רדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית
הומוסקסואלים היו אחת הקבוצות שנרדפו על ידי הנאצים מאז עלייתם לשלטון בגרמניה (1933). ההומוסקסואלים נרדפו בשל נטייתם המינית, הושפלו ואף נשלחו למחנות ריכוז שבהם רבים מהם מצאו את מותם. בניגוד לכתיבה האינטנסיבית על השואה וקורבנותיה, כמעט ולא הוזכר גורלם של הומוסקסואלים בפרק זה של ההיסטוריה האנושית במשך שנים, ורק בשנת 2002 הכירה גרמניה באחריותה לגורלם.
.jpg)
לפני עליית הנאצים לשלטוןעריכה
בשנת 1871 חוקק בגרמניה סעיף 175 אשר אסר על קיום יחסי מין הומוסקסואליים. סעיף זה לא נאכף ביום יום. בשנת 1919 הוקם בברלין מכון לחקר המיניות על ידי החוקר מגנוס הירשפלד. במכון פותח מחקר על מיניות, מחלות מין, הפלות ובעיקר על הומוסקסואליות. בשנה זו, ברלין הייתה בירה הומוסקסואלית והיו בה הרבה מועדוני הומוסקסואלים.
תחת השלטון הנאציעריכה
בשנת 1933, לאחר עליית היטלר לשלטון, פלשו למכון של הירשפלד סטודנטים שהונהגו על ידי האס אה, הרסו אותו והחרימו את ספרייתו. חיסול המכון היה הצעד הראשון מיני רבים שנקטו הנאצים נגד הומוסקסואלים. בשנת 1934 הוקמה יחידה מיוחדת של הגסטאפו לרדיפה אחר הומוסקסואלים אשר ערכה רשימה מקיפה של הומוסקסואלים שנקראה "הרשימה הוורודה". בשנת 1935 הוחמר סעיף 175 והוא כלל גם איסור על נשיקות, חיבוקים וכל מגע מיני הומוסקסואלי (לעומת האיסור הקודם שהיה תקף אך ורק לקיום יחסי מין). הנאצים שינו את הגדרת היחסים ההומוסקסואלים ל"פשע" ובכך הגדילו את העונש הפוטנציאלי לחמש שנות מאסר. שינוי זה הוביל לעלייה גדולה במספר המעצרים והרדיפות. בשנתיים הבאות נעצרו כ־25 אלף הומוסקסואלים ומרביתם נשלחו למחנות ריכוז שם עברו רבים מהם עיקור כפוי. משנת 1942 הוחרפה הענישה כלפי הומוסקסואלים עד לכדי הוצאה להורג.
עמדתה של המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית כלפי ההומוסקסואליםעריכה
עמדתה של המפלגה גרסה כי צורת חיים זו פוגעת בכבודה וחוסנה של האומה. הבעיה העיקרית של הנאצים עם הקהילה ההומוסקסואלית הייתה שהם לא מביאים ילדים, דבר הנוגד את השאיפות לטוהר הגזע הארי. הכעס על כך התגבר בשנות המלחמה, בהן נהרגו גברים רבים, והנרטיב הרשמי גרס כי יש צורך לאומי בהגדלת מספר הילדים במשפחות אריות. הטענה של הנאצים הייתה כי ההומוסקסואלים מבזבזים את הזרע הארי בתקופה בה האומה חייבת לגדול ולהתחזק. בשנת 1936 נבחר היינריך הימלר לייצג את המשרד המרכזי של הרייך למלחמה בהומוסקסואליות ובהפלות. שנה לאחר מכן אמר הימלר כי ההומוסקסואלים פוגעים בחוק הגזע, ולכן יש להשמידם. הם החלו להישלח למחנות ריכוז בגרמניה, בעיקר לדכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן. תופעה נרחבת הייתה רדיפת הומוסקסואלים בתוך שורות האס אס, ואלו שנתפסו הושפלו בפומבי ונשלחו למחנות ריכוז. מעל הכול, ההומוסקסואלים נתפסו[דרוש מקור] כפוגעים בגאווה הלאומית הנאצית.
למרות היחס הקשה כלפי ההומוסקסואלים בגרמניה הנאצית, היחס כלפי הלסביות נחשב לסלחני. סעיף 175 בחוק התייחס רק ליחסי מין בין גברים. לסביות לא נרדפו באופן שיטתי. באוסטריה, אסר החוק הפלילי בסעיף 129 פסקה 1ב' גם יחסי מין בין נשים, אולם כמעט שלא ידוע על ענישת לסביות לפי סעיף זה. לעיתים הואשמו לסביות כ"בלתי סוציאליות".
הטלאי הוורודעריכה
ערך מורחב – משולש ורוד
במחנות הריכוז נהגו לסמן נקודה שחורה על שרוול חולצתם של ההומוסקסואלים ועל גב החולצה שלבשו נכתב המספר 175. בשלב מאוחר יותר, ההומוסקסואלים הוכרחו לענוד טלאי שצורתו משולש שווה-צלעות הפוך וצבעו ורוד (בגרמנית: Rosa Winkel. מילולית: "משולש ורוד"). בנוסף, הומוסקסואלים חויבו לישון עם ביגוד מלא ועם הידיים מחוץ לשמיכה. אם לא עמדו בכך היו שופכים עליהם בבוקר מים קרים, פעולה שגרמה למותם של רבים מהם שלקו בדלקת ריאות או פשוט קפאו למוות. במחנות הריכוז עברו ההומוסקסואלים טיפולים רפואיים שונים בניסיון "לרפא" אותם מנטייתם המינית. ד"ר ורנט היה רופא דני שפיתח טיפול בו הושתלו להומוסקסואלים שתלי טסטוסטרון בניסיון "לרפאם". ורנט פנה אל האס אס בהצעה לחקור עבורם את התופעה וקיבל מהם הומוסקסואלים כ"שפני ניסיון", ובכך הפכו אלו לקורבנות הראשונים שבגופם נערכו ניסויים רפואיים. הרדיפות הופעלו רק בתחום הרייך הגרמני ולא ידוע על מסעות נגד הומוסקסואלים מחוץ לשטח הרייך.
מספר הקורבנותעריכה
שיעור התמותה בקרב ההומוסקסואלים בתקופת המלחמה היה השני בגובהו מבין קבוצות האסירים. עד היום אין סטטיסטיקה רשמית בדבר מספר ההומוסקסואלים אשר נספו בתקופת המשטר הנאצי. לפני עליית השלטון הנאצי היו בברלין כ-1.2 מיליון הומוסקסואלים. על פי ההערכות, עד לסוף המלחמה, כ-100 אלף מתוכם נעצרו וכ-10 אלף מהם נשלחו למחנות ריכוז.
היחס לקרבנות לאחר תום המלחמהעריכה
בניגוד לקרבנות אחרים של השלטון הנאצי שנכלאו, המשיכו ההומואים להיחשב כעבריינים וכפורעי חוק, גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה. סעיף 175 לחוק הפלילי הגרמני, שאסר יחסי מין בין גברים, נשאר בתוקף גם לאחר המלחמה, גם בגרמניה המערבית וגם בגרמניה המזרחית. עקב כך, הומוסקסואלים לא הוכרו כנפגעי מלחמה ולא זכו לפיצויים מממשלות גרמניה. מעבר לדחיה החברתית ולחקיקה המפלה כלפיהם, נותר בעינו גם הרישום הפלילי מתקופת המלחמה, שראה בהם עבריינים, ופגע בזכויותיהם למשך יתרת חייהם. מעבר לכך, גרמניה המערבית סירבה לתת פיצויים למי שנכלאו במחנות הריכוז בעוון הומוסקסואליות. בגרמניה המזרחית הושב החוק בדצמבר 1957 לגרסתו המתונה משנת 1935 ועקב כך נפסקה הענישה כנגד הומוסקסואלים. סעיף 175 נמחק מספר החוקים בשנת 1994. עם ביטול הסעיף, הכירה ממשלת גרמניה בהומוסקסואלים כקורבנות שואה והחלה לפצותם. באיחור של כמעט חמישים שנה, בשנת 2002, הודיע הפרלמנט הגרמני, על חנינה כללית להומואים בגרמניה הנאצית שהורשעו בתקופת השלטון הנאצי, וביקש את סליחתם.[1]
הנצחת הקורבנות ההומוסקסואליםעריכה
בערים רבות בעולם הוקמו אנדרטאות להנצחת הקורבנות ההומוסקסואלים בשואה, וביניהן: אמסטרדם, ברלין, סידני, קופנהגן, ברצלונה וסן פרנסיסקו. ב-10 בדצמבר 2013 הוקמה אנדרטה בגן מאיר בפתחו של המרכז הגאה בתל אביב לזכר קורבנות הנאצים אשר נרדפו על רקע נטייתם המינית. האנדרטה כוללת שלושה משולשים, משולש בטון, עליו מופיע הסבר היסטורי, משולש הפוך וצבוע ורוד ומשולש הנוצר משלושה ספסלים ורודים כשעל כל אחד מהם נכתב בשפה אחרת (עברית, אנגלית וגרמנית) המשפט הבא: "לזכר נרדפי המשטר הנאצי בשל נטייתם המינית וזהותם המגדרית".[2]
ההומומונומנט שבמרכז אמסטרדם, הולנד
אנדרטת לקורבנות מחנה הריכוז נוינגמה בהמבורג, גרמניה
פארק המשולש הוורוד בסן פרנסיסקו, קליפורניה
ראו גםעריכה
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל להט"ב | ||
|
פורטל גרמניה | ||
קישורים חיצונייםעריכה
- יניב הלפרין, "הניצול האחרון של השואה הגאה מדבר", GoGay, 12 באפריל 2010
- אבנר שפירא, "הומואים במבט לאחור", באתר הארץ, 6 במאי 2005
- מוזיאון ההומואים בברלין, (בגרמנית)
- אסף אוני, כמו האנדרטה ליהודים, עם נטייה קלה , באתר הארץ, 27 במאי 2008 - על המצבה בברלין לזכר הקורבנות ההומוסקסואלים
- כריס קוטרל, הניו יורק טיימס, צלקות הטלאי הוורוד, באתר הארץ, 15 במרץ 2013
- בעז נוימן, הומו או זונה, קשה לומר מה היה נורא יותר להיות בגרמניה הנאצית, באתר הארץ, 9 בינואר 2019
- the nazi persecution of homosexuals
- גיא ארליך, עכבר העיר, הטלאי הוורוד: סרטי שואה להט"ביים, באתר הארץ, 8 באפריל 2018
הערות שולייםעריכה
- ^ אבנר שפירא, הומואים במבט לאחור, הארץ, 3.05.2005
- ^ עופר אדרת, לראשונה בישראל - אנדרטה לגאים שנרדפו בשואה הוצבה בת"א, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2013
