רונה יפמן

צלמת ישראלית

רונה יפמן (נולדה ב-1972) היא אמנית, ציירת, צלמת סטילס וווידאו ישראלית.

רונה יפמן
אין תמונה חופשית
לידה 1972 (בת 49 בערך)
חיפה
תחום יצירה ציור, צילום
פרסים והוקרה פרס ז'ראר לוי (2004) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

רונה יפמן נולדה בחיפה בשנת 1972 למירה ורפאל, האם אחות, והאב קצין בצה"ל. לרונה הבכורה במשפחה שני אחים עומר וגיל. כשהייתה בת ארבע עברה עם הוריה ואחיה עומר, להתגורר ברמת יוחנן שם נולד אחיה הצעיר גיל. בשנת 1979 עברה המשפחה להתגורר בקריית טבעון. עד כיתה י' הקדישה חלק גדול מזמנה לשחייה. "ההתבגרות שלי עברה בבריכה, באימונים אינטנסיביים לקראת תחרויות. טלוויזיה לא עניינה אותי כנערה, ותנועות הנוער עוד פחות. הייתי שקועה כל כולי בשחייה ובענפי ספורט אחרים"[1].

בכיתה י' החלה ללמוד במגמת אמנות וגרפיקה בתיכון והציור הפך להיות מושא התעניינותה. "מרגע שהחלו הלימודים הרגשתי שנפתחה לי דלת לעולם מדהים. עברתי תהליך גמילה מהשחייה והשקעתי את עצמי יותר ויותר בציור ובצילום. הייתי מביימת חברים בסצנות שונות שתכננו ביחד ומצלמת הכול"[1]. תקופת השירות בצבא קטעה את העיסוק בציור וצילום. לאחר השירות בצבא, היא נסעה לדרום אמריקה, ואחר כך למקסיקו, ושהתה אצל חברה שהכירה עוד בישראל. " שם הכרתי לעומק יצירות של אמנים כמו דייגו ריברה, פרידה קאלו ורופינו טאמאיו. הצימאון לאמנות ולצילום שב אלי. התחנה הבאה הייתה ניו יורק, הצטרפתי לקבוצה של חברים בני גילי, היינו מעבירים שעות במסיבות רייב ובדפדוף אובססיבי במגזינים של אמנות וצילום"[1].

בתחילת 1995 עזבה את ניו יורק, וחזרה לישראל כדי להכין תיק עבודות למבחנים בבצלאל. בשנת 1999 היא סיימה את לימודיה בצלאל ועברה ללמוד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, בשנת 2005 שם סיימה תואר מוסמך (MFA).

בשנים האחרונות היא מתגוררת ועובדת בתל אביב ובניו-יורק עם בן זוגה האמן ליאור שביל.

רונה יפמן הציגה בניו יורק ב-Lehmann Maupin Gallery, במרכז לאמנות Kunsthalle שבווינה, בעיר פראטו באיטליה ובגלריות בברלין ובלונדון. היא מיוצגת על ידי גלריה זומר ועבודותיה נמכרות לאוספים פרטיים בארץ ובחו"ל, בנוסף היא מלמדת בבצלאל ובמכללת שנקר, מצלמת לעיתונים ועובדת כצלמת פרילנסר.

יצירתהעריכה

עבודותיה של יפמן מצטיינות במתח יש בהן עלילות וסיפורים . הן נעות כל הזמן בין שני קטבים, בין האישי לבין הציבורי, בין נושאים כבדי ראש לקלילות ובין היפה לדוחה. ביצירותיה היא מדגישה פעמים רבות את הרובד ההומוריסטי והמלעיג שבחיים ומעצימה אותו פי כמה. אולם אין לטעות בה, הנושאי כולם מציגים חוויות עמוקות של כאב, בלבול, אובדן דרך ותהייה. יפמן יוצרת קשרים מסועפים בין עולמות אישיים וסודיים, עוסקת בזהויות מיניות המקובלות בחברה שלנו וגם באלו שנמצאות בשוליים. נושאיה עוסקים גם בדימויים מתוך מכלול התרבותי הציוני בהקשרים אקטואליים[2].

ביצירתה מופיעים תמיד שלובים יחד, המציאות והבדיון, ועניין מיוחד יש לה בשוליים החברתיים. "אני מתעניינת בשוליים מכל הסוגים, חברתיים, מנטליים, מגדריים ובשוליים הנוגעים לגילאים. אולי נכון יותר לומר שאני מתמקדת בקצוות"[1].

היא אינה מתנשאת מעל הנושאים או הדמויות שבחרה לצלם, אינה כופה עליהם את דעתה וגישתה, אלא נוכחת ברקע כדמות מפרשת, המתבוננת מתוך הזדהות רגשית אולם בלי שיפוט או פרשנות משל עצמה[3].

צילומיה של יפמן מסלפים באופן מכוון ומודע מאפיינים מקובלים של זכר ונקבה ושל זהות מינית. בחלקם הופיעה האמנית עם אחיה, האמן גיל יפמן[4]. בעבודותיה, אי אפשר שלא להתרשם מהעובדה שכל הגבולות המקובלים - בין גבר לאשה, בין "סטנדרטי" ל"סוטה" טושטשו או בוטלו ונמחקו. יפמן מחפשת דרכים אחרות וחדשות להגדרה מיגדרית, מבקשת להרחיב הגדרות אלו ולכלול בהן כמה שיותר מרכיבים. חיפוש דרך כזה מופיע בעבודתה "גן עדן", שם, שתי דמויות ערומות, שלה ושל אחיה, נשענות על עץ אשכולית בחצר בית, ולצופה לא ברור מי כאן אדם ומי כאן חוה[5]. רונה יפמן מסבירה את משיכתה לנושאים אלו. "אחי הצעיר עבר משברי זהות באותה תקופה, שחלקם התמקדו בשאלות של זהות מינית. למדתי ממנו המון על האפשרויות לחפש גיוון ואקלקטיות אנושית שאינה מקובעת לכללים ישנים של גבר/אשה, למשל, אלא למגוון אפשרויות הרבה יותר מרגש ומסעיר. עברנו יחד מסע התבגרות וחלקנו ראיית עולם דומה, על אף הבדלי הגילים בינינו"[1].

האמתיות, הכנות וחוסר הזיוף ביצירותיה מתבטאים גם בהעדפתה להציג עצמה באור לא מחמיא. גישתה זאת הודגמה בגיליון מיוחד של המגזין לאמנות "Uovo", היוצא לאור באיטליה וצרפת, שבו הוזמנה להשתתף ב-2004. הגיליון שבו הציגה גם רונה יפמן כלל למעלה מ-400 עמודים, בהם עבודות של אמנים צעירים מכל העולם. יפמן צילמה את עצמה כערסית מצויה, מחוברת גבות, כשחולצתה בצבע הכתום מעוטרת בכתובת "העמית תיכון טכני". היא מסבירה שזוהי דמותה של נערה פשוטה שלא הצליחה למצוא עדיין את דרכה אל עולם הנשיות, אולם לצופה די ברור שיפמן מעדיפה להציג דיוקנאות עצמיים שבהם היא נלעגת ומכוערת באופן מכוון[1].

בנוסף, יצרה עבודות, כדוגמת המיצג "בילבי, הילדה החזקה בעולם" (2008), שעסקו בנושאים פוליטיים בעלי אופי ביקורתי על נראטיבים ציוניים, כמו הכיבוש ותושבי השטחים הפלסטינים.

הסרט "שני דגלים" (2005), שהוא סרטה העלילתי הראשון, צולם ברובו בלילות בתל אביב, ומשתרע מצד אחד על פני שכונות מגורים ורחובות היסטוריים באזורי המוזנחים והשוליים של העיר, ומצד שני בחלקים החדשים והמודרניים יותר שלה. יפמן טוענת שהאינתיפאדה השנייה, שהשאירה את רחובות תל אביב ריקים מאדם, הייתה אחת הסיבות שהניעו אותה ליצור סרט שיעסוק במאבק בין שתי קבוצות. "תחושת הכאוס שהשתלטה על העיר הביאה אותי לעיסוק בקבוצות שלא מכירות זו את זו אבל שונאות"[1].

זהו סרט עלילתי קצר שבו מתוארת שורה של סכסוכים היסטוריים, התנגשויות בין ערכים חברתיים, ופערים תרבותיים שאינם ניתנים כלל לגישור, והמוכרים לנו כישראלים וכבני הדור הזה שחווים אותם מדי יום. והכל כביכול בהקשר של משחק ילדים. מה שמתחיל כסיפור נדוש ורגיל כמעט, נהפך מהר מאוד לשרשרת של מאורעות והתפתחויות מפתיעות, שגורמות לצופים להרהר בנושאים כמו גזענות, תוקפנות, דעות קדומות, נאמנות, עריריות וכמובן אהבה.[6]

בין האמנים שהשפיעו עליה בסרטה היא מונה גם את הסרטים של גודאר; "החופש שהוא יוצר בעריכה, בדמויות, ברעיונות, במצבים האנושים. הוא פשוט שיא השיאים, והכי משפיע זה הטעם המיוחד והאנין שלו - בצבעים, בהלבשה, בהכול. גם כל הסרטים של פדריקו פליני חדרו לי מתחת לעור. וכן יצירתו של בולגאקוב האמן ומרגריטה"[7].

בתערוכתה TUFF ENUFF ממשיכה יפמן בקו העבודה האופייני לה של התבוננות ב"אחרים" השונים ובדמויות המגלות הליכה אמיצה ועקבית בדרך, שאינה תמיד בהכרח הדרך של הזרם המרכזי בחברה. היא מתרכזת באנשים שפעולתם מתארת תחושות של דיכוי חברתי אובדמויות שמטרתן הוא טיפוח האני העצמי שלהם. דרך עבודתה מתגלים בדמויות אלה אנושיות שהיא מעל ומעבר להגדרות חברתיות המקובלות.[3]. התערוכות שלה מצטיינות בסיפוריות רבה, ויש בהן תשלובת מורכבת של הקשרים, חלקם גלויים ואחרים סמויים, אשר במרכזן עומדות דמויות שהן לרוב אקסצנטריות וצבעוניות, ויוצאות כנגד תפיסות מגדריות וחברתיות בסיסיות שמקובלות על החברה בת זמננו[8].

בעבודת הווידאו שלה "בילבי, הילדה החזקה בעולם" מתעדת יפמן את אמנית המיצג טניה שלנדר, בדמות בילבי, עם הצמות הגינג'יות העומדות לצידי הראש, גרבי הפסים וחצאית, בעת שהיא מנסה להפיל את גדר ההפרדה באבו דיס. המילה גדר מוקטנת כאן במכוון והיא למעשה מכוונת לחומת בטון עצומה, שגם הכוח הגדול והבלתי רגיל של בילבי לא יוכל להפילה. בילבי יוצרת קשר עם תושבי הגדה, חלקם משתתפים בניסיונה להפיל את הגדר, אולם איחוד הכוחות אינו מצליח לשנות את המציאות הפיזית הנוכחית[9].

לימודיםעריכה

  • 2009-2007 M.F.A, אוניברסיטת קולומביה, בית הספר לאמנויות, ניו יורק.
  • 2003 תוכנית פוסט, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, תל אביב-יפו
  • 2000-1999 שנת התמחות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
  • 1999-1995 B.F.A המחלקה לצילום וידאו והדמיה ממוחשבת, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

פרסיםעריכה

  • 2008 פרס עידוד היצירה, משרד המדע התרבות והספורט
  • 2003 פרס האמן הצעיר, משרד המדע התרבות והספורט
  • 2002 מלגת אנסלם קיפר לאמן ישראלי צעיר מטעם קרן וולף
  • 2001 פרס ג'ראר לוי לצלם צעיר, מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2000 מלגת אנסלם קיפר לאמן ישראלי צעיר מטעם קרן וולף
  • 1998 פרס הצטיינות, המחלקה לצילום, בצלאל האקדמיה לאומנות ועיצוב, ישראל

תערוכות יחידעריכה

  • 2006 "שני דגלים", גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב
  • 2012 TUFF ENUFF, (מרץ-אפריל) גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב
  • “Time Kills” במרכז לפיסול (SculptureCenter), ניו יורק, אוקטובר 2011.

תערוכות קבוצתיותעריכה

  • 2014 (נובמבר) טקסט כדימוי, מכון שפילמן לצילום, תל אביב
  • 2013 (אוגוסט) צילום ווידאו עכשווי מישראל מוזיאון האמנות ע"ש נויברגר, קמפוס פרצס של אוניברסיטת ניו יורק סטייט, ניו יורק
  • 2012 (מרץ) גלריה פתוחה על בניינים
  • 2011 (אפריל) חשיפה ממושכת, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב
  • 2010 (מרץ) סלון, מוזיאון תל אביב לאמנות - ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב
  • 2009 (פברואר) 2009 זמן תל אביב, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
  • 2009 (נובמבר) תערוכת אמנות ישראלית צעירה שונות - חו"ל
  • 2008 (נובמבר) קולומביה, גלריה זומר
  • 2007 (אפריל) הזוכים 2007: פרסי משרד המדע, התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה
  • 2005 (יוני) מה את שותקת? מוזיאון הרצליה לאמנות, בית יד-לבנים, הרצליה
  • 2003 (יולי) אפליה מתקנת - מאוסף המוזיאון ושאילות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
  • 2001 (דצמבר) פלואורסצנט2, חלל תצוגה פלואורסצנט, תל אביב

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 דוד רפ, דברים שעשיתי עם אח(ות)י, באתר הארץ, 14 בפברואר 2006
  2. ^ פרס עידוד היצירה
  3. ^ 1 2 לחוות כאב באופן מבוקר
  4. ^ GIL YEFMAN
  5. ^ עידוא דגן, תוכל לומר לי אם אתה גבר, אשה או טרנסג'נדר?, באתר nrg‏, 30 במאי 2002
  6. ^ יעל עומר, מלחמת העולמות, באתר ynet, 21 בפברואר 2006
  7. ^ רותם רוזנטל‏, רונה יפמן, באתר וואלה!‏, 1 בפברואר 2006
  8. ^ הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר אונליין, נערות עם קעקוע דרקון: התערוכה של רונה יפמן נשארת בשוליים, באתר הארץ, 29 באפריל 2012
  9. ^ הילה שקולניק-ברנר, עכבר העיר אונליין, בילבי באבו דיס ופיגועים בתל אביב, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2008