מסע הצלב השביעי

מסע הצלב השביעי היה מסע צלב שהונהג על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. המסע נערך משנת 1248 עד שנת 1254 ולו שני חלקים שונים. תחילה פלשו הצלבנים בחופי מצרים מתוך כוונה לכבוש את קהיר ומתוך תקווה כי התמוטטות השושלת האיובית תוביל לנפילת ירושלים וארץ ישראל כפרי בשל לידי הנוצרים. חלק זה של המסע הסתיים בתבוסה צלבנית בקרב פארסכור ביום 6 באפריל 1250 ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי.

מסע הצלב השביעי

מלחמה: מסעי הצלב
תאריכי הסכסוך	1248–1254 (כ־6 שנים)
מלחמה לפני	מסע הצלב השישי
מלחמה אחרי	מסע הצלב השמיני
מקום	מצרים
תוצאה	ניצחון מוסלמי, דעיכת השושלת האיובית, ועליית הממלוכים
שינויים בטריטוריות	השטחים חזרו למצב שהיו לפני המלחמה
הצדדים הלוחמים הנוצרים: האימפריה הרומית הקדושה ובעלות בריתה ממלכת צרפת: רוזנות אנז'ו רוזנות ארטואה • ממלכת נווארה מסדר אבירי היכל שלמה • המסדר ההוספיטלרי המוסלמים: השושלת האיובית ממלוכים מפקדים לואי התשיעי אלפונס מפואטייה שארל מאנז'ו רובר הראשון, רוזן ארטואה גיום דה סונאק רנו דה וישייה תאובלד השני, מלך נווארה ז'אן ד'איבלין א-צאלח איוב שג'ר אל-דור פארס א-דין אקטאי קוטוז אייבכ ביברס אבדות 16,000 הרוגים ופצועים אלפי שבויים לא ידוע

סיום השלב המצרי של מסע הצלב הביא להתמוטטות השלטון האיובי ולעלייתם של המצביאים הצבאיים הממלוכים לעמדות כוח ושליטה, מהן יתפסו, בסיכומו של דבר, את השלטון.

השלב השני של מסע הצלב החל עם שחרורו של המלך הצרפתי מהשבי המצרי והגעתו לעכו. כאן החלו הצרפתים במבצע בנייה מאסיבי, שלא נראה כמוהו אלא בימי הורדוס, במהלכו בוצרו ערים ומבצרים בגליל ולאורך מישור החוף מתוך תקווה כי ביצורים אלו יבססו את ביטחונה של ממלכת ירושלים. במהלך שהותו בארץ ניסה לואי התשיעי ליצור קשרים ובריתות עם האימפריה המונגולית, שצבאותיה נלחמו באזור מסופוטמיה בצבאות מוסלמיים. עם תום עבודת הביצורים, משאזל כספו והמצב הפוליטי בתוך צרפת נשתנה לרעה, עזב לואי את ארץ הקודש ובכך נסתיים מסע הצלב השביעי.

רקע

מסע הצלב השישי

ערכים מורחבים – מסע הצלב השישי; הסכם יפו (1229)

מסע הצלב השישי היה מסע צלב בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שיצא מאיטליה אל ארץ ישראל בשנת 1228. מסע זה היה המשכו הישיר של מסע הצלב החמישי, אך שונה באופן מהותי מכל שאר מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל. מסע זה לא נתאפיין בקרבות בין המוסלמים לצלבנים אלא בעיקר במשא ומתן שבסיכומו נחתם חוזה שלום, בו קיבלו הצלבנים שליטה בירושלים ומקומות קדושים אחרים. עם סיום מסע הצלב עזב הקיסר פרידריך השני את ממלכת ירושלים כאשר הוא משאיר מדינה שגבולותיה הורחבו ובירתה האמיתית והסיבה האידאולוגית - דתית לקיומה, העיר ירושלים, נמצאת שוב בידיה.

הסכם יפו

הסכם יפו נחתם לתקופה של 10 שנים והעביר שטחים נרחבים בארץ ישראל לשליטה צלבנית. תפיסתה וביצורה של צידון קיבלו בהסכם גושפנקה חוקית, ושטח מישור החוף בין ביירות ליפו הפך לשטח בשליטה נוצרית רצופה, אליו קשורות שתי מובלעות. המובלעת הצפונית נמתחה לאורך הדרך מעכו לנצרת וכללה את מצודת ציפורי, שפרעם והאזור סביב תבנין ומונפור. בדרום המדינה הצלבנית נמתחה מובלעת נוצרית מיפו אל לוד ורמלה וממנה אל ירושלים, כולל אזור בית לחם.

ירושלים נמסרת לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור הר הבית ובו מסגד אל-אקצא ומסגד עומר נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן דתי. תושבי העיר הנוצריים ועולי רגל הורשו לעלות להר הבית. סמכות השיפוט בסכסוכים אזרחיים בין מוסלמים ונוצרים ניתנה בידי שופט מוסלמי.

כך נכנסה ירושלים למצב חוקי ללא תקדים, בו הובטח חופש גישה וחופש פולחן במקומות הקדושים הנמצאים בשליטה מוסלמית. בית לחם הועברה לשליטה נוצרית ולמוסלמים הובטחה גישה חופשית למקומות הקדושים.

הקיסר והאפיפיור

מסע הצלב השישי היה שיא אחד בסדרה של עימותים פוליטיים, אידאולוגיים ולבסוף צבאיים בין הכס הקדוש - האפיפיור, לבין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, סכסוך שבאופן מוצהר נסב סביב חוסר רצונו של הקיסר לקבל על עצמו את חובתו כצלבן אך השתקף ובא לידי ביטוי בפוליטיקה האיטלקית הסבוכה של המאה ה-13.

עם תום מסע הצלב השישי ועם כניסתו של אינוצנטיוס הרביעי לתפקיד האפיפיור התחדשו העימותים ועברו למישור הצבאי. עימותים אלו יביאו בסיכומו של דבר לנפילת שושלת הוהנשטאופן. העימות הגיע לשיא חדש בשנת 1245, משהודיע האפיפיור כי הוא מוריד את הקיסר מכסאו. הסכסוך המחריף הוציא את האימפריה הרומית הקדושה ממעגל המשתתפים במסע צלב מחודש וסחרר את אירופה הנוצרית אל מאבק כוחות שהוציא את ממלכת ירושלים ממרכז הבמה הפוליטית.

הסולטנות האיובית

ערך מורחב – השושלת האיובית

המזרח הקרוב האיובי היה - הלכה למעשה - פדרציה של ישויות עצמאיות בראשות נסיכים, שהדבק היחיד שהחזיק אותה הוא ההכרה הרופפת בבכורת הסולטאן של מצרים - ונסמכה על קרבת משפחה בין שליטי המדינות המוסלמיות.

לאחר מסע הצלב של פרידריך השני התחלקה השליטה המוסלמית על גבול ממלכת ירושלים השנייה בארץ ישראל כדלקמן:

בידי אלמלך אלכאמל שליט מצרים הייתה השליטה על החלק הדרומי של ארץ ישראל מאשקלון שבמישור החוף דרך חברון ושובך שבעבר הירדן. הנסיך האיובי אלמלך אלנאסר אל-דאוד שלט בשכם, הר אפרים ועמק הירדן. אמירות דמשק נמסרה לידי אלמלך אל - אשרף. חלוקה זו שתתקיימה בשינויים שונים עד תום ימי הסולטנות האיובית במחצית השנייה של המאה ה-13 היוותה בסיס לאין ספור עימותים, בריתות ובריתות נגד הממלאים את דפי ההיסטוריה הערבית-מוסלמית.

בשנת 1238 מת השליט האיובי של דמשק וזמן קצר לאחר מכן נפטר הסולטאן האיובי המצרי אלמלך אל כאמל והחל תהליך ההתפוררות הסופי של הסולטנות האיובית. הסולטאן החדש אלמלך אלעדל השני הצליח להשניא עצמו על נתיניו המצרים ועל צבאו ומערבולת חדשה של תככים ועימותים צבאיים זרקה את העולם האיובי למצב של תוהו.

במאי 1240 חוללו הממלוכים מהפכה במצרים בראשות מפקד הצבא המצרי, פאח'ר א-דין אבן אשייח. הממלוכים מאסו בשלטונו של אלמלך אל עאדל השני ובמהלך מהיר חיסלו אותו והזמינו את אלמלך אלצאלח איוב לחזור למצרים ולתפוס את כיסא הסולטאן.

מהלך זה חושף את הכוחות האמיתיים מאחרי הקלעים במצרים: הממלוכים הבחריים, שתפסו עמדות כוח מרכזיות במצרים בעיקר תחת שלטונו של הסולטאן אמלך אל כאמל, ובהיותם במעמד של עבדים, נמנעו מעימות עם השושלת האיובית והאוכלוסייה של מצרים, מצב זה עתיד להתחדד עם גלי ההלם של מסע הצלב השביעי והתפוררות האימפריה האיובית ובסיכומו של דבר לעלית הממלוכים, תחילה תחת חסות של שליטים איובים כשליטי בובה ולאחר מכן כסולטאנים בזכות עצמם.

קרב הירביה

ערך מורחב – קרב הירביה

הכיבוש הח'ואריזמי של ירושלים

הכוח המרכזי המניע תהליכים באסיה רבתי ובמזרח הקרוב בתקופת מסע הצלב השביעי היה האימפריה המונגולית של ג'ינגיס חאן, שצבאה פלש לתוך בוכרה, משם לאפגניסטן ומשם נכנס לתוך איראן בין השנים 1219 ל-1223 וניפץ את האימפריה החואריזמית לרסיסים. גל כיבוש מונגולי שני ששטף את אזור מסופוטמיה הפך את הגדודים של הצבא הח'ואריזמי, חסרי מנהיג או מולדת, לשכירי חרב המשכירים את כישוריהם וניסיונם הצבאי המרשים לכל דורש.

ביום 11 ביולי 1244 הופיעו הח'ואריזמים מול חומות ירושלים - בדרכם לפגישה עם הצבא המצרי בעזה. התושבים, שאיבדו תקווה לתגבורת, החליטו לברוח בשעות הלילה 21 באוגוסט אך לפתע הסתובב חלק ממחנה תושבי ירושלים וחזר על עקבותיו אל ירושלים. על פי הסיפור הבחינו הבורחים כי דגלים נוצריים מונפים על חומות העיר ירושלים והאמינו כי צבא נוצרי כבש את העיר. הנוצרים שאיתרע מזלם וחזרו לירושלים נפלו בידי הח'ואריזמים נטבחו כולם, הכנסיות בעיר נחרבו ותשומת לב מיוחדת הוקדשה להרס כנסיית הקבר, וכנסיות נוצריות מחוץ לחומות ירושלים. כך נפלה ירושלים ונלקחה מידי הנוצרים, בפעם האחרונה בתקופת מסעי הצלב.

קרב הירביה

ביום ה-17 באוקטובר 1244 נפגשו הצבאות הצלבנים עם בני בריתם מדמשק עם צבאות סולטאן מצרים והח'ואריזמים. בסיכומו של הקרב, הושמד הצבא הנוצרי של מדינת הצלבנים וקרב הירביה זכה לשם חיטין השנייה. תוצאות קרב הירביה היו הרסניות לצלבנים כמו התבוסה בחיטין בשנת 1187. כוחם הצבאי של המסדרים כמעט ונמחק וכל שנותר ממנו היו חילות מצב קטנים בערים והמבצרים הצלבניים. תוך שלוש שנים מתום קרב הירביה ותבוסתם של הכוחות הצלבנים בו נמחקו כל ההישגים של מסעי הצלב שהגיעו בעמל ומאמץ אדיר מאירופה, המדינה הצלבנית הגיעה לעברי פי פחת וסכנת השמדה מרחפת על גורלה.

הכנות למסע

ערך מורחב – לואי התשיעי, מלך צרפת

ב־1242 ניצח המלך לואי התשיעי את הנרי השלישי מלך אנגליה, אך חלה במלריה בביצות אקוויטניה. ב־1244 חלה באנמיה ממאירה, וכמעט איבד את חייו. הוא נשבע שאם יבריא יצא למסע צלב נגד הכופרים המוסלמים. עם קבלת הידיעה על אסון קרב הירביה ואובדן ירושלים, בחודש דצמבר 1244, נטל על עצמו המלך הצרפתי את הצלב וחצי שנה לאחר מכן ביוני 1245 קראה הכנסייה למאמינים לצאת למסע צלב בוועידה האקומנית בליון. קריאה זו נותרה "תלויה באוויר" בעוד הכס הקדוש טרוד בעימות עם הקיסרות הרומית הקדושה ושליטי אירופה האחרים טרודים בסכסוכים מקומיים. כך נותר מסע הצלב כיוזמה של לואי התשיעי, נותר תחת פיקודו ונשא את חותמו של המלך הקדוש הנוצרי.

לשם מימון מסע הצלב הוטל מס על הכנסיות והוחרמו נכסיהם של שנואי נפשו של המלך - היהודים. עם המלך נטלו את הצלב אחיו - רובר מארטואה, אלפונס מפואטייה ושארל מאנז'ו ואחריהם כל האצילים. מושכות השלטון נמסרו לידי המלכה האם בלאנש מקסטיליה. סביב האצילים נתקבצו גדודים של וסאלים-אבירים ואיתם חיילים רגלים, קשתים וקשתים של רובה קשת, חיילים שכירים, משרתים ופועלים ממקצועות שונים. הצבא הצרפתי יצא מנמל איג מורט (צרפתית: Aigues Mortes) שנבנה במיוחד למטרה זו. מכאן הפליג הצבא ביום 25 באוגוסט בצי ענק שנאסף מכל נמלי אירופה לקפריסין הלטינית שהוכנה מבעוד מועד כבסיס לוגיסטי.

התכנסות בקפריסין

הצרפתים נחתו בקפריסין ביום 27 בספטמבר 1248 בדרכם למטרה של מסע הצלב - מצרים. על פי התוכנית אמור היה הניצחון המכריע על מרכז הכוח המוסלמי העיקרי במזרח התיכון להעביר את כל ארץ ישראל לשליטה צלבנית ולהחזיר לאחור את מחוגי הזמן לממלכת ירושלים שלפני קרב קרני חיטין. במסגרת התכנון הלוגיסטי הקפדני הביא איתו הצבא הצרפתי כלי עבודה, מחרשות וכלים חקלאים שאמורים היו לאפשר יישוב אזורים במצרים ולאפשר שליטה בה.

הצבא הצרפתי שהה בקפריסין במהלך החורף של שנת 1248 ואליו הצטרפו גדודים מאבירי ממלכת ירושלים, המסדרים הצבאיים ומקפריסין. לואי התשיעי הצליח לאחות את הקרעים והסכסוכים בין הכוחות הצלבניים ולאחר איסוף ושכירת אוניות של הקומונות האיטלקיות יצא הצי ביום 13 במאי 1249 מקפריסין ונחת ביום 4 ביוני מול העיר המצרית דמיאט בדלתה של הנילוס.

קרבות במצרים

הכוחות הלוחמים

על פי מקורות המצוטטים בספרו של יהושע פראוור תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל היה גודלו של הצבא הפולש כ-25,000 חיילים מתוכם 2,500 פרשים.לשם השוואה, במסע הצלב הראשון הגיעו 13,000 חיילים למצור על ירושלים.

לפי מקורות היסטוריים הסולטאן המצרי קיבל את הידיעה על נחיתת לואי התשיעי בקפריסין משליחים של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. אלמלך אצאלח איוב חזר למצרים אך מחוסר ידיעה לגבי מיקום הנחיתה פיצל את צבאו לשנים, מחנה אחד בסמוך לאלכסנדריה ומחנה שני בסמוך לדמיאט. בתוך העיר דמיאט הוצבו גדודי לוחמים מקומיים להדיפת גל ההתקפה הראשון.

כיבוש דמיאט

הצבא הצלבני הסתער על העיר מסירות נחיתה ובראשם לואי התשיעי והדפו התקפה של פרשים מוסלמים. עם נסיגת הפרשים נטש חיל המצב את העיר דמיאט ובמנוסתו נכשל והשאיר את הגשרים אל העיר שלמים וביום 6 ביוני נכנס לואי התשיעי בראש צבאו לעיר שננטשה על ידי מגיניה.

לאחר התעכבות חסרת תכלית בעיר שנמשכה חצי שנה במהלכם הפכו המסגדים לכנסיות, מחסני המזון נבזזו והצלבנים העבירו את זמנם בבתי מרזח ובתי זונות שהוקמו לשרותם בעיר, החליט המלך לעלות על עיר הבירה קהיר.

• 
  כיבוש דמיאט, כתב יד מהמאה ה-13
• 
  כיבוש דמיאט, מתוך כתב יד צרפתי. המאה ה-13
• 
  כיבוש דמיאט

קרב אל-מנצורה

לואי התשיעי, מלך צרפת באל-מנצורה

ערך מורחב – קרב אל-מנצורה (1250)

ביום 20 בנובמבר יצא הצבא הצלבני לכוון קהיר, יומיים לאחר מכן מת הסולטאן המצרי אלמלך אצאלח ואלמנתו שג'ר א-דור הסתירה את מותו למנוע אנרכיה בעוד היא קוראת ליורש העצר אלמלך אלמועזם תוראן שאה לחזור מגלות ולקחת את מושכות השלטון. הצלבנים המשיכו להתקדם בלווית צי לאורך קו המים של פלג דמיאט כשהם הולכים בעקבות לוחמי מסע הצלב החמישי. ביום 21 בדצמבר הגיעו הצלבנים אל מול אל-מנצורה והצבא המצרי שעמד מולם כאשר תעלות הנילוס מפרידות בין המחנות. לאחר דו-קרב ארטילרי חצו הצלבנים ב-8 בפברואר 1250 את תעלת אשמום הפתיעו את המחנה המצרי הרגו בו ורדפו אחרי הניצולים אל תוך העיר אל-מנצורה. כאן נתקלו הצלבנים בהתנגדות ובקרב בתוך השטח הבנוי נהרגו כל התוקפים.

במשך חודשיים עמדו הצלבנים מול חומות אל-מנצורה כאשר הם נצמדים לעמדותיהם וכוחם נחלש. כשלושה שבועות לאחר קרב אל-מנצורה, ב-28 בפברואר, תפס את הפיקוד על הצבא יורש כס הסולטנות תוראן שאה ופעולתו הראשונה הייתה ניתוק הצלבנים באל-מנצורה מבסיסם בדמיאט על ידי צי מצרי ששט במורד הנילוס.

קרב פארסכור

לואי התשיעי נופל בשבי, תחריט של דורה מהמאה ה-19

ערך מורחב – קרב פארסכור

בחודש מרץ, הגבירו המצרים את הלחץ על הצבא הנוצרי, ממקום זה, בעוד קולות במחנה קוראים ספק ותגר על מסע הצלב מאחר ש"ברור לעין כי האלוהים אינו תומך בו" יצאו שליחים מטעם המלך אל הסולטאן המצרי, בין השליחים פיליפ ממונפורט האביר הצלבני מצידון ובעל נחלות בצרפת גופא, ועימם הצעה לסיים את העימות על ידי החלפת דמיאט שבידי הצלבנים בירושלים שבידי המוסלמים שנדחו על ידי הסולטאן.

בלילה בין 5 באפריל ל-6 באפריל החליט לואי התשיעי על נסיגה לכוון דמיאט. במצב ארגוני קשה ביותר, במורל נמוך ובתמיכה עלובה של צי חסר יכולת תמרון של ממש החל הצבא הצלבני בנסיגה בחושך, על פני שטח קשה לתנועה וחשוף להתקפות הצי המצרי על הנילוס. התוצאה הייתה התפרקות מוחלטת של הכוח הצלבני, המרדף והטבח נמשך עד לעיר פראסכור – הנמצאת על פלג הנילוס כשני שלישים מהדרך לדמיאט – מהלך יומיים צעידה.

הצבא המצרי בהנהגת הכוחות הממלוכים החל בטבח שיטתי של החיילים הנוצרים, וניצלו רק הצלבנים שניכר כי הם אצילים וכי ניתן יהיה לקבל עבור שחרורם - במועד מאוחר יותר - דמי פדיון גבוהים. ב-6 באפריל נכנע המלך כשהוא באפיסת כוחות מלאה וחייו בסכנה, הוא הובל לשרמסאח, הושם בכבלים והובל לפני הסולטאן במנצורה.

משא ומתן

עם תום הקרבות, החל משא ומתן בין המצרים המנצחים לבין הצרפתים הנתונים בשבי. למרות היקף הניצחון המצרי – המוחלט, לא היו הצרפתים חסרי קלפי מיקוח, ובראשם העיר דמיאט שנותרה בידם.

במשא ומתן שנוהל עבור המלך על ידי פיליפ ממונפורט, סירב המלך לוותר על שטחים מארץ ישראל (ומבחינה חוקית לא יכול היה לעשות ויתורים כלשהם בשם המדינה הצלבנית) ובסופו של דבר התחייב לפנות את דמיאט ובתשלום דמי כופר אדירים בגודלם של חצי מיליון ליברות של טור עבור כל השבויים הנוצרים. שחציים ישולם לפני שהמלך הצרפתי ואציליו ישוחררו, למוסלמים יימסרו מחסני האספקה שבעיר דמיאט. שבויים מוסלמים חלקם בשבי ממסע הצלב החמישי (1221) ישוחררו. ב-6 במאי נמסרה דמיאט לכוחות מוסלמיים ובאותו יום ממש שוחרר המלך הצרפתי משביו עלה על ספינה גנואזית והפליג לעכו שם נחת עם ראשוני הניצולים ממפלת מסע הצלב והשבי המצרי. מן המחנה המפואר שמנה בשיאו 3,000 אבירים הגיעו לעכו מאה בלבד ומחיל רגלים של כ-25,000 חיילים נותרו כ-12,000 שנמכרו לעבדות בשוקי מצרים והשאר מתו.

התמוטטות הסולטנות האיובית

ערך מורחב – שג'ר א-דור

סיום מסע הצלב ועליתו לשלטון של סולטאן חדש חשפו מחדש את מאבקי הכוח בצמרת המצרית. מול הסולטאן עמדו הכוחות הממלוכים שהתנגדו לניסיונו למנות את אנשי שלומו ולמנוע מהם את הפרסים על חלקם בניצחון. הממלוכים הבחריים כרתו ברית עם אשת הסולטאן המנוח שג'ר אל-דור. ביום 2 במאי 1250, נרצח הסולטאן על ידי הממלוכים המצריים הבחריים. הסולטאנית החדשה-ישנה נטלה לידיה את סמכויות השלטון למשך 3 חודשים, במהלכם אימצה את התואר מלכת המוסלמים. בחודש יולי 1250 היא ויתרה על כסאה משנשאה לממלוכי הבחרי עז א-דין אייבכ אלתורכמני. ובכך בא הקץ על השלטון האיובי במצרים, בעתיד יוותרו הממלוכים על חסות שליטי בובה איוביים ותפסו את כיסא הסולטנות בעצמם.

מסע הצלב של הרועים

ערך מורחב – מסע הצלב של הרועים (1251)

במהלך החודשים שהובילו לקרב פארסכור, מששקע מסע הצלב בבוץ המצרי החלו גורמים שונים להפיץ באירופה את השמועה כי מסע הצלב בראשות המלך השמיד את צבאו של הסולטאן בקרב מפואר וכבש את קהיר. בחודש מאי, לאחר המפלה הפיצו אבירי מסדר ההוספיטלרים מכתב מראש המסדר ובו פירוט מדוקדק של תאריכי הקרבות ומספרים של קורבנות האויב. הידיעה על מפלת הצבא הנוצרי ונפילתו בשבי של לואי התשיעי זעזעה את אירופה והציתה מחדש את הוויכוח לגבי רצון האלוהים והשתקפותו בכישלונות מסעי הצלב. המלך לואי התשיעי עצמו לאחר חשבון נפש הגיע למסקנה כי הסיבה העיקרית לכשלונו הם היהודים המזהמים את ממלכתו בעיסוקם בהלוואות בריבית לנוצרים. על מנת לתקן את המעוות הוציא המלך ממקום שבתו בארץ הקודש, צו המורה על גירוש יהודי צרפת ועתיד היה להוציא את הצו מהכוח אל הפועל עם שובו לצרפת.

הפחד והבושה הצורבת על נפילת המלך הצרפתי בשבי ותבוסת צבא האצילים הצלבנים הציתו אש בתנועה צלבנית חדשה שהתיימרה לגאול את ארץ הקודש ולנקום את מפלת מסעי הצלב. התנועה העממית זכתה לשם מסע הצלב של הרועים (צרפתית: Croisade des Pastoureaux). מסע צלב עממי שאסף כוח ותומכים בצפון צרפת. מרואן פנו הצלבנים לפריז ומשם לאורליאן בראש ההמון עמד מסית אנטי יהודי בשם רוז'ה מהונגריה. הוא הכריז על עצמו כנביא ובמסגרת הטפותיו סיפר כי מרים, אם ישו היא שהורתה לו לאסוף גייסות של עניים שיבואו לעזרת מלך צרפת וארץ הקודש. התנועה נשאה קווי דמיון אידאולוגיים למסע הצלב של הילדים.

ומוסיף ההיסטוריון מתיו פריז: ”ההשגחה העליונה גזרה לזכות את הרועים תמימי הלב בגאולת ארץ הקודש כי גאוות האצילים לא נשאה חן בעיני האלוהים”

תחילה התנכלו הרועים הצלבנים לכנסייה ולכמרים ולאחר מכן החלו לגרום נזקים של ממש לכנסייות כשהם נעזרים בתושבים מקומיים נלהבים. באורליאן הטיל הבישוף של העיר חרם על התושבים שסייעו לפורעים. התנועה הלכה וצברה מומנטום והפכת לתנועת מרי אזרחי. תשומת לב מיוחדת הוקדשה ליהודים שסבלו מנחת זרועם של הרועים הצלבנים.

משהגיעו הצלבנים לעיר בורז' החלו לפרוע בקהילה היהודית ונתקלו בהתנגדות תושבי העיר, בעימות נהרגו רבים מה"רועים" ומיעוטם הגיע בסיכומו של דבר לעכו כצלבנים בצבאו של המלך לואי התשיעי.

ביצור ממלכת ירושלים

משא ומתן עם המוסלמים

לואי התשיעי שהה בארץ הקודש ארבע שנים לאחר שחרורו מהשבי המצרי, את רוב זמנו הקדיש המלך הצרפתי לביצור ערי ומצודות הצלבנים בארץ מתוך תקווה כי בכך תובטח שלומה של ממלכת ירושלים ומאידך לבסס ראשי גשר איתנים למסעי הצלב האמורים לבוא בעתיד - ולמעשה לעולם לא יבואו.

במקביל ניהל לואי התשיעי מערכת של דיונים ומשא ומתן עם כל הגורמים הפוליטיים והמדיניים באזור המזרח התיכון, משא ומתן זה התנהל באווירה המושפעת מאי היציבות במצרים שנבעה מהאימפקט של מסע הצלב השביעי חילופי השלטון שבאו בעקבותיו, והחרפת העימותים בין הפלגים המוסלמים השונים. גורם נוסף שצילו משפיע על התמונה המדינית הם המונגולים שלחצם הצבאי מתחיל להשפיע על אזור סוריה ומקרין על כל העולם המוסלמי. מצב זה שעשוי היה להציג אפשריות להישגים מדיניים מוחמץ על ידי הצלבנים המעדיפים לנקוט מדיניות של ישיבה על הגדר. מדיניות פאסיבית זו נובעת הן ממצבו הנפשי הירוד של מלך צרפת, מאי יכולתו לגייס עזרה מבחוץ ואובדן אנרגיה של ממלכת ירושלים.

עם האיובים שליטי דמשק וחלב ניהל לואי משא ומתן שכוון כנגד הממלוכים במצרים אך נגרר ולא הגיע לכדי הבשלה בגין דאגתו של המלך הצרפתי לשבויים שנותרו במצרים. מהצד השני היה לואי התשיעי בקשר רצוף עם הממלוכים שעשו כל שביכולתם להוציא אותו ממשוואת הכוחות האזורית. כך נערכו מספר עימותים צבאיים בין האיובים לממלוכים בשטח המוסלמי של ארץ ישראל מבלי שהצלבנים יטלו חלק בהם - הנוצרים הסתגרו במצודותיהם והמתינו להתבהרות המצב הפוליטי. לאחר ביצור קיסריה חידש לואי את המשא ומתן עם הממלוכים שמצבם הן בתוך מצרים והן בעולם המוסלמי שהחשיב אותם לעבדים מתקוממים היה בכי רע, והגיעו להסכמה על חלוקת ארץ ישראל - על חשבון דמשק, שני האויבים לשעבר נדברו לחבור למערכה נגד סוריה אך ההסכם התמוסס משנסוגו המצרים מעזה תחת התקפה סורית. שלב שלישי במשא ומתן החל במקביל לביצור יפו, בשלב זה מביא האיום המונגולי להסכם בין הממלוכים לאיובים של סוריה המביא לחלוקה מחדש של ארץ ישראל ומבטל הסכמים קודמים בין הצלבנים למוסלמים.

עם סיום ביצור העיר צידון עזב לואי התשיעי את ארץ ישראל בחותמו על הסכם שביתת נשק עם הנסיך האיובי אלמלך אלנאצר מדמשק, הסכם מינורי השומר על הסטאטוס קוו.

כך התמקד לואי בביצור ממלכת ירושלים, את עיקר מאמציו הקדיש המלך הצרפתי לעיר עכו והקיף בחומה את הרבעים הצפוניים של העיר המחוזקת בשורת מגדלים.

קיסריה

בסוף חודש מרץ, לאחר מסע עלייה לרגל לנצרת, ביצר לואי התשיעי את קיסריה במערכת ביצורים מהמפוארות בארץ ישראל. העיר הוקמה מחדש לאחר חורבנה בשנת 1191 על שטח של כ-160 דונם, הצרפתים בסיוע המסדרים הצבאיים חשפו את חומות העיר ההרוסות והחפיר הסתום ועליהם הקימו חומה חדשה באורך של כ-1,600 מטר, וגובה של 10 מטרים מעל החפיר ובה שני שערי כניסה. החומה מוקפת בחפיר שעומקו כ-10 מטרים ורוחבו 15 מטרים. אל השער המזרחי הוביל גשר הניתן להריסה במקרה של איום צבאי, השער עצמו בנוי בתצורת שער תפנית (שער המוביל לחדר מבוצר מסובב ומעוקל בזווית חדה, כדי לסכל את עוצמת התקפת האויב). אל השער הצפוני הוביל גשר, אף הוא ניתן להריסה בעת מצור והשער עצמו נשלט על ידי מגדל. במקביל לעבודה זו עסקו הצרפתים בשיקום חומות חיפה וחיזוק חומות מבצר עתלית.

יפו

ביצור יפו החל בסוף חודש אפריל 1252 ונמשך שנה - עד יוני 1253. במקום העיר המבוצרת ששכנה במקום נותרה רק מצודה קטנה בשליטת משפחת איבלין. חומה חדשה שהקיפה את כל שטח העיר הוקמה ובה 23 מגדלים ומשני צדדיה - הפנימי והחיצוני נחפר חפיר עמוק. בחומה נבנו שלושה עשרים מבוצרים - שניים בידי המלך הצרפתי ואחד בידי הפטריארך של ירושלים. ממערכת ביצורים מפוארת זו לא נותרו אלא שרידים עלובים לאחר שהעיר נהרסה עד ליסוד בידי כובשיה הממלוכים.

בשנת 2002 נערכו באזור שוק הפשפשים חפירות ארכאולוגיות שחשפו מבנים מהתקופה הצלבנית שהצטיינו באוריינטציה אחידה, המעידים על רמה גבוהה של תכנון עירוני. נראה כי גם ביפו, בדומה לערים אחרות בתקופה הצלבנית, בהן למשל עכו, התקיימו רבעים שונים השייכים לקבוצות צלבניות שונות.

צידון

ביוני 1253 יצא הצבא הצלבני מיפו לכוון צפון לכוון צידון ומשם דרך ראש הנקרה לצור. כאן נערכה מועצת מלחמה והוחלט להתקיף את הבניאס, מדובר ככל הנראה בהתקפה שאופיה דומה יותר לפשיטה למטרות שוד, ההתקפה נסתיימה בכישלון מוחלט והצלבנים נסוגו ללא הישג כלשהו - אירוע זה הוא הפעולה הצבאית היחידה שיוזם לואי התשיעי בתחום ארץ ישראל.

מסוף חודש יוני 1253 עד לפברואר 1254 עוסק לואי התשיעי בראש גיסותיו בביצור העיר צידון. סביב העיר הוקמה מערכת ביצורים שכוללת חומה וחפיר ומגדל עוז על החוף שמשלים את מערכת מצודות העיר - מול מבצר הים.

סוף דבר

מסע הצלב השביעי ומסעו של לואי התשיעי ארך שש שנים. בחודש פברואר 1254 יצא המלך הצרפתי מצידון לעכו. שם השיגה אותו הידיעה על מות אמו ששלטה על צרפת כעוצרת בהיעדרו. לאחר חג הפסחא ביום 24 באפריל הפליג המלך לצרפת.

מסע הצלב השביעי נרשם בהיסטוריה ככישלון קולוסלי. מאמץ אדיר של אירופה הנוצרית שנסתיים במפלה מוחצת. מסע הצלב הביא, עם זאת, לשינוי משמעותי בהיסטוריה של מצרים, והאיץ תהליך היסטורי של עליית הממלוכים לשלטון.

בהיסטוריה של מסעי הצלב עומדת דמותו של לואי התשיעי כדמות ייחודית שתרומתה בגוף ובכסף למדינה הצלבנית עומדת ללא מתחרה. על פי מסמכים ששרדו מחשבונות האוצר הצרפתי עולה כי המלך הוציא יותר ממיליון לירות כסף של טור, מתוכן מאה אלף לביצורים לא כולל ביצור יפו וצידון. מערכת ביצוריו המפוארת כללה הקמה מחדש של ערים מתוך תקווה כי אלו יאוכלסו ויהיו יכולות לקיום עצמאי בהיותן ראשי גשר למפעל עליה מאירופה - תקווה שלא התממשה.

מסביר ההיסטוריון והביוגרף בן זמנו של לואי התשיעי ז'ופרואה מבולייה (צרפתית: Geoffroy de Beaulieu):

” ומפעלו אם כי עלה בהון תועפות נראה שרק תועלת צנועה הביא לנוצרים ואנחנו מאמינים שלא בו תלוי הדבר אלא שיצא מהחלטת האל הסודית והבלתי ידועה לנו”

עם זאת הוצאה אדירה זו, עליה נוספו הוצאות כבדות לא פחות של אצילי צרפת, המסדרים הצבאיים, ממלכת ירושלים והקומונות האיטלקיות, הניבה תוצאות צנועות בלבד. שטח הממלכה הצלבנית לא השתנה כלל, וגרוע מכך, מדינות אירופה ותושבי אירופה "התנתקו" לחלוטין ממדינת הצלבנים, נעלמה הזיקה הרגשית והדתית לרעיון מסעי הצלב והתחלפה באיבה ובאדישות לגורל ממלכת ירושלים.

ראו גם

• היסטוריה של ממלכת ירושלים
• ממלוכים

לקריאה נוספת

• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית זכה בפרס האקדמיה הצרפתית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מסע הצלב השביעי בוויקישיתוף

• מסעי הצלב - שביעית, 1248-1250, דף שער בספרייה הלאומית
• מסע הצלב השביעי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)