קרימצ'קים

קרימצָ'קים (ברוסית: Крымчаки, שמם העצמי הוא בני ישראל או שראל באלאלרי, או יהודילר - יהודים, או קירימלר) היו קהילה יהודית רבנית סגורה, ששפתה טורקית-קרימצ'קית, הדומה לטטרית של קרים.

הקהילה התפתחה בחצי האי קרים החל מהמאה ה-10, והם התיישבו בסמוך לקראי מזרח אירופה.

השם "קרימצ'קים" הוטבע על ידי רוסים על מנת להבדיל ביניהם לבין שאר היהודים, האשכנזים או הגאורגים, שחיו בשטחי האימפריה הרוסית לשעבר.

שמונים אחוז מהקהילה הקרימצ'קית הושמדו על ידי הנאצים בדצמבר 1941, וכיום נשארו ממנה פחות מ-1,500 איש, מהם כאלף מפוזרים במספר ערי קרים, והשאר מתגוררים בישראל וברוסיה ואינם חיים עוד במסגרת קהילתית אלא התערבבו ביהודים אחרים (בישראל) ובלא יהודים (באוקראינה וברוסיה).

בברית המועצות נחשבו בני הקהילה כעם נפרד, והיחס אליהם היה שונה מן היחס לרוב היהודים. רבה הגדול של הקהילה הוא חיים חזקיהו מדיני, אשר קבע בוודאות שהם אכן מזרע ישראל ויהודים לכל דבר חרף ניסיונו של אברהם פירקוביץ' לראות בהם אחים לקראים. על פי עדויות הקרימצ'קים חיו באוכלוסייה סגורה בנפרד מהקראים.

ליהודים הקרימצ'קים היה נוסח תפילה ייחודי משלהם שבוסס ברובו על נוסח הרומניוטים אך הכיל גם מנהגים ייחודיים. הנוסח מכונה לעיתים "מנהג כפא", והוא נתקן על ידי ר' משה הגולה מקיוב בן המאות ה-15–16 שקבע נוסח זה כדי לפשר בין יהודים שונים שחיו בקרים באותה העת^[1].

גידול זקן היה חלק חשוב בתרבותם.

שפה עריכה

השפה הקרימצ'קית שייכת לקבוצת השפות הטורקיות והיא קרובה לטטרית של קרים. ערב מלחמת העולם השנייה השפה דוברה בפי כ-6,000 קרימצ'קים, אך בעקבות השמדת רוב בני הקהילה בשואה ירד מספר הדוברים בצורה דרמטית. כיום נותרו כמה עשרות בודדות של קשישים דוברי השפה, ביניהם היה דוד רבי (רו'), בלשן ומחבר ספר לימוד ומילון של השפה הקרימצ'קית.