שט אל-ערב
| ערך ללא מקורות | |
שַׁטּ אַלְ-עַרַבּ (מערבית: شَطّ اَلْعَرَب, "גְּדַת הָעֲרָבִים"; בפרסית: اروندرود, אַרְוַנְדְרוּד, "נהר מהיר") הוא שמו של נהר המתקבל מהתמזגותם של נהרות הפרת והחידקל.
 | |
| נהר שט אל-ערב ליד בצרה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אורך | 200 ק"מ |
| ספיקה ממוצעת | 1,750 מ"ק לשנייה |
| אגן ניקוז |
884,000 קמ"ר  |
| מוצא | מפגש הנהרות פרת וחידקל |
| יובלים |
פרת, חידקל, כארון |
| שפך |
המפרץ הפרסי |
| מדינות באגן הניקוז |
 איראן טורקיה כווית סוריה עיראק ערב הסעודית |
.PNG) | |
  | |
אורכו של שט אל-ערב כ-200 ק"מ. ראשיתו באזור העיר קורנה שבעיראק והוא נשפך למפרץ הפרסי בגבול בין עיראק לאיראן. לתוכו נשפך ממזרח נהר הכארון, אשר מביא עמו כמויות עצומות של סחף, ולכן יש צורך בחפירה מתמדת בתוך הנהר על מנת שספינות יוכלו לעבור בו. משערים שהנהר "צעיר" יחסית, ושלפני כן הפרת והחידקל נשפכו לערוץ משותף אחר, שהיה מערבי יותר; ושעוד קודם לכן, כאשר המפרץ הפרסי היה ארוך יותר, הם נשפכו לתוכו במקומות נפרדים. החידקל אומנם מתחבר לפרת בתעלות כמה עשרות קילומטרים לפני השט אל-ערב, אך השט אל-ערב מתחיל מהתחברות הנהר הטבעי לפרת.
היסטוריה עריכה
לאורכו של השט אל-ערב עובר הגבול בין עיראק לאיראן. במשך מאות בשנים שימש הנהר מקור לסכסוך בין מדינות שטענו לשליטה בו. ראשיתו של סכסוך זה עוד בתקופת האימפריה העות'מאנית ופרס. לפני המאה ה-19 השליטה בנתיב המים עד גדתו המזרחית הייתה בידי העות'מאנים. אולם בעקבות גילוי נפט באי ח'ורמשהר שנמצא בקרבת הגדה האיראנית של השט, הוענקה לאיראן שליטה על אי זה ועוד שניים בפרוטוקול קונסטנטינופול של 1913. סכסוכים אלימים על הנתיב הימי גררו את מעורבות חבר הלאומים ב-1934, אך פריצת הדרך הושגה רק ב-1937 בעקבות חילופי משטר בעיראק. ההסכם של 1937 קבע כי הגבול בנתיב יהיה לאורך קו אמצע המים (Thalweg - עקרון הטאלווג), אולם בעקבות אי הסכמה בנוגע לזכויות השיט וניצול המים, המשיכו לפרוץ סכסוכים עד נפילת השושלת ההאשמית בעיראק ב-1958. משטר הבעת' החדש הכריז באופן חד-צדדי על הרחבת המים הטריטוריאליים של עיראק והחל לטעון לריבונות על האי עבדאן (בו הוקמה מזקקת נפט איראנית). השאה הכניס ספינות מלחמה לשט והצדדים פרסו כוחות צבאיים לאורך הגדות. הסכסוך החמיר עם עלייתה מחדש של מפלגת הבעת' לשלטון ב-1969, וגם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בשלהי 1973 לא מנע סדרה חדשה של תקריות על השליטה במימי הנתיב.
איראן וארצות הברית החלו להעניק סיוע למורדים הכורדים במשטר הבעת', מרידה שלמרות הניסיונות התכופים והאכזריים לדכאה סרבה לשקוט. סדאם חוסיין הגיע למסקנה כי הדרך היחידה לחסל את המרידה, שאיימה על יציבות המשטר, היא לנתק את הסיוע האיראני. ב-6 במרץ 1975 חתמו איראן ועיראק על הסכם אלג'יר בו ויתרה עיראק על דרישותיה למימי כל השט והסתפקה בקביעת קו אמצע המים לקו הגבול. בתמורה התחייבה איראן להפסיק את תמיכתה ב"גורמים מערערי יציבות" (קרי הכורדים) ולהעביר שטחים בהיקף 1,500 קמ"ר שאיראן תפסה, שנועדו להעניק לעיראק עומק אסטרטגי שהיה חסר לה מפני תקיפה איראנית. המרידה הכורדית אכן דוכאה שבועיים לאחר חתימת ההסכם. עם זאת, איראן לא העבירה את השטחים לעיראק.
ב-16 בספטמבר 1980 הכריז סדאם חוסיין על ביטול הסכם אלג'יר ודרש כי השליטה על כל מימי השט יוענקו לעיראק. בעקבות זאת פרצה מלחמת איראן–עיראק. במהלך המלחמה, שגבתה את חייהם של מיליונים ונמשכה שמונה שנים, לא השתנה הגבול באופן משמעותי לצד זה או זה. לאחר המלחמה נחתם הסכם בין שתי המדינות בהתאם לעקרון הטאלווג המקובל באירופה, וכיום עובר הגבול באמצע הנהר.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
קישורים חיצוניים עריכה
- שט אל-ערב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- שט אל-ערב, באתר אנציקלופדיה איראניקה (באנגלית)