רוֹבֵּר שוּמָאן (Robert Schuman; 29 ביוני1886 – 4 בספטמבר1963) היה מדינאי צרפתי בולט, יליד לוקסמבורג, אשר נחשב לאחד מן האבות המייסדים של האיחוד האירופי. שומאן הזדהה אידאולוגית עם תנועת הדמוקרטים הנוצריים אשר צברה באירופה פופולריות במהלך המאה ה-19 ודגלה בשילוב רעיונות דמוקרטיים ביחד עם ערכים נוצריים. במהלך הקריירה הפוליטית שלו בצרפת כיהן כשר האוצר, שר החוץ, שר המשפטים וכראש ממשלת צרפת. בהמשך, כשהחלה להתהוות הקהילה האירופית, החליט לעזוב את הפוליטיקה הצרפתית ולהשתלב בפוליטיקה העל-לאומית. לאחר מעבר זה, שומאן נבחר לכהן כנשיא התנועה האירופית ובהמשך אף מונה לנשיא הראשון של האספה הפרלמנטרית האירופית (בגלגולה הנוכחי: פרלמנט האיחוד האירופי).
רובר שומאן נולד ב-29 ביוני בשנת 1886 ברובע קלוזן שבעיר הבירה של הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג. אמו הייתה ילידת לוקסמבורג ודברה לוקסמבורגית כשפת אם. אביו היה יליד אזור לורן, אזור אשר סופח לגרמניה ב-1872 לאחר תבוסת צרפת במלחמת צרפת-פרוסיה. אביו נאלץ לוותר על אזרחותו הצרפתית לטובת אזרחות גרמנית בשביל שיוכל לשמור על אדמות המשפחה ונכסיה. כמו כן, תושבי לוקסמבורג דברו צרפתית ואמו הקפידה על דיבור לוקסמבורגית. כתוצאה מכך שגדל בסביבה זו, כבר בתור ילד ידע שומאן לדבר שלוש שפות שונות: לוקסמבורגית, גרמנית וצרפתית. הוריו היו נוצרים הדוקים ובבית ספרו שיעורי דת היו חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. כאשר היה נער בן 14 (בשנת 1900) אביו נהרג בתאונת דרכים. כתוצאה מכך, הפך הקשר בינו לבין אימו לקשר הדוק, עד אשר גם היא נפטרה בשנת 1911, בזמן לימודיו לתואר במשפטים[1][2].
שומאן סבל ממבטא נבדל כאשר דיבר צרפתית, ככל הנראה, מכיוון שבצעירותו השפה הצרפתית לא הייתה השפה המדוברת בביתו. בהמשך, כאשר החל להשתלב בפוליטיקה הצרפתית, מבטא זה היווה עבורו מכשול, מכיוון שיריביו הפוליטיים השתמשו בו כהצדקה להבעת פקפוק בנאמנותו לצרפת[1].
את השכלתו האקדמאית רכש באוניברסיטת בון שבגרמניה - שם למד משפטים. ב-1910 סיים את לימודי הדוקטורט שלו במשפט אזרחי, וב-1912 סיים את הכשרתו כעורך דין. לאחר סיום ההכשרה פתח את משרדו בעיר מץ – בירתו הכלכלית של אזור לורן[1].
לאורך כל חייו חש שומאן קשר הדוק לעיקרי האמונה הקתולית, ובמהלך לימודיו לקח חלק באגודות סטודנטיות קתוליות. כאשר עבר לעיר מץ, שומאן הצטרף לאגודה הקתולית של אזור לורן והיה פעיל מאוד בחיי הדת המקומיים[1].
בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914–1918), עקב אי כשירותו לשירות קרבי בצבא הגרמני, שירת שומאן את הממשל הגרמני בתפקיד מנהלי[1][2].
"אי אפשר להבטיח את השלום העולמי בלי מאמצים יוצרים ההולמים את גודל הסכנות המאיימות עליו.
התרומה שאירופה מאורגנת וחיה יכולה להעניק לציוויליזציה היא הכרחית לקיום יחסי שלום...
...באמצעות שיתוף של תוצרת יסוד וכינון רשות עליונה חדשה, שהחלטותיה יחייבו את צרפת, את גרמניה ואת המדינות שיצטרפו אליה, תניח הצעה זו את היסודות המוחשיים הראשונים לפדרציה אירופית, שהיא הכרחית לשמירת השלום.
כדי לפעול להגשמת היעדים שהוגדרו כך, ממשלת צרפת מוכנה לפתוח במשא ומתן המושתת על היסודות שלהלן.
המשימה המוטלת על הרשות העליונה המשותפת היא להבטיח בהקדם האפשרי את המודרניזציה של הייצור ואת שיפור איכותו; את אספקת הפחם והפלדה בתנאים זהים לשוק הצרפתי ולשוק הגרמני וכן לשוקי המדינות החברות; את פיתוח היצוא המשותף אל מדינות אחרות; את השוויון בשיפור תנאי החיים של העובדים בתעשיות אלו.
כדי להשיג את היעדים הללו מתוך התנאים הנבדלים מאוד שבהם שרוי כיום הייצור במדינות החברות, יש לנקוט באופן זמני כמה צעדים, ובהם יישום תוכנית ייצור והשקעה, כינון מנגנונים לאיזון מחירים ויצירת קרן הכשרה שתסייע לרציונליזציה של הייצור. תנועת הפחם והפלדה בין המדינות החברות תהיה פטורה לאלתר מכל מכס ולא תושפע מעלויות הובלה דיפרנציאליות. בהדרגה ייווצרו התנאים שיבטיחו באופן ספונטני את חלוקת הייצור הרציונלית ביותר ברמת הפריון הגבוהה ביותר.
שלא כקרטל בין-לאומי, הנוטה לחלוקה ולניצול של השווקים הלאומיים באמצעות הסדרים כובלים ושמירה על רווחים גבוהים, הארגון המתוכנן יבטיח את מיזוג השווקים ואת הרחבת הייצור.
תורגם על ידי שירן בק. נלקח מתוך הגרסה העברית של הספר "למען אירופה"[1]
ב-1919, בעקבות חזרת שטחי אלזס ולורן לצרפת בתום מלחמת העולם השנייה, התפקד שומאן למפלגה נוצרית דמוקרטית בשם "האיחוד הרפובליקאי של אזור לורן". חברי מפלגה זו, ושומאן ביניהם, נבחרו לאספה הלאומית הצרפתית. בהמשך, לאור השכלתו כעורך דין, מונה לנציג מחוז מוזל במועצה המייעצת להרמוניזציה המשפטית של מערכות החקיקה באלזס ולורן[2][1].
ב-1928 מונה ל"דווח" ("Rapporteur") של נציבות אלזס-לורן - תפקיד אשר אחראי לדווח על תוכן הפגישות של הנציבות. בהמשך אף נבחר לכהן כנשיאה של אותה נציבות. לאור הפופולריות הרבה שצבר באזור אלזס-לורן, שומאן נבחר מספר פעמים נוספות לכהן כנציג באספה הלאומית הצרפתית. כבר ב-1928 ניתן היה להבחין בתמיכתו ברעיון איחוד מדינות יבשת אירופה כאשר במצע הבחירות שלו קרא ל"שיתוף פעולה בין-לאומי חופשי מן המכשולים שבאמצעותם יצרנו חשדנות ואנוכיות לאומית". תמיכתו ברעיון האיחוד הלכה והתחזקה לאורך שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. ובשנת 1950 נשא את "הצהרת שומאן" המפורסמת בנוגע לצורך באיחודה של היבשת האירופית[1].
ב-1946 מונה שומאן לתפקיד שר האוצר של צרפת. ובנובמבר 1947 – יולי 1948 כיהן שומאן כראש ממשלת צרפת. בנוסף, בספטמבר של אותה שנה אייש שוב את תפקיד ראש הממשלה לתקופה נוספת של 9 ימים בלבד. ב-1948–1952 כיהן שומאן כשר החוץ של צרפת. במהלך השנים הללו היווה שומאן דמות מפתח בניהול משא ומתן בנוגע לכמה אמנות משמעותיות שנחתמו לאחר אירועי מלחמת העולם השנייה. גופים חשובים שהוקמו בעקבות האמנות הללו: האמנה הצפון אטלנטית (NATO), מועצת אירופה (The Council of Europe) וקהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC)[2][1].
בשנת 1955 כיהן כשר המשפטים של צרפת – תפקידו האחרון בפוליטיקה הצרפתית. לאחר סיום תפקידו כשר המשפטים החליט שומאן לעבור לזירה הפוליטית העל-לאומית באירופה ובין השנים 1955–1961 אייש שומאן את תפקיד נשיא התנועה האירופית. כמו כן, בין השנים 1958–1960 כיהן שומאן גם כנשיא הראשון של הפרלמנט האירופי, תפקיד זה העניק לו בסוף כהונתו את הכינוי "אבי אירופה"[2].
בשנת 1962 פרש שומאן מהחיים הפוליטיים[2][1].
פסל לזכרו של רובר שומאן אשר מוצב בכניסה ל-"Parco del Cinquantenario" שבבריסל
בספטמבר 1940 חזר שומאן לעירו מץ לאחר סיום כהונתו בממשלה. אחת הסיבות המרכזיות לחזרתו הייתה לצורך השמדת מסמכים שמעידים על התכתבויות עם פוליטיקאים אירופים במהלך שנות ה-30. שומאן רצה למנוע את הגעת מסמכים אלו לידי הנאצים. כשהגיע לעיר הוא נעצר על ידי הגסטפו הגרמני והוחזק בבידוד מלא בעירו עד אפריל 1941[2]. בתקופה זו, שומאן נחקר גם על יחסיו עם קונראד אדנאואר (פוליטיקאי גרמני אשר התנגד לנאציזם). את היחסים הללו הוא הכחיש בנחרצות. במהלך תקופת המעצר, הנאצים ניסו לשכנע את שומאן לתמוך בתוכניתם לאיחודם מחדש של אזורי אלזס ולורן עם הרייך הגרמני, אך הוא סירב לבקשה זו באופן מתמשך. בעקבות סירובו העקבי, נשקלה האפשרות לשלוח אותו למחנה מעצר, אך אפשרות זו לא יצאה אל הפועל. בהמשך הועבר שומאן למעצר בית בשטח גרמניה. ובאוגוסט 1942 ברח ממעצר הבית לעיר ליון שבצרפת, ושם נע בין 12 מקומות מחסה שונים[3][1].
בעת כהונתו כשר החוץ של צרפת, ב-9 במאי 1950, נשא שומאן נאום שזכה לכינוי "הצהרת שומאן". בהצהרה זו שומאן הציג את התכנית אשר עליה חשב בשיתוף פעולה עם ז'אן מונה[4]. "תוכנית שומאן" שאפה להקמת קהילה משותפת בין צרפת לגרמניה (קהילה שתהיה פתוחה גם להצטרפות של מדינות נוספות אשר יסכימו לתנאי האמנה) שתנהל את חומרי הפחם והפלדה הלאומיים. המטרה העיקרית שעליה דיבר שומאן בהצהרה זו היא מניעת מלחמות עתידיות ביבשת אירופה. פחם ופלדה הם חומרים משמעותיים בייצור כלי מלחמה, וכאשר הם נמצאים תחת פיקוח משותף – התחמשות עבור מלחמה הופכת לכמעט בלתי אפשרית. שומאן הדגיש את חשיבות הצורך שקהילה זו תוקם על ידי צרפת וגרמניה, וזאת לאור גודלן המשמעותי ביבשת והיריבות ההיסטורית ביניהן[5][3][1].
התוכנית ששומאן הציע בהצהרה נגדה את דעת הקהל שרווחה בצרפת באותה תקופה (תמיכה בהשפלת גרמניה ובניצול משאביה), מכיוון שהיא שאפה לתקן את יחסי צרפת-גרמניה ולהתייחס לגרמניה כשווה לצרפת, על אף מעמדה הנמוך בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. בעקבות ניגודיות זו, החליט שומאן לשמור על כוונותיו בסודיות עד יום ההצהרה. ולמעשה, בשבוע שקדם ל-9 במאי, רק 9 אנשים נוספים היו מודעים לתוכנית ששומאן עומד להציג בממשלה[1].
"קהילת הפחם והפלדה האירופית" (ECSC) שהוקמה בעקבות נאום זה הייתה הגוף המוסדי האירופי הראשון מבין גופים נוספים שהוקמו בהמשך וכיום מאוחדים תחת "האיחוד האירופי". לכן, שומאן נחשב לאחד מן האבות המייסדים של האיחוד האירופי[5].
כיום, התאריך שבו נשא שומאן את ההצהרה מהווה מדי שנה תאריך קבוע לציון "יום אירופה" – ב-9 במאי. מטרתו של יום זה היא לחגוג את השלום והאחדות ביבשת אירופה. בנוסף, תאריך זה נועד לציין את "הצהרת שומאן" ההיסטורית אשר קידמה משמעותית את הרעיון לשיתוף פעולה פוליטי-כלכלי בין מדינות אירופה. שיתוף פעולה אשר הופך את המלחמה בין מדינות אירופה לדבר כמעט בלתי אפשרי[6].
.png)
אתר האינטרנט הרשמי של רובר שומאן