שביל החומוס

ביטוי שגור בקרב תרמילאים ישראלים המטיילים בהודו, ומשמעותו היא המקומות בהודו שבהם מטיילים ישראלים באופן קבוע

שביל החומוס הוא ביטוי שגור בקרב תרמילאים ישראלים המטיילים בהודו, ומשמעותו היא המקומות בהודו שבהם מטיילים ישראלים באופן קבוע.[1][2]

בתחילת שנות ה-2000, בעקבות ריבוי הצעירים בוגרי צה"ל היוצאים לטיול אחרי צבא, הביטוי נולד בקרב המטיילים בהודו, והפך נפוץ בכלל האוכלוסייה הישראלית. ישנם מקומות בהודו שבשל ריבוי הישראלים, ניתן למצוא בהם שלטים ותפריטים בעברית, ואפילו ספריות עם ספרים בעברית במספר מקומות.[3] במקומות רבים בשביל החומוס נפתחו בתי חב"ד ומרכזי אירוח ותרבות יהודית-ישראלי כגון בינה. ניתן למצוא גם ישראלים שגרים כדרך קבע בערים ובכפרים לאורכו של שביל החומוס ועוסקים בתיירות, הסעדה ולינה לישראלים.

לפעמים משתמשים בביטוי "שביל החומוס" גם לגבי מדינות אחרות בעולם בהם נפוצים תרמילאים ישראלים כגון מדינות באמריקה הדרומית,[4] דרום אסיה (לאוס קמבודיה, וייטנאם), ויפן,[5] אך מקורו בהודו וזה גם השימוש שלו בדרך כלל.

מקומות פופולרייםעריכה

המקומות המזוהים ביותר עם שביל החומוס בהודו הם:

דלהי (בעיקר במיין בזאר), רישיקש, פושקר, ואראנסי, האמפי, קאסול, דרמסאלה, באגסו, גואה (בעיקר החופים: ארמבול, פאלולים, אנג'ונה), גוקרנה (בעיקר החופים קודלי ביץ' ואום ביץ'), מנאלי, קאסר דיווי, אלמורה, קודאיקאנאל (בעיקר הכפר ואטה-קנאל), אודאיפור, ג'איסלמר, לה, קירגנגה, סרינגאר, מומבאי, אורוויל, מונאר, פודוצ'רי, בנגלור, צ'נאי, מייסור, קוצ'י, שימלה, אמריטסר, אגרה.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דור גליק, מסע בשביל הסמים בהודו שאליו באים הישראלים לרבוץ ולעשן, הארץ, ‏3 באפריל 2009
  2. ^ Matthew Schwarzfeld, Lost in Goa, Tablet Magazine, ‏April 27, 2010
  3. ^ גלעד כרמלי, הישראלי ש"איבד את עצמו בהודו" חוזר עם ספר חדש, ynet חופש, ‏16 בנובמבר 2018
  4. ^ אבית עמית, דרום אמריקה בסטיישן: בלי אינטרנט, בלי מים זורמים ובלי מקרר למשך 72 שעות, גלובס, ‏16 במרץ 2019
  5. ^ איריס ז׳ורלט, דרום אמריקה והודו אאוט: יותר ויותר ישראלים עושים את הטיול אחרי צבא ביפן, מעריב on-line, ‏12 בפברואר 2017