סבוראים

סָבוֹרָאִים (מסבירים) – ובספרות התורנית רבנן סבוראי – הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה־5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה־6 או אמצע המאה ה־7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה־תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא אגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, וישנה דעה שהם אלו שסדרו את סוגיות הגמרא על יד המשנה, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד. מלבד זאת, לא הותירו הסבוראים אחריהם טקסט כתוב, בשונה מכל שאר תקופות ישראל, לכן הידע עליהם הוא דל ביותר.

סוגיות סבוראיותעריכה

על פי עדויותיהם של כמה מן הראשונים, בתלמוד שבידינו נטמעו כמה סוגיות סבוראיות, רובן בראשי המסכתות או בפתחם של נושאים חדשים. העיסוק הפרשני בסוגיות הללו הוא בדרך כלל באמצעות ניתוח לשוני, ולעיתים קרובות יש בו השוואה בין חלקי המסכת, והרחבה של הדיון, אך אין בו תוספות הלכתיות ועקרוניות. דוגמאות ידועות לסוגיות סבוראיות: הפתיחה למסכת קידושין (ב/א–ג/א), הפתיחה לסדר נזיקין (בבא קמא ב/א–ג/ב), סוגיית המגדף (מסכת סנהדרין, דף נ"ו, עמוד א').

פסיקות סבוראיותעריכה

קיימת דעה כי חלק מהמקומות שבתלמוד בו חלוקים אמוראים, ובסוף מחלוקתם נאמר "והלכתא כרב פלוני" או "והלכתא כך וכך", פסיקה זו היא הוספה של הסבוראים.

שמות סבוראים ידועיםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הרב ד"ר יעקב אליהו אפרתי, תקופת הסבוראים וספרותה, אגודת "בני אשר" פתח תקווה, ה'תשל"ג
יעקב שמואל שפיגל, הוספות מאוחרות סבוראיות בתלמוד הבבלי: חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת תל אביב, ה'תשל"ו
הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, רבנן סבוראי וכללי ההלכה – כרך א', חיפה ה'תשנ"ב (עוד שני כרכים עתידים לצאת)