חנן מאישקיא

רב חנן מאישקיא (מאישקא) היה ראש ישיבת פומבדיתא בדור השלישי של הסבוראים במאה השישית. בשנת ד'שמ"ט (589) הקים מחדש את הישיבה בפומבדיתא לאחר שהישיבה הייתה סגורה. יש הסבורים שפעולה זו נחשבת לתחילתה של תקופת הגאונים, ולדעה זו רב חנן הוא ראשון הגאונים. רבותיו היו חכמי הדור השני והשלישי של הסבוראים.

ראש ישיבה
חנן מאישקיא

לידה	בבל
פטירה	591 ד'שנ"א
מדינה	בבל, האימפריה הסאסאנית
מקום פעילות	פומבדיתא, בבל
תקופת הפעילות	הדור השלישי לסבוראים
השתייכות	ישיבת פומבדיתא
רבותיו	תלמידי רב סימונא, רב אחאי ורב עינא
תלמידיו	יצחק מפירוז שבור

מעבר החכמים מהעיר פירוז-שבור וחידוש הישיבה בפומבדיתא

רקע

בסוף תקופת האמוראים ובתקופת הסבוראים סבלו יהודי בבל מרדיפות שונות כנגדם. הייתה זו תקופה של חוסר יציבות - כנופיות שונות, שפעלו בעיקר ממניעים אידאולוגיים, ערכו מעת לעת פרעות ביהודים, לעיתים בתמיכת ראשי השלטון הסאסאני. הפרעות שיבשו את סדרי חייהם של היהודים, והביאו אף לסגירתה של ישיבת סורא, הישיבה החשובה שבה נערך התלמוד הבבלי. העיר פומבדיתא, שבה היה הריכוז הגדול של יהודים בבבל, הצליחה במשך זמן לעמוד בפני הרדיפות, והן לא הצליחו לשבש את אורח החיים של הקהילה היהודית. אולם, עם התגברות הרדיפות והתפשטותן נמנע המשך הלימוד גם בישיבת פומבדיתא, וראש הישיבה לא יכול היה להעביר שיעורים בפני תלמידיו. חכמי העיר, בראשות רב רבאי מרוב, עקרו משם עם הישיבה והעבירו אותה לעיר פירוז שבור, באזור העיר נהרדעא. הישיבה בפירוז שבור הייתה לישיבה המרכזית בבבל במשך כחמישים שנה, גם כאשר חלה הקלת-מה במצבם של היהודים ובביטחונם.

פתיחתה מחדש של הישיבה בפומבדיתא

בשנת ד'שמ"ט (589) עבר רב חנן מאישקיא, בראש סיעת חכמים מראשי ישיבת פירוז שבור, לעיר פומבדיתא. רב חנן והחכמים שעימו חידשו את פעולתה של ישיבת פומבדיתא, הישיבה שנוסדה בתקופת האמוראים על ידי רב יהודה, לאחר עשרות שנים שבהן הייתה הישיבה סגורה. יש הרואים במעבר זה את סופה של תקופת הסבוראים ותחילת תקופת הגאונים (ראו על כך להלן).

לאחר שנתיים, או 20 שנה (ד'שנ"א או ד'שס"ט, הדבר תלוי בחילופי נוסחאות באיגרת רב שרירא גאון), התחדשה גם ישיבת סורא, שהלימודים בה פסקו אחר פטירת רב עינא, ובראשות הישיבה עמד רב מר בר רב הונא. מכאן ואילך נמשך רצף של ראשי ישיבות בישיבות סורא ופומבדיתא.

ישיבת פירוז שבור המשיכה להתקיים כשני דורות לאחר מכן, במקביל לשתי הישיבות ההיסטוריות שנפתחו מחדש - ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא.

רב חנן כראש הישיבה

לדברי בעל "סדר הדורות", כיהן רב חנן כראש ישיבת פומבדיתא במשך 24 שנה, עד לשנת ד'שע"ג (613). במקורות מאוחרים מוזכר שכיהן בתפקיד זה שנתיים או 11 שנה.

רבותיו של רב חנן היו חכמי הסבוראים, ובהם תלמידי רב סימונא, רב אחאי ורב עינא.

על פי "סדר הדורות", תלמידו של רב חנן מאישקיא היה רב יצחק מפירוז שבור, שהיה ראש ישיבת פירוז שבור כאשר בא עלי בן אבי טאלב בראש הצבא המוסלמי וכבש את בבל מידי הסאסאנים.

אחריו היה רב מרי בן רב דימי סורגו ראש ישיבה פומבדיתא.

האזכורים במקורות היסטוריים יהודיים

רב שרירא גאון כתב באיגרתו לחכמי קהילת קירואן, אשר שאלוהו, בין היתר, על סדר ראשי הישיבות בתקופת התלמוד ולאחריה:

והיו שנים של שמד וצרות בסוף מלכות הפרסיים, ולא היו יכולים לקבוע זמני לימוד, לקיים את הישיבה ולנהוג כמנהג גאונים (ראשי הישיבות, שהיו מעבירים שיעורים), עד לאחר מספר שנים, שבאו חכמינו מפומבדיתא לסביבות העיר נהרדעא, למדינת (עיר) פירוז שבור.

ואלו הגאונים (=ראשי הישיבות) שהיו בישיבתינו, בפומבדיתא, לאחר הדברים הללו, בסוף מלכות פרסיים. בשנת תת"ק (900 למניין השטרות, היא שנת ד'שמ"ט - 589) מלך מר חנן מאשקייא.

לדברי הראב"ד, בספרו ספר הקבלה, שבו הוא מפרט את השתלשלות קבלת התורה מדור לדור, היה רב חנן מאישקיא ראש הדור השלישי של הסבוראים, ותקופת הגאונים לשיטתו התחילה רק מאה שנים מאוחר יותר, בשנת ד'תמ"ט (689):

הדור השני... תלמידי רב סימונא ורב עינא, ולא הוזכרו בשנותיהם, כי הישיבות בטלו כמו חמישים שנה אחר מות רב סימונא, עד שנת ד' אלפים שמ"ט, מפני שנאת מלכי פרס ושמדותיהם.

הדור השלישי - רב חנן מאישקיא, קיבל מתלמידי רב סימונא. ואחריו רב מרי, ואחריו רב חנינא, ואחריו רב חיננא - כל אלה דור אחד הם. ורב חנן מאישקיא בשנת ד' אלפים שמ"ט היה לראש, ואחריו ארבעה ראשי ישיבות, ולא הוזכרו מספר שנותיהם.

ראשית תקופת הגאונים

יש הרואים ברב חנן מאישקיא ובחזרת הישיבה לפומבדיתא את ראשיתה של תקופת הגאונים, שנמשכה כ-450 שנה, עד לפטירתו של רב האי גאון בשנת ד'תשצ"ח (1038). הם מתבססים על דברי רב שרירא גאון באיגרתו, שפותח את רשימת ראשי הישיבות במילים (בתרגום מארמית; ראו למעלה) "ואלו הגאונים שהיו בישיבתינו".

כיום, רבים סבורים שתקופת הגאונים התחילה מאוחר יותר, כמאה שנים לאחר מכן. דעה זו מתבססת על דבריו של רבי אברהם אבן דאוד (ראב"ד), שבספרו "ספר הקבלה" מונה חמישה דורות של סבוראים ומציין את סיומה של התקופה בשנת ד'תמ"ט (689), עם פטירתו של רב ששנא, ראש ישיבת סורא. אחר כך - כתב הראב"ד - התחילה תקופת הגאונים.

בתשובה ששלח רב שרירא גאון כינה את רב רבא גאון (שפעל סביב שנת ד'תי"א-651) וסיעתו "רבנן סבוראי". בין כך ובין כך, באיגרת רב שרירא גאון משמעותו של התואר "גאון" היא ראש ישיבה (כך היו ראשי הישיבות נקראים בתקופת הגאונים), ורב שרירא משתמש בתואר זה בעיקר ביחס לראשי הישיבות בתקופת הגאונים, אך גם לראשי ישיבות בתקופת האמוראים והסבוראים. אמנם, יש מי שמחשיב את החכמים עד לרב ששנא גם כסבוראים וגם כגאונים.