רבאי מרוב
רב רבאי מרוב (רב רבאי דמן רוב) היה חכם יהודי, מראשי הסבוראים בבבל בדור השני-שלישי. כיהן ראש ישיבת פומבדיתא לאחר פטירת רב סימונא[1] בשנת ד'ש' (540). היה בן העיר רוב, הסמוכה לנהרדעא. בימיו הופסק הלימוד בישיבת פומבדיתא בשל גזירות ורדיפות, והחכמים עברו עם תלמידיהם לעיר פירוז שבור הסמוכה לנהרדעא. כשאר החכמים שפעלו בתקופת הסבוראים, המידע שידוע עליו מצומצם ביותר, כיוון שהסבוראים לא חיברו חיבורים עצמאיים ותוספותיהם בתלמוד נעשו לרוב באופן אנונימי, בלי לציין את שם החכם. המעט שידוע לנו מבוסס, כמעט באופן מוחלט, על איגרת רב שרירא גאון.
| לידה | בבל |
|---|---|
| פטירה |
589 ד'שמ"ט |
| מדינה | בבל, האימפריה הסאסאנית |
| מקום פעילות | פומבדיתא, בבל |
| תקופת הפעילות | הדור השני לסבוראים |
| השתייכות | ישיבת פומבדיתא |
  | |
סגירת הישיבה בפומבדיתא
עריכהבתקופתו של רב רבאי רבו הרדיפות כנגד היהודים בבבל, שהתחילו כמה עשרות שנים קודם לכן. הייתה זו תקופה של חוסר יציבות - כנופיות שונות, שפעלו בעיקר ממניעים אידאולוגיים[2], ערכו מעת לעת פרעות ביהודים, לעיתים בתמיכת ראשי השלטון הסאסאני. העיר פומבדיתא, שבה היה הריכוז הגדול של יהודים בבבל, הצליחה עד כה לעמוד בפני הרדיפות, והן לא הצליחו לערער את אורח החיים של הקהילה היהודית, בניגוד לערים אחרות. אולם עם התגברות הרדיפות והתפשטותן נמנע המשך הלימוד גם בישיבת פומבדיתא, וראש הישיבה לא יכול היה להעביר שיעורים בפני תלמידיו[1].
מעבר הישיבה לעיר פירוז שבור
עריכהחכמי העיר עקרו משם עם הישיבה והעבירו אותה לעיר פירוז שבור, באזור העיר נהרדעא. לאחר מספר שנים חלה הקלה במצבם של יהודי בבל. הישיבה בפירוז שבור הייתה לישיבה המרכזית בבבל במשך כחמישים שנה, עד חזרתו של רב חנן מאישקייא לישיבת פומבדיתא בשנת ד'שמ"ט (589), פעולה שיש שרואים בה את סופה של תקופת הסבוראים ותחילת תקופת הגאונים.
רבי אברהם אבן דאוד, ב"ספר הקבלה", לא הזכיר את רב רבאי מרוב, ותקופה זו ציין כחלל שבין הדור השני לדור השלישי של הסבוראים:
- "הדור השני... תלמידי רב סימונא ורב עינא, ולא הוזכרו בשמותיהם, כי הישיבות בטלו כמו חמישים שנה אחר מות רב סימונא עד שנת ד' אלפים שמ"ט, מפני שנאת מלכי פרס ושמדותיהם".
רב רבאי האריך ימים וחי, לפי ההשערות, בערך עד שנת ד'ש"כ (560) או ד'שמ"ט (589)[3].
מהלך תלמודי שמיוחס אליו
עריכהכשאר חכמי הסבוראים, השתתף רב רבאי בעריכת התלמוד הבבלי, שכללה הוספת ביאורים, הערות ודיוקים לשוניים[4], לרוב באופן אנונימי, בלא הזכרת שם החכם הסבוראי. רב שרירא גאון מייחס לרב רבאי הערה ספציפית בתלמוד, ולפי הנוסחה שהייתה לפניו בתלמוד הוזכרה ההערה בשמו (זו הייתה גם הנוסחה שעמדה לפני רבנו חננאל).
הסוגיה המדוברת נמצאת במסכת סנהדרין, דף מג עמוד א. התלמוד עוסק בנושא ארבע מיתות בית דין ובכך שמכשירי ההוצאה להורג אינם ממומנים מכספי הנידון למוות. לאחר התלבטות של האמורא רב הונא בנושא הכלים שבאמצעותם מקיימים את מצוות "והצילו העדה"[5], מופיעה תוספת סבוראית - שאלה ותשובתה בצידה[6]:
- "ועוד, מה שאמר רב חייא בר אשי בשם רב חסדא: 'היוצא ליהרג - משקים אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתיטרף דעתו[7], שנאמר[8] תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ'; ושנויה ברייתא: נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן (את היין והלבונה). -
- אם לא התנדבו נשים יקרות, מִשל מי (מי מממן את היין והלבונה)?"
והתשובה:
רב שרירא גאון, באיגרתו לרבי יעקב בן נסים מקירואן ששאל (בין היתר) על הסבוראים ועל עריכת התלמוד, מזכיר את המהלך התלמודי הנ"ל[12]:
- "ואחר כך, אף על פי שהוראה לא הייתה, היו סבוראים שמפרשים פירושים הקרובים להוראה, ונקראו רבנן סבוראי. וכל מה שהיה תלוי ועומד פירשוהו, כגון רב רחומי ורבה יוסף ורב אחאי מבי חתים... ורב רבאי מרוב, שמפרש במסכת סנהדרין: היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתיטרף דעתו עליו, משום דכתיב תנו שֵכר לאובד, ותונא, נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות אותו; ואם אין מתנדבות, משל מי? תרגמה רב רבאי מרוב: מסתברא משל ציבור, משום שאמר תנו. וגם רוב עירו של רב רבאי בסביבי ישיבתינו נהרדעא היא, ואומרים חכמים שרב רבאי ראש ישיבה היה והאריך ימים הרבה".
קישורים חיצוניים
עריכה- הרב אהרן הימן, "רבאי מרוב", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, באתר ויקיטקסט
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 איגרת רב שרירא גאון.
- ^ האמגושים - כוהני הדת הפרסית; וכן אנשי כת המזדקים, שזכתה לתמיכת המלך קבאד הראשון, והמשיכו לפעול גם בשנות שלטונו של כוואסרו הראשון, שלא היה מתומכיהם. פעולותיהם החלישו את מעמד השלטון הסאסאני.
- ^ "דורות הראשונים", ר' יצחק אייזיק הלוי, חלק ג (לדעתו: עד שנת ד'ש"כ); אטלס עץ חיים, הרב רפאל הלפרין, כרך ד עמ' 326 (שם: עד שנת ד'ש"מ); רי"א אפרתי, "תקופת הסבוראים וספרותה", עמ' מב (לדעתו: עד ד'שמ"ט). כן ראו באיגרת רב שרירא גאון (בפתח סדר הגאונים ובדבריו על המעבר לעיר פירוז שבור).
- ^ ראו ספרי המחקר בנושא.
- ^ בית הדין מצֻווה לנסות ולמצוא זכות לנידון, כדי למנוע את הוצאתו להורג. אם ההוצאה להורג עומדת להתבצע, ומישהו טוען שיש לו טענה לזכות הנאשם - אדם שעומד בפתח בית הדין מנופף בסודר, וכן נשלח אדם רכוב על סוס למנוע את ההוצאה להורג. רב הונא הסתפק אם הסודר והסוס ממומנים מכספי הנידון.
- ^ בתרגום המילים הארמיות לעברית.
- ^ במסגרת "ברור לו מיתה יפה" (סנהדרין מה ע"א), להקלת המיתה ולצינון הסבל.
- ^ משלי לא, ו.
- ^ הסביר.
- ^ כך הנוסחה בפירושו של רבנו חננאל, וכמוזכר באיגרת רב שרירא גאון. בדפוסים שלפנינו חסר המשפט הזה. ראו בספר דקדוקי סופרים.
- ^ כלומר, הפסוק במשלי פותח במילה "תנו", כמצַווה לרבים לתת, ולכן על בית הדין לדאוג לכך.
- ^ בתרגום לעברית.