לחתוך את מכנסיו,[13] נתפס להלך רוח של קבלת הדין ורצון האלוהים, הלך רוח שלא הרפה ממנו עד סוף חייו, ואיבד רצון להילחם.

הצבא המצרי בהנהגת הכוחות הממלוכים החל בטבח שיטתי של החיילים הנוצרים, וניצלו רק הצלבנים שניכר כי הם אצילים וכי ניתן יהיה לקבל עבור שחרורם – במועד מאוחר יותר – דמי פדיון גבוהים.

ב-6 באפריל נכנע המלך כשהוא באפיסת כוחות מלאה וחייו בסכנה, הוא הובל לשרמסאח, הושם בכבלים והובל לפני הסולטאן במנצורה.

אל-מקריזי מתאר את הקרב:[14]

להט הקרב הגיע אל פארסכור, הצרפתים הוכו שוק על ירך וברחו. עשרת אלפים מהם נהרגו בשדה הקרב ויש האומדים את ההרוגים בשלושים אלף. למעלה ממאה אלף פרשים, חילים רגלים, סוחרים ואחרים נעשו לעבדים. הממלוכים בפיקודו של בייברס אל-בונדקדארי לחמו בגבורה. המלך הצרפתי נסוג עם כמה אבירים אל גבעה ושם נכנע בהבטחה שחייו יינתנו לו... מספר העבדים היה כה גדול שהסולטאן נתן הוראות לסייף א-דין להוציא אותם להורג. כל לילה שליח המוות והנקמה האכזרי הזה היה מביא אסירים מבית כלאם ולאחר שערף את ראשם היה זורק את הגופות למי הנילוס, כך נהרגו מאה אלף צרפתים. הסולטאן יצא ממנצורה אל פארסכור שם הוא בנה אוהל מרהיב ביופיו ומגדל עץ מעל הנילוס. עתה חופשי מתלאות המלחמה הוא העסיק עצמו בסוגים שונים של מעשי שחיתות.

המשא ומתן ותנאיו

עריכה

עם תום הקרבות, החל משא ומתן בין המצרים המנצחים לבין הצרפתים הנתונים בשבי. למרות היקף הניצחון המצרי – המוחלט, לא היו הצרפתים חסרי קלפי מיקוח, ובראשם העיר דמיאטה שנותרה בידם.

עם נפילת המלך בשבי שכנעה רעייתו, המלכה מרגריט, את הקומונות האיטלקיות להמשיך ולהחזיק כוחות צבאיים בעיר דמיאטה תמורת ההבטחה כי כל הוצאותיהם תשולמנה כולל הוצאות מחיה ומזון. דה ז'ואנוויל מוסיף ומספר על המלכה: ”"הגיעה אליה הידיעה שהמלך נשבה. ידיעה זו כה הפחידה אותה שבכל פעם שישנה במיטתה נדמה היה לה שהחדר התמלא כולו סראצנים, והיא הייתה זועקה 'הצילו! הצילו!'”[15]

עובדה זו העמידה בפני הסולטאן המצרי את הברירה לסיים את המערכה במצור ממושך וקשה על מבצר דמיאטה או להביא לסיום מהיר של מסע הצלב במשא ומתן.

במשא ומתן שנוהל עבור המלך על ידי פיליפ ממונפורט, סירב המלך לוותר על שטחים מארץ ישראל (ומבחינה חוקית לא יכול היה לעשות ויתורים כלשהם בשם המדינה הצלבנית) ובסופו של דבר התחייב לפנות את דמיאטה ובתשלום דמי כופר אדירים בגודלם של חצי מיליון ליברות של טור עבור כל השבויים הנוצרים.[16] שחציים ישולם לפני שהמלך הצרפתי ואציליו ישוחררו, למוסלמים יימסרו מחסני האספקה שבעיר דמיאטה. שבויים מוסלמים חלקם בשבי ממסע הצלב החמישי (1221) ישוחררו.

רצח הסולטאן

עריכה

המהירות היחסית בה הסתיים המשא ומתן והעדר סעיפי עונשין – כלומר קביעת צעדי עונשין שיינקטו אם אחד הצדדים לא יעמוד בהתחייבויותיו – נזקפו לזכות הכבוד שרכש הסולטאן למלך הצרפתי, אך סביר להניח כי הסיבה העיקרית היא רצונו של הסולטאן לסיים את הכיבוש הנוצרי של דמיאטה ולהקדיש את כוחותיו לאיום האמיתי שנשקף לשלטונו מצד הכוחות הממלוכים שבעבר שירתו את אביו ונלחמו בקרבות אל-מנצורה ופארסכור ועתה עמדו מולו ומול ניסיונו למנות את אנשי שלומו ואת הממלוכים הנאמנים לו למשרות בצבא ומערכת המשפט, ניסיונות שהיו גוזלים מהם את הפרסים על חלקם בניצחון.

הממלוכים הבחריים כרתו ברית עם אשת הסולטאן המנוח שג'ר א-דור שמאז מסירת השלטון לידי תוראן שאה נדחקה הצידה ואיבדה את מעמדה וכוחה.

מאבק הכוחות הפנים מצרי הגיע לשיאו ב-2 במאי 1250, בו נרצח הסולטאן על ידי הממלוכים המצריים הבחריים לעיני המלך הצרפתי ואנשיו. מפקד הממלוכים הבחריים פארס אל דין אקטאי אל גמדר דקר את הסולטאן הצעיר עקר את לבו מחזהו ולאחר מכן הושלכה גופתו אל הנילוס.

אל מקריזי מספר גרסה אחרת במקצת – לפיה במהלך סעודה במחנה החדש תקף בייברס את הסולטאן, הלה נפצע בידו וברח למגדל העץ הסמוך, שם השיגו אותו המתנקשים הרגו אותו והשליכו את גופתו לנהר.

הסולטאנית החדשה-ישנה נטלה לידיה את סמכויות השלטון למשך 3 חודשים, במהלכם נטלה את התואר מלכת המוסלמים. בחודש יולי 1250 היא ויתרה על כסאה משנישאה לממלוכי הבחרי אל-מעז עז א-דין איבכ.

הממלוכים, על מנת למנוע זעזועים במערכת הפוליטית וסכסוכים עם האיובים של דמשק, הביאו מתימן את האמיר האיובי אלאשרף מוסה והושיבו אותו כבובה על כיסא הסולטאן עד שאף הוא הורד מכסאו בשנת 1254 בכך הגיע הקץ על מצרים האיובית ותקופה של שלטון ממלוכי בן 250 שנה החלה, כוח חדש זה יהיה המכחיד של המדינה הצלבנית בארץ ישראל תוך שנים ספורות.

סוף המערכה

עריכה

המשא ומתן חודש עם המנהיגים הממלוכים ואושר מחדש. ב-6 במאי נמסרה דמיאטה לכוחות מוסלמיים ובאותו יום ממש שוחרר המלך הצרפתי משביו, עלה על ספינה גנואזית והפליג לעכו שם נחת עם ראשוני הניצולים ממפלת מסע הצלב והשבי המצרי. מן המחנה המפואר שמנה בשיאו 3,000 אבירים הגיעו לעכו מאה בלבד ומחיל רגלים של כ-25,000 חיילים נותרו כ-12,000 שנמכרו לעבדות בשוקי מצרים והשאר מתו. [17]

המלך לואי התשיעי, בראש שיירי צבאו נשאר בארץ הקודש ארבע שנים נוספות במהלכן ביצר את ערי החוף על מנת לחזק את ממלכת ירושלים – משימת ענק נוספת שבסיכומו של דבר לא צלחה.

הדי הקרב בעולם

עריכה

העולם המוסלמי

עריכה

העולם המוסלמי ראה את תבוסת הצלבנים כמעשה האלוהים. תוראן שאה עשה כל שביכולתו להפיק את המרב מהתהילה לה זכה ושלח חלקים מלבושו של המלך לדמשק ובירות מוסלמיות אחרות.

ההיסטוריון הדמשקאי אבו שמא מציין כי ב-20 באפריל הציג המושל האיובי בציבור את גלימתו של המלך. ואל מקריזי מספר כי המושל חבש על ראשו את כובעו של המלך וסיפר כי הבגדים היו לבנים כנייר אך הדם של אויבי האסלאם צבע אותם לאדום. [4]

אותו היסטוריון מציין[18] כי הכנסיות בדמשק נפרצו על ידי גדודים של חוגגים שערכו בהן מסיבות וכי בבעלבכ השחירו הנוצרים – לאות אבל – את הפסלים בכנסיות.

העולם הנוצרי

עריכה

במהלך החודשים שהובילו לקרב פארסכור, מששקע מסע הצלב בבוץ המצרי, החלו גורמים שונים להפיץ באירופה את השמועה כי מסע הצלב בראשות המלך השמיד את צבאו של הסולטאן בקרב מפואר וכבש את קהיר. בחודש מאי, לאחר המפלה הפיצו אבירי מסדר ההוספיטלרים מכתב מראש המסדר ובו פירוט מדוקדק של תאריכי הקרבות ומספרים של קורבנות האויב.[דרוש מקור] הידיעה על מפלת הצבא הנוצרי ונפילתו בשבי של לואי התשיעי זִעזעה את אירופה והציתה מחדש את הוויכוח לגבי רצון האלוהים והשתקפותו בכישלונות מסעי הצלב.

הפחד והבושה הצורבת של התבוסה הציתו אש בתנועה צלבנית חדשה שהתיימרה לגאול את ארץ הקודש ולנקום את מפלת מסעי הצלב. התנועה העממית זכתה לשם מסע הצלב של הרועים שהפנתה את זעמה כנגד הכנסייה והאצולה ורצחו יהודים בסדרת פרעות. לאחר שהגדישו את הסאה, ולמרות תמיכה עממית רחבה, נלכדו משתתפי המסע במארב ורובם נהרגו.

המלך לואי התשיעי עצמו לאחר חשבון נפש הגיע למסקנה כי הסיבה העיקרית לכשלונו הם היהודים המזהמים את ממלכתו בעיסוקם בהלוואות בריבית לנוצרים. על מנת לתקן את המעוות הוציא המלך ממקום שבתו בארץ הקודש, צו המורה על גירוש יהודי צרפת ועתיד היה להוציא את הצו מהכוח אל הפועל עם שובו לצרפת.

אירופה כולה עסקה בחשבון נפש והאפיפיור אינוקנטיוס הרביעי כתב לארכיבישוף של ריימס:[19] ”הוי אדוני האלוהים! איפה גיבוריך המהוללים, איפה לוחמיך החזקים, איפה חייליך המובחרים, מזהירים באמונתם, יוקדים באדיקותם, ראשונים לבעלי הניסיון, כל אלה ששמו את סימן הצלב המחייה על נשקם כדי להילחם מלחמותיך נגד מחללי שמך?”

ומספר מתיו פריז:[19] ונציה וערים אחרות באיטליה שבהן שוכנים נוצרים למחצה היו שוקעות במינות אילולא חוזקו על ידי בישופים ואנשי כמורה. אלה טענו כי הצלבנים שנפלו במזרח מולכים עתה בשמים ומקדשים את שמו.”

סיכום

עריכה

מספר סיבות עשויות להסביר את התוצאה הקטסטרופלית של קרב פארסכור. אין ספק כי הצל הארוך של מסע הצלב החמישי והקרבות סביב אל-מנצורה השפיעו על שיקול הדעת של הצרפתים. אך בסיכומו שלדבר היה המבצע הצבאי "שידור חוזר" של הפיאסקו. העמידה חסרת התכלית מול מנצורה מפברואר עד אפריל נגרמה מקוצר ראות של המלך לואי התשיעי, ובשילוב עם חוסר גמישות טקטית שהובילה לכישלון בעקירת הצבא המצרי מעמדותיו הביאו את הצבא הצלבני לעמדה של נחיתות. נחיתות זו הוחמרה עם הכישלון להבטיח את נתיבי האספקה מדמיאטה למנצורה, וכך חברו אי הבנה של תנאי השטח, תכנון כושל של המערך הלוגיסטי, ואובדן שליטה להביא לתבוסה הצלבנית.

לקריאה נוספת

עריכה
  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פראוור זכה על ספרו בפרס ישראל ועבור תרגומו לצרפתית זכה בפרס האקדמיה הצרפתית למדעים.
  • ז'אן ז'ואנוויל, חיי לואי הקדוש, (עברית: שולמית שחר), הוצאת כרמל, 2011
  • Ethel Wedgwood (1906). The Memoirs of the Lord of Joinville: A New English Version. New York: E.P. Dutton and Co.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ השם מורכב משם אדונם המנוח אלצאלח וממקום הקסרקטינים שלהם על האי רודה (אנ') שבנהר הנילוס – אל-בחר, הים)
  2. ^ דה ז'ואנוויל, חיי לואי הקדוש (עברית: שולמית שחר), 2011, ס' 291
  3. ^ דה ז'ואנוויל, חיי לואי הקדוש, ס' 303
  4. ^ 1 2 Al-Makrisi: Account of the Crusade of St. Louis
  5. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, הוצאת דביר ומוסד ביאליק. מהדורה ראשונה, 1963, עמ' 320
  6. ^ דה ז'ואנוויל, חיי לואי הקדוש, ס' 292
  7. ^ Matthe ParisLOUIS IX`S CRUSADE, Vol 5, p.108 .
  8. ^ Al-Maqrizi, vol.1, p.446
  9. ^ דה ז'ואנוויל, חיי לואי הקדוש, ס' 294
  10. ^ Tyerman, Christopher (2006). God's War: A New History of the Crusades. Harvard University Press. p. 794. ISBN 978-0-674-02387-1.
  11. ^ Malcolm Barber. The new knighthood: a history of the Order of the Temple. Cambridge University Press, 1994 ISBN 0521420415, 9780521420419 p. 151
  12. ^ Tyerman, 2006, p. 795
  13. ^ דה ז'ואנוויל, חיי לואי הקדוש, סע' 307
  14. ^ Al-Maqrizi, Vol. 1, pp. 455-456
  15. ^ דה ז'ואנוויל, חיי לואי הקדוש, ס' 397
  16. ^ פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב', עמ' 321
  17. ^ Al-Maqrizi, Vol 1, pp. 455, 460; Ibn Taghri, vol.6, pp.102-273
  18. ^ פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב', עמ' 322
  19. ^ 1 2 יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב', עמ' 323