יהדות קראית

תנועה דתית יהודית המאופיינת באמונתה במקרא בלבד, תוך דחיית מסורות חז"ל במשנה ובתלמוד
(הופנה מהדף קראים)

יהדות קָרָאִית, היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או כל סמכות רבנית למקרא (הנקראת בפי היהדות הרבנית "תורה שבעל פה"), והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולדברי חכמים שאינם מובנים מצידם כעוקרים את התורה שבכתב.

יהדות קראית
בית הכנסת הקראי ברמלה
בית הכנסת הקראי ברמלה
שורשים, סיווג והנהגה
דת יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם טקסטואליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
טקסט מכונן תנ"ך עריכת הנתון בוויקינתונים
ארגונים ופעילות
אזורי פעילות רמלה, אשדוד עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות קראי מזרח אירופה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מזוזה קראית
הרב הקראי הראשי משה פירוז (משמאל) וסגן יו"ר עמותת היהדות הקראית העולמית, אלי אלטחן, 2016
שער הכניסה לחצר הקראים, שם נמצא גם בית הכנסת הקראי, ברחוב הקראים שברובע היהודי בירושלים
היכל שלמה, בית המרכז העולמי של היהדות הקראית, ברמלה

הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד במאה ה-8. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים,[1] לעומת זאת בראשית המאה ה־21, שיעור הקראים הוא פחות מחצי אחוז מהעם היהודי.

כינויים עריכה

הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק.ר.א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התורה שבכתב) בלבד ואינם מקבלים את התורה שבעל פה כאלוהית.[2]

שם נוסף לבני זרם זה הוא תנ"כיים, אך הוא פחות נפוץ. לפעמים נקראים הקראים גם ענניים על שם הקבוצה הקראית המובחנת הראשונה כביכול, שנבדלה באופן רשמי מהיהדות הרבנית ולקחה את שמה משמו של מנהיגה, ענן בן דוד.

עקרונות היהדות הקראית עריכה

היהדות הקראית מקבלת רק את אלוהים כאל, רק את נביאי התנ"ך כשליחיו ורק את דבריהם כדבר אלוהים. היא מתנגדת לתורה שבעל-פה ולכל תוספת מאוחרת לתנ"ך, ומוכנה לקבל רק את התורה והנביאים כמקור אלוהי ישיר או מתועד ורק את הכתובים כחוכמת חיים המבוססת על התורה.

מקורות ההלכה עריכה

היהדות הקראית נשענת על שלושה סוגי מקורות:

  • המקרא - עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, הכוללים את כל המצוות, בין אם הן מצוות עשה ובין אם הן מצוות לא־תעשה, שאותן קיבל משה רבנו בהר סיני, והן כתובות בתורה, וכן ספרי הנביאים והכתובים שהכלילו חז"ל בין כתבי הקודש.[א]
  • ההיקש - ההיקש הם הדרכים שבאמצעותן פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בתורה. קביעת הלכה זאת נעשית באמצעות היקשים לשוניים ממקומות שונים בתנ"ך או על פי ההגיון, וכוללים שבעה מרכיבים: 1. סתום במקומו ומפורש במקום אחר; 2. מדין הכלל יודע הפרט; 3. היקש הערך (גזרה שווה); 4. היקש קל וחומר; 5. היקש כוח הדיבור; 6. היקש ההגברה; 7. היקש משפט הדימוי.[3] בעבר חכם קראי שהבהיר הלכה בדרך ההיקש היה מקבל ומעביר לצאצאיו את התואר 'נקש' ('נקש בן נקש' אם צאצא הבהיר עוד הלכה בדרך ההיקש).
  • סבל הירושה - נקרא גם העתקה משתלשלת - הוא כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר, ובמקרים מסוימים אפילו לפני מתן תורה, והם הועברו במסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה). כל זאת בתנאי שאינם סותרים את התורה שבכתב, ובנוסף הם קשורים לאופן ביצועה המדויק של מצווה מסוימת שנכתבה בתורה (במקרה של השחיטה - מצוות איסור אכילת הדם). הקראים אינם טוענים שמנהגים אלה ניתנו על ידי אלוהים, אולם הם דוחים כל מסורת אחרת הסותרת את מסורות אלו.

פירוש התורה בקרב הקראים עריכה

בעוד שלגישת היהדות הרבנית, החכמים מוסמכים לתקן תקנות ולגזור גזירות שתוקפם מדרבנן, ואיסור התורה בל תוסיף ובל תגרע חל רק על שינוי דיני התורה עצמם, הרי שלגישת היהדות הקראית, תפקיד החכמים הוא לפרש את התורה בלבד, וכל הוראה החורגת מכך חסרת תוקף ואף עוברת על איסור 'בל תוסיף'.

הקראים שוללים את הטענה לפיה ביחד עם התורה שבכתב ניתנו למשה פירושים אלוהיים. לגישתם, כל הפירושים אנושיים וניתן לחלוק עליהם. על אף שהם דוחים את התורה שבעל־פה כתורה אלוהית, הם מסתכלים על ספרות חז"ל כספרי חכמים, והיסודות של היהדות הקראית מתבססים במידה רבה על היסודות שקבעו חז"ל בקרב היהדות הרבנית.[ב] אולם במקומות שלטענתם ספרים אלה סותרים את ספרי התנ"ך - אין הם מקבלים אותם.[4]

פסיקה אישית עריכה

ביסודה של היהדות הקראית עומדת הפסיקה האישית. בספרות קראית מאוחרת ייחסו את ניסוח העיקרון הזה לענן בן דוד שאמר על פי המסורת הקראית: "חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי", כלומר "חפשו בתורה היטב ואל תסתמכו על דברי", אך ספרו של ענן, "ספר המצוות", לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. עיקרון זה נותן לכל פרט את האפשרות לפרש את התורה בעצמו, מתוך למידה יסודית שלה, על יסוד שאיפה להבנת התורה בצורה אליה, לכאורה, התכוון אלוהים. זאת על סמך הכתוב בספר דברים.[5]

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

מאחורי עיקרון זה עומדת התפיסה כי האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל פרט, וכפי שניסח זאת החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן:

דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר: "כך נהגוני רבותי".

דניאל בן משה אלקומיסי ניסח עיקרון זה בצורה חדה אף יותר ואמר:

כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה

מתוך האיגרת לתפוצות

דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. הסתמכות על מקורות אחרים מרחיקה, לדבריו, את האדם מהאל.

למרות זאת היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנטינומי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים המכונים "חכמים", בעלי בקיאות במקרא ובמסורת היהדות הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה כמדריכיה, כמלמדיה ודייניה.

על אף התמיכה בפסיקה אישית, רוב הציבור הקראי דוגל בהלכות ובפרשנויות מקרא מסוימות. הקראים מסבירים את הדבר בשיתוף ידע ודעות שמתקיים בציבורם. הדרכים השונות להבנת התורה נדונות בציבור, והפירוש שמשכנע את הרוב הופך לדומיננטי. אולם, הייתה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, אם התבססו על הבנה סבירה של פשט המקרא.

עם השנים עלתה נטייה גוברת לאחידות אצל הקראים. הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של אף דור כמחייבת כליל את הדורות הבאים, כפי שהתרחש ביהדות הרבנית, ולא ביטלו באופן רשמי את הפסיקה האישית, אך מנהיגים רוחניים מסוימים החלו לתבוע שהציבור יכפיף עצמו להכוונתם.

ב"אדרת אליהו" כתב אליהו בשייצי על יכולתם של המנהיגים ("חכמים") לתקן תקנות שיחייבו את הקהילה כולה: "...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'" - "ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות...".

גם החכם הקראי המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: "חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה".

עם חזרתם של הקראים לארץ ישראל, המסגרת של הקהילה ותקנותיה נחלשה וכך גם מעמדם של החכמים הקראיים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם עתה חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.

אמונות עריכה

ברוב נושאי האמונות והדעות לא נחלקו הקראים והרבניים. עיקרי האמונה שכתב החכם הקראי יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לאלה שציין הרמב"ם, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר חובה להתמצא בעברית עתיקה למען קריאת התורה) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".

בעקבות ספר דניאל מקבלים הקראים את קיומו של "קץ הימים" ואת תחיית המתים. כמו כן מאמינים הם בביאת המשיח.

סיבות להתנגדות הקראים לתורה שבעל פה עריכה

  ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראי

בין נימוקי הקראים לעמדתם, שלפיה אין הם מקבלים את התורה שבעל פה כמחייבת או כדברי אלוהים:

  • אלוהים קורא לכל יהודי לפרש את התורה מתוך יגיעה אישית ומייתר את הצורך בסמכות מפרשת:”כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃”ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"אי"ד
  • אלוהים ציווה במפורש לא להוסיף ולא לגרוע מתוך דברי התורה. ”אֵת כָּל הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם - אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת: לֹא תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”,[6] ועדיין הרבניים הוסיפו מצוות דרבנן. הקראים רואים תוספת חיה זו כפירה של ממש.
  • התורה שבעל פה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בכל התנ"ך כולו. הקראים טוענים שלו הייתה תורה נוספת לעם ישראל, הרי שאלוהים היה מורה בפירוש להאמין בה.
  • כשציווה אלוהים על משה לעלות להר סיני ולקבל את התורה היו דבריו אליו: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, וֶהְיֵה־שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם”.[7] לא מוזכרת תורה שבעל פה. כאן ובמקומות נוספים בתורה מצוין שדברי התורה כתובים על ספר.
  • התנ"ך מציין שהתורה אבדה ושעם ישראל היה ללא תורה. ”וְיָמִים רַבִּים, לְיִשְׂרָאֵל: לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת, וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה, וּלְלֹא תוֹרָה”[8] ושהתורה אבדה ”וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה'; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ”.[9] מכך הקראים מסיקים שלא סביר שהתורה שבעל פה יכולה להיזכר במשך הדורות, כאשר אפילו התורה שבכתב נשכחה.
  • חכמי המשנה והתלמוד חולקים זה על זה. מכאן מסיקים הקראים שאלו לא הסתמכו על קבלה מאלוהים, שהרי אילו הייתה להם קבלה, היו כל החכמים צריכים להגיד אותם הדברים. לא ייתכן שהאל היה מצווה על עם ישראל לבצע דברים סותרים.
  • לטענת הקראים, התורה שבעל פה סותרת את התורה שבכתב במקומות רבים, ולא ייתכן אפוא שהיא באה מאותו מקור אלוהי.
  • במשך הזמן נוספו לתורה שבעל פה עוד ועוד פירושים, ולמעשה ללא הרף מתווספות לה תוספות שונות, גם על ידי רבנים בימינו. כל אחד מהרבנים מתבסס בפירושיו ובפסיקותיו לא על התורה כפי שניתנה, אלא על הפירושים הרבניים הקודמים ולעיתים אפילו על דעה אישית. מכיוון שאדם מועד לטעות, ייתכן שפרשנותם של רבנים בימינו מבוססת על טעויות של קודמיהם, ואלו הולכות ומצטברות זו על גבי זו.

היסטוריה של הקראים עריכה

  ערך מורחב – היסטוריה של היהדות הקראית

הופעת הקראות כתנועה דתית נקשרת עם דמותו של החכם ענן בן דוד בן המאה ה-8. אמנם לא ידוע לנו על קהילה קראית או על אישים קראים לפני תקופתו של ענן, אך ההשערה היא שענן לא המציא את הקראות יש מאין, אלא איחד קבוצות קיימות בעם היהודי.[10] מהן היו שהתנגדו לסמכות הגאונים, היו שהתנגדו לשיתוף הפעולה עם השלטונות, והיו מהן שכעסו על חיי הפאר של ראש הגולה.[11] ענן איחד בין כל הקבוצות הללו, שמשערים ששורשיהן עתיקים, והשיג חופש פוליטי ודתי מידי השלטונות הערבים.

חוקרים אחרים סבורים שלמעשה ענן בן־דוד ייסד תנועה של יהודים שנקראו על שמו "ענניים", אשר התקיימה בנפרד מהקראים והתאפיינה בגישה שונה במקצת. רק כמה דורות אחרי ענן, נטמעו הענניים בקראות ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים בין השאר על ספר האורות והמגדלים של יעקב הקרקסאני, חכם קראי בן המאה העשירית, שמספר על שתי תנועות אלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי גרסה זאת אירעה ההתנתקות הגמורה של הקראים והרבניים בימיו של החכם דניאל בן משה אלקומיסי שאף ייסד את תנועת אבלי ציון הקראית.

פריחת הקראות בימי הביניים עריכה

תקופת ימי הביניים הייתה תקופת פריחה ביצירה הקראית, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בתחומי הפרשנות, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות. נראה שבארץ ישראל היה מעמדם בכיר ממעמד היהודים הרבניים אליהם חלחלו כמה ממנהגיהם והלכותיהם. בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שקראה לעליה לארץ ישראל וחבריה נהגו מנהגי אבלות על החורבן. חכמים קראים כמו דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקירקיסאני, פעלו במרץ על מנת להפיץ את הקראות בתפוצות ישראל ופעילותם נשאה פרי וקהילות קראיות היו בכל תפוצות ישראל. באותם זמנים היו הקראים עסוקים בפולמוס סוער עם רבנים כמו רב סעדיה גאון שיש אומרים שללא פועלו, הייתה הקראות דוחקת את רגלי היהדות הרבנית במזרח. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין מאמיני התורה שבעל פה.

עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 חרבה הקהילה הקראית בירושלים ושוקמה אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א-דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו לפעול חכמים קראים כמו יעקב בן ראובן, יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו מניקומידיה ("האחרון") מחבר "עץ חיים", ו"גן עדן" ואליהו בשייצי מחבר ספר ביאור המצוות המקיף "אדרת אליהו", שהוא ספר ביאור המצוות הנפוץ ביותר אצל הקראים. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים. המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקרבה מאוד את פסיקתם לזו הרבנית.

המרכז בקושטא שקע בסופם של ימי הביניים, והמרכז עבר לקרים ולארצות מזרח אירופיות אחרות. במחצית השנייה של המאה ה־17 היו כ־30 קהילות קראיות במזרח אירופה. קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה־19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית שטענה שלקראים אין שורשים יהודים. בעקבות פעילותה חלק מקהילות הקראים לא נספו בשואה.[12] בסוף המאה ה־19 היו כ־13,000-12,000 קראים בעולם.[13] בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאוד הקראות המזרח אירופאית.

הקהילה הקראית המצרית היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. אחרי הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, אף על פי שהתקשו לקחת עמם את רכושם.

הקראים במדינת ישראל עריכה

בשנים שקדמו לקום המדינה היו מיעוט של קראים שהתרכזו בעיקר בירושלים, אחרי הכרזת המדינה עלו מאות מבני הקהילה בתוקף חוק השבות לישראל. מוצאם של רוב רובם של הקראים במדינת ישראל הוא בקראי מצרים, ומוצא מיעוטם הוא בקראי עיראק, טורקיה, רוסיה ובכאלו שקיבלו על עצמם את הקראות. מספר הקראים מוערך בישראל בכ־40,000 נפש (ובעולם חיים עוד כ־10,000 נפש). קהילות קראיות קיימות ברמלה (שני בתי כנסת) ובה נמצא גם מבנה "מרכז היהדות הקראית העולמית", באשדוד (שני בתי כנסת), באופקים, בבאר שבע, בקריית גת, בבת ים, ראשון לציון, בערד, בירושלים ובמושבים בית עזרא, מצליח ורנן (מצליח ורנן נחשבים ליישובים הקראים היחידים בעולם). בסך הכול ישנם 13 בתי כנסת קראיים בישראל, ב־10 יישובים ובית תפילה אחד בערד.[14]

 
בית הכנסת הקראי באשדוד, "כתר תורה"

היום נפוצים יחסית נישואים בין רבניים לקראים. בדומה לתהליכים כלליים שהתרחשו בעת המודרנית בזרמים דתיים שונים, גם בקרב הקראים יש תופעה של חילון וישנם קראים שאינם מקפידים על מצוות אמונתם קלה כבחמורה.

עוד מקום המדינה הקראים זכו ליחס מנוכר ובמשך שנים רבות היה מעמדם של בתי הדין הקראים בעייתי, שכן החוק אינו מכיר בקראים כעדה דתית נפרדת, על אף ניסיונותיהם של מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חיים בן יצחק הלוי לפעול מול הממשל, בגלל התנגדות הממסד הרבני. אף שבדרך כלל ניתנו פסקי הדין בענייני גירושים ונישואים בידי בית הדין העדתי, הדרך הייתה פתוחה לפני אחד הצדדים, אם חפץ היה להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. בית המשפט העליון שינה מצב זה ב-1995, והפך את המשפט הקראי למחייב עבור בני זוג אנשי העדה. בשנת 2014 בית המשפט העליון פסק כי יש להמשיך להנפיק תעודות גירושין לבית הדין הקראי כל עוד לא הוסדר מעמדו בחוק.[15]

מנהגי הקראים עריכה

בית הכנסת הקראי עריכה

 
בית הכנסת הקראי ברמלה
 
בית הכנסת הקראי במושב מצליח
 
בית הכנסת בירושלים

הקראים רואים בבית הכנסת מקדש־מעט, ומקום מרכזי וייחודי שבו האדם מתייחד עם בוראו, ולכן כל הנכנס לבית התפילה חייב להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. בבתי הכנסת הקראיים לא נועלים נעליים מפאת קדושת המקום: הקראים אומרים שמן הראוי להתנהג בהתאם לקדושת המקום ולא להיכנס לבית הכנסת בנעליים אשר דורכים בהן במקומות מזוהמים וטמאים. חליצת נעליים במקומות קדושים היא כלל ידוע מימים ימימה שנאמר גם למשה וגם ליהושע: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא".[16] רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים עליהם מקיימים את כל תנאי התפילה הנלמדים מתוך התפילות שמצוינות במקרא.

בראשית המאה ה-21 נמצאו בעולם מספר עשרות בודדים של בתי כנסת קראים פעילים, ועוד מספר בתי כנסת שאינם עוד בשימוש. רוב בתי הכנסת הפעילים נמצאים בישראל, ובמזרח אירופה.

לוח השנה וחגים עריכה

  ערך מורחב – הלוח הקראי

הקראים משתמשים בלוח שנה שאינו קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא על 'ראיית הירח': היום שבו נראה סהר הירח בפעם הראשונה בחודש, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם, נקבע כראש החודש. שיטה זו במקורה היא שיטה רבנית חז"לית, המתוארת בהרחבה במשנה ובתלמוד במסכת ראש השנה. מאחר שלא מצוין מפורשות במקרא כיצד היו מחשבים את חודשי השנה ועונות השנה, קיבלו הקראים עליהם את שיטת קידוש החודש החז"לית כשיטתם בפועל, אולי גם בשל כך שהם לא הכירו כל שיטה אחרת לחישוב החודשים. שהרי לא היה ידוע בראשית הקראות על הכתות היהודיות מימי הבית השני, שהנהיגו לוח שנה משלהם החולק על שיטת קידוש החודש הפרושית. הבשלת השעורה בארץ ישראל היא הסימן לאביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, ולעיבור השנים.

לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, ישנה מחלוקת בין היהדות הרבנית לבין הקראים. הקראים טוענים שצריך להתחיל לספור ממחרת שבת בראשית שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". ושאת הספירה צריך לסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר־לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת", וכך יוצא שלחג השבועות אין מועד קבוע בלוח העברי. לעומתם, הרבניים פירשו שבביטוי "ממחרת השבת", המקרא התכוון ליום טוב ראשון של פסח. שכן מצינו שהביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" חופף לביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בעניין איסור חדש. שכן נאמר בעניין איסור אכילת תבואה חדשה: "...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ספר ויקרא, פרק כ"ג). כלומר, אסור לאכול תבואה חדשה עד הבאת הקורבן ממחרת השבת. לעומת זאת, בספר יהושע מתואר שבני ישראל אכלו מהתבואה החדשה של הארץ דווקא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח": "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה" (ספר יהושע, פרק ה'). הרבניים מביאים לטענתם זו ראיות נוספות מהמקרא.

הקראים מנמקים את עמדתם בכך שהמילה 'שבת' בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת. הקראים אומרים שלא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום טוב ופעם שבוע. ולכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת שבת בראשית, ואז יש גם משמעות לכך שחג השבועות צריך להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, כלומר ביום ראשון. לעומתם, הרבניים מציינים שהמילה "שבת" או "שבתון" כן מופיעה במועדים אחרים, כגון ביום הכיפורים,[17] בראש השנה[18] וכן בחג הסוכות ובשמיני עצרת.[19] כמו כן מציינים הרבניים, שאי אפשר לפרש את המילה "שבת" בפסוק על ספירת העומר בהקשר של "שבת בראשית", שכן אמנם כתוב "ממחרת השבת" אך לא מפורש על איזו שבת מדובר - אם השבת שבתוך חול המועד, או בשבת שלאחר המועד. כמו כן המשך הפסוק מורה שהמילה "שבתות", משמעה "שבועות", שכן כתוב: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ואם מפרשים זאת על "שבת בראשית" הביטוי "שבתות תמימות" איננו מובן - איך אפשר לספור שבת לא שלמה? אלא אם מפרשים ש"שבתות" הם "שבועות", הדבר מתבאר כ"תספרו שבע שבועות שלמות בלי להחסיר אף יום", ובכך הביטוי "עד ממחרת השבת השביעית" מקבל משמעות של "עד ממחרת השבוע השביעי.

נימוק נוסף שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, והדרך לחישוב מועד החג היא באמצעות ספירה. לפי שיטת הרבניים יש לחג תאריך קבוע, כמו כן קשה על פירושם - אם סופרים מהיום הראשון של חג המצות יכול היה להיות מצב שבו יהיו שמונה שבתות בין פסח לשבועות, דבר הסותר את כוונת התורה באמרה "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת". הרבניים לעומת זאת טוענים שגם לפי שיטתם אין לחג השבועות תאריך קבוע, שכן הלוח התלמודי אינו לוח קבוע, ושני ראשי החודשים שבין חג המצות לחג השבועות יכולים להיות מקודשים (חודש חסר) או לא מקודשים (חודש מלא), ובכך חג השבועות יכול לצאת בשלושה תאריכים שונים. ורק בלוח הקבוע הנוכחי, שנקבע כך עקב גזירות הנוצרים על הסנהדרין, הוא זה שגרם לכך שיתבטל קידוש החודש, וחג השבועות יחגג תמיד בתאריך ו' בסיוון. ולגבי "שבתות תמימות", מפרשים הרבניים את המילה "שבתות" כ"שבועות", ובכך אין סתירה, כנזכר לעיל.

לקראים אין "יום טוב שני של גלויות" שאינו כתוב בתורה. בנוסף על כך, אפילו יום תרועה (שמו הקראי של ראש השנה) נמשך אצל הקראים יום אחד בלבד, ואינו מציין את תחילת השנה, שכן לפי לוח השנה המקראי הראשון בחודשים הוא ניסן. המסורת הרבנית היא זו שקובעת שהציווי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"[20] שמצווה אלוהים את משה ואהרון מדבר על חודש ניסן. אולם לא מפורש באף פסוק שניסן הוא החודש הראשון.

הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא חָרַב מאז; ומציינים את פורים במשך שני ימים בכל מקום שהוא. בשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר א'.

דיני אישות וטהרה עריכה

בעבר פירשו הקראים בדרך מיוחדת את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד": לדעתם, היות הגבר והאשה "בשר אחד" הופכת את קרובי האשה לפסולי חיתון עבור קרובי הבעל, ולהפך. שיטה זו נקראה שיטת הריכוב בעריות. בשל היותם של הקראים מועטים, איסור זה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה, ולכן במשך השנים בוטל הריכוב בהסכמה כללית. על פי היקש מהתורה אוסרים הקראים נישואים בין אישה לבין דודהּ, אחי אביה או אחי אימהּ, נישואים שמותרים אצל הרבניים.

הקראים מחמירים בדיני טהרה. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. טומאת נידה אצל האישה נמשכת רק שבעה ימים "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ",[21] ואין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר סיום הווסת, כבטומאת זבה. נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות. ואולם הקראים טוענים שהדמיון הרב בין ההלכה הקראית להלכה של יהודי אתיופיה נובע מכך שיהודי אתיופיה גלו מהארץ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תורה שבעל־פה, ומכך שיהודי אתיופיה היו מבודדים משאר יהודי העולם ולא נתונים להשפעתם. זמן הנידה מגיע לשבעה ימים לאחר לידת בן ולארבעה עשר ימים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספת תקופה שנקראת "ימי טהרה" שאורכה שלושים ושלושה ימים ללידת בן, ושישים ושישה ימים ללידת בת, כמפורש בפרשת תזריע בספר ויקרא.

הקראים לא מקבלים את הטענה הרבנית שחובה להיטהר מטומאה במקווה, ורואים בה המצאה מאוחרת. הקראים סבורים שאפשר להיטהר מטומאה בכל מים זורמים ואפילו במקלחת.

בקרב הקראים בישראל קיימת שחיקה במידה בה נשמרת הרחקת הטמאים, אך עדיין מקפידים עליה מאוד בבית הכנסת.

מעמד האישה עריכה

לפי הגישה הקראית נחשבות הנשים כשוות לגברים, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי ולא מגביל לנשים. גישה זו באה לידי ביטוי בהבדלים אחדים בין מנהגי הקראים למנהגי הרבניים:

  • הקראים אינם מברכים "ברוך שלא עשני אישה", אלא הגברים והנשים מברכים את אותה ברכה "ברוך ... הבוראי בצלם אנוש", על אף שברכות השחר אינן מוזכרות בתורה והן תקנה של היהדות הרבנית.
  • הנשים חייבות במצוות כמו הגברים, בכלל זה מצוות עשה שהזמן גרמן, שעל-פי היהדות הרבנית הנשים פטורות מהן. הקראים אומרים שהתורה אומרת במפורש מתי מצווה פונה רק לנשים, ומתי היא פונה רק לגברים, בכל שאר המקרים, המצוות מיועדות לשני המינים באופן שווה.
  • עדות אישה, לדעת הקראים, שווה בדיוק לעדות גבר והקראים לא עשו הבחנה במינו של האדם לגבי ערך עדותו.
  • הקראים לא אסרו על נשים להחזיק בתפקידי הנהגה, גם בתקופות קדומות. כך למשל במאה ה־11 בספרד, לאחר מותו של המנהיג הקראי סידי אבן אל תראס, מונתה אשתו שנקראה אל־מועלמה (המורה) לתפקיד החכם בספרד.
  • לדעת הקראים, בזמן גירושין זכויות וחובות הגבר והאישה שוות.
גם הקראים סבורים שעל הגבר לתת את הגט לאישה, אלא שהם פיתחו במאה ה־19, אחרי מחלוקות פנימיות רבות, הלכה שלפיה במקרים מסוימים של עגינות יכול בית הדין לתת את הגט במקום הבעל, וכך לגרש את האישה בעל כורחו של זה.
  • הקראים אינם מקבלים את העיקרון הרבני ש'קול באישה ערווה' ולפיכך מותרת שירת נשים בפני גברים.
  • בבתי כנסת קראיים ישנה הפרדה במקום התפילה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירת הצניעות - בבית הכנסת הקראי משתחווים לאלוהים אפיים ארצה, וכאשר אישה משתחווה יש חשש שהיא תחשוף את עצמה.

עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים שבמשך שבעה ימים (זמן נידתן) צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).

בבתי הכנסת הקראים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה (עלייה לתורה היא חלק מהתקנה של היהדות הרבנית לקריאת התורה במחזור שנתי בשבתות ומועדים והתקבלה על ידי היהדות הקראית).

שבת עריכה

בעבר החמירו הקראים מאוד באיסורים בשבת, למשל חלקם לא קיבל את העיקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן אסרו בתחילה להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו או חיממו את בתיהם ומזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו שאסרו לצאת מהבית (למעט תפילה וצרכים חיוניים) בשבת ואף למול. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת כי לפי פירושם הביאה דומה לחריש וקציר וכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"א). כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).

החל מהמאה ה־11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו, הותר להשאיר אש למאור מערב שבת לשבת, וחלק אף קיבלו את ההלכה הרבנית של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. בכל זאת, עדיין גישתם מחמירה יותר מזו הרבנית.

את עניין "פיקוח נפש דוחה שבת" למדו הקראים, בדומה לחכמי התלמוד, מהפסוק "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מהביטוי "וחי בהם" הם מסיקים כי החיים קודמים למצוות.

דינים נוספים עריכה

 
ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג היהודים הקראים.

הקראים אינם משתמשים בתפילין מתוך פירוש שכל הפרשה העוסקת בנושא זה היא מטפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי האל על הנפש או לקשור אותם.

המזוזה הקראית היא דף (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדיברות (שנחשבות דבר ה' העילאי), על אף שהתורה שבכתב לא מגדירה בבירור מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב את "דְּבָרַי אֵלֶּה" "עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".[22]

בברית המילה הקראית יש כריתת הערלה, אך אין פריעה (באצבעות המוהל) ומציצה (של הדם בשפתיו), שאינן כתובות בתורה.

הקראים קובעים שמוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, בטענה שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.

הקראים מתירים לאכול בשר וחלב יחדיו, ורק בישול "גדי בחלב אמו" נאסר, כמו שכתוב בתורה. אם כי ישנם המסיקים מהפסוק שבישול כל בעל חיים יונק כשר בחלב אמו אסור הוא, ואין האיסור מתכוון רק לגדי. ברמלה ובאשדוד קיימים אטליזים המוכרים בשר בשחיטה ובהכשר קראיים.

לקראים יש בציצית פתיל תכלת כמו שנכתב בתורה "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת".[23] לשיטתם צבע התכלת יכול לבוא מכל מקור שהוא, בניגוד לשיטת הרבניים שגורסת שמקורו היחידי הכשר של צבע תכלת הציצית הוא בדמו של חילזון מסוים.[ג]

את דברי התורה "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטם, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (לפי הפירוש הרבני - כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת עין). אמנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני הממשלה, ועקרון דינא דמלכותא דינא בדיני ממון מקובל על הקראים.

יחסי היהודים הקראים והיהודים הרבניים עריכה

 
כתובה קראית (פוסטאט, ד'תתע"ז, א'תכ"ח למניין השטרות) שנמצאה בגניזת קהיר (מתוך אוסף הספרייה הבודליאנית באוקספורד, MS Heb. A.3, דף 42a).
החתן הוא רבני והכלה קראית, ובכתובה הם מתחייבים לכבד זה את מנהגיו של זה: "לא ידליק עליה נר בשבת... שלא תחלל עליו מועדי אחינו הרבנים".
  ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראי

לאורך ההיסטוריה, ראו עצמם היהודים הקראים כחלק בלתי נפרד מעם ישראל וניסו להשפיע על עם ישראל מבחינה אמונית מבפנים. גם הפוסקים הרבניים ראו את הקראים כחלק מעם ישראל אבל לפי השקפתם הם חלק חוטא. חריג להשקפה כללית זאת הופיע במזרח אירופה בראשית המאה ה־20, כאשר הופיעו גישות לאומיות בדלניות בקרב חלק מקראי מזרח אירופה.

הרבניים טוענים כנגד הקראים שגם לקראים נוצרה במרוצת הדורות תורה שבעל פה משלהם. הקראים מצידם מדגישים את ההבדל שבין הלכות שהתקבלו כפירוש סביר לתורה (ולא בהכרח יחייבו את הפוסקים הקראים של הדורות הבאים) לבין המסורת הרבנית שמדברת על תורה שבעל פה שהועברה למשה בסיני, ושלדברי הקראים כל תוספת בה מחייבת את הדורות הבאים. היו בין הרבניים שטענו שהקראים באו מתוך הצדוקים והבייתוסים, אולם קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית, לפי מה שידוע לנו עליה, לבין ההשקפה הקראית (אמנם, חוקרים שונים שיערו שהשקפות צדוקיות עמדו בבסיס הקראות והשקפות שאולי הושפעו מהאיסיות השתלבו ביהדות הקראית[24]).

יחסם של הקראים לרבניים עריכה

 
אברהם פירקוביץ', חכם דת קראי, בן המאה ה-19, חוקר היסטוריה, ומבולטי המתנגדים ליהדות הרבנית במאה ה־19

בתקופה קדומה, היו מקובלים נישואין בין קראים לרבניים, ובגניזת קהיר נמצאו עדויות רבות לנישואין כאלה. לעיתים הם נערכו בבית הדין הקראי, ולעיתים בבית הדין הרבני. במקרים של זוגות מעורבים, היו מתחייבים שני הצדדים לכבד זה את מנהגיו של זה, ולאפשר לכל אחד מן הצדדים לנהוג לפי פסיקת ההלכה המקובלת בקבוצתו.

עד השנים האחרונות סירבו הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים.[דרושה הבהרה] אחד הטעמים לכך היה חשש ממזרות, שכן נישואי קרובים מסוימים הנחשבים אצל קראים לגילוי עריות מותרים ביהדות הרבנית. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין העדות הובע בידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר?"[דרושה הבהרה]

יחסם של הרבניים לקראים עריכה

יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה סובלני הרבה יותר. בדרך כלל יחסם של הפוסקים האשכנזיים היה עוין יותר מאשר הפוסקים הספרדים ובני עדות המזרח.

לעומת זאת היו מעט רבנים שעודדו את הלימוד בספרי הקראים, למשל ר' יוסף שלמה דלמדיגו, המכונה יש"ר מקנדיא, באיגרת האחוז שכתב אומר: "בין כך בני, אל תטוש תורת אמך ללמוד בספרי הקראים כלם ובס' המצוות והאדרת [הכוונה לאדרת אליהו של החכם אליהו בשייצי] והיית לכל רואיך לשם ולתפארת. בני, אם תיקח אמרי, אלו הספרים מספיקים לך לדעת כל למוד יקיר מן הארץ אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר". במקומות אחרים ר' דילמידיגו מעמיד את פירושי הקראים לתורה, כמו ספר העשר של החכם יעקב בן ראובן וספר המבחר וכתר תורה במעלה קודמת לפירושי רד"ק ורש"י.

הרמב"ם פוסק בהלכות ממרים כי מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא כופר שיש לו דין "מורידין ואין מעלין, אך הוציא את הקראים מכלל זה: ”אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים, וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס... לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להורגן” (הלכה ג').

על אף העימות והסכסוך בין העדות, נישואין בין רבניים לקראים, כששני הצדדים נותרים באמונתם ומקיימים את מנהגיהם, היו נפוצים במאות העשירית עד השתים-עשרה. כתובות ומסמכים אחרים מן הגניזה הקהירית, כמו גם עדויות בפוסקים, מעידות על כך. במאה השלוש-עשרה גברה האיבה, והמקורות בני הזמן מעידים כי קשרים מסוג זה חדלו ולא נחשבו עוד אפשריים.[25]

פוסקים רבים הביעו דעתם כי קראים הם פסולי חיתון, מפני שהם נחשבים לספק ממזרים.[26] הטענה היא שהקידושין בעדה הקראית קבילים על פי ההלכה הרבנית, אך לא כך לגבי הגירושין. ישנה אפשרות סבירה לגבי כל קראי כי אחד מאבותיו נולד לאשה שעברה גירושין קראיים ולבעלה החדש - ואם הגירושין אינם תקפים הלכתית, הרי שהאישה עדיין אשת איש של בעלה הראשון ונישואיה השניים הם בגדר ניאוף, והילדים שנולדו לה וצאצאיהם הם בגדר ממזרים, על פי ההלכה הרבנית. את עמדתם הציגו הפוסקים הסבורים כן במשפט: "הקראים אינם מתאחים" (פרפרזה על המילה קרעים). בעמדה זו אחז גם הרמ"א.[27]

גם במאה האחרונה, רבנים במצרים ובישראל תמכו בקבלתם של קראים ליהדות הרבנית, לפחות בתנאים מסוימים. הרב עובדיה יוסף והרב אליהו בקשי דורון התירו אותם לבוא בקהל, כשהנימוק העיקרי הוא שלילת תוקף קידושיהם, שכן העדים פסולים מעצם היותם קראים,[28][29], ולכן הכלה הקראית לא נחשבת כאשת איש לפי ההלכה, כך שלא ניתן לטעון שילדיה נולדו מניאוף. ניסיון של הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את הנוהג הזה, עורר ב-1994 סערה גדולה.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • Meira Polliack (ed.), Karaite Judaism: A Guide to Its History and Literary Sources, Brill Academic Publishers, 2003.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא יהדות קראית בוויקישיתוף

מאמרים ומחקרים עריכה

אתרי אינטרנט של היהדות הקראית עריכה

קראים בישראל

ביאורים עריכה

  1. ^ להוציא את הספרים החיצוניים, שנדחו בידי חז"ל, וגם הקראים בעקבותיהם לא קיבלו או לא הכירו אותם.
  2. ^ החל מהקאנוניזציה החז"לית לתנ"ך, שקבעה בפועל גם עבור הקראים מהם הספרים המקודשים ומהם הספרים החיצוניים, דרך מידת ההיקש הקראית, שרבים ממרכיביה נלקחו מהמידות החז"ליות שהתורה נדרשת בהן, ולבסוף ב'סבל הירושה', שרבות ממסורות חז"ל המופיעים בספרות חז"ל נהוגים בפועל גם בקרב היהודים הקראים, כגון הנהגת לוח השנה הקראי ועוד.
  3. ^ שהמחקר המודרני זיהה אותו עם ה"ארגמון קהה קוצים"

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Zion Zohar, Sephardic and Mizrahi Jewry: From the Golden Age of Spain to Modern Times, NYU Press, 2005, p.157.
  2. ^ שמחה פינסקר מציע שהקראים נקראו כך משום שהם קראו ליהודים לדחות את האמונה בתורה שבעל פה, ולהאמין בתורה שבכתב בלבד. לקוטי קדמוניות, וינה 1860, עמ' 16. כמו כן שמחה יצחק לוצקי (מאה 18), בספרו "אורח צדיקים" (הספר נכתב בשנת התקי"ז – 1757). נדפס שוב, בתוך: דֹד מרדכי, ישראל תשכ"ו, עמ' 81 ואילך, כתב על הקראים: "ולהיות שכל כוונת עדת הצדיקים ופנת דתם בנויה על יסודות מקראי קדש תורה נביאים וכתובים לכן קרא הר"ר ענן הנשיא את שם עדת הצדיקים קראים שם קרואים והולכים לתומם בעלי מקרא...."
  3. ^ על פי דרכי פרשנות התורה, מהאתר הרשמי של היהדות הקראית העולמית.
  4. ^ על פי דברי הפתיחה המופיעים ב פורטל הקראים.
  5. ^ פרק ל', פסוקים י"אי"ד
  6. ^ ספר דברים, פרק י"ג, פסוק א'
  7. ^ ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק י"ב
  8. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו, פסוק ג'
  9. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק ח'
  10. ^ Leon Nemoy, Early Karaism (The Need for a New Approach), The Jewish Quarterly Review, New Ser., Vol. 40, No. 3. (Jan., 1950), pp. 307-315
  11. ^ מדור לדור, חלק ב', תל משרד החינוך, תשנ"ד, עמ' 251
  12. ^ הערך "קראים" באנציקלופדיה של השואה
  13. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 827, הערה 22.
  14. ^ מפה של מרכזיים רוחניים, אתר הקראים
  15. ^ פסיקת בג"ץ בנושא תעודות גירושין לבית הדין היהודי קראי.
  16. ^ ספר שמות, פרק ג', פסוק ה'
  17. ^ ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ל"א וכן פרק כ"ג, פסוק ל"ב
  18. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ד
  19. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ל"ט
  20. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב'
  21. ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ט
  22. ^ ספר דברים, פרק י"א, פסוקים י"חכ'
  23. ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ח
  24. ^ יורם ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן - לתולדות חלופה ליהדות הרבנית, ספרית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ד.
  25. ^ צבי זוהר, Rabbinic Creativity in the Modern Middle East, בלומסברי 2013, עמ' 321-322.
  26. ^ ראו הרב אברהם חיים שרמן, היתר נישואין לבתו של קראי, תחומין יט, תשנ"ט, עמ' 200 - 192.
  27. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ל"ז.
  28. ^ שו"ת יביע אומר חלק ח', אבן העזר סימן י"ב
  29. ^ שו"ת בנין אב חלק ד', סימן ע"א
  30. ^   ישי רוזן-צבי, לפנינו ספר ראשון המציג את העושר המסחרר של כתבי התנועה, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2022