טיול אחרי צבא

הטיול אחרי צבא או "הטיול הגדול" הוא טיול תרמילאות הנפוץ בקרב צעירים ישראלים רבים לאחר שחרורם מצה"ל. טיול זה לרוב נמשך חודשים אחדים, ויעדים מקובלים לו הם הודו, המזרח הרחוק, אמריקה הדרומית ואמריקה המרכזית. התופעה החלה במהלך שנות השבעים, אך התגברה בעיקר מאז שנות התשעים. ההערכה היא כי כ-50,000 צעירים יוצאים לטיול זה מידי שנה.

לקרבה בין השירות הצבאי ובין הטיול שלאחריו יש השפעות סותרות. יש הרואים בטיול ניסיון להוות תגובת נגד למסגרת הצבאית הלוחצת ויש הרואים בכך המשך של מסלול החיים הישראלי הסטנדרטי הכולל בית ספר–צבא–טיול–לימודים–עבודה. הטיול משמש כטקס מעבר המשלים את תהליך ההתבגרות של הצעיר הישראלי ויש לו מאפיינים המייחדים את המטיילים הישראלים הכוליים קולקטיביות ישראלית והתנסויות בסמים.

התפתחות היסטוריתעריכה

את שורשי תופעת התרמילאות בחברה הישראלית אפשר לראות כבר בתחילת שנות החמישים עם דמויות כמו דידי מנוסי, שיצא לטיולים במזרח אסיה, ומאיר הר-ציון, שיצא לטיול אל הסלע האדום שבפטרה. בשנים אלו מדובר היה בתופעה של בודדים. הגידול במספר התרמילאים הישראלים החל באמצע שנות השבעים. יש התולים זאת בהשפעותיה של מלחמת יום הכיפורים[1]. בשנות השמונים החלה התופעה להתבסס בהשפעת מלחמת לבנון הראשונה ואירועי האינתיפאדה הראשונה. גורם נוסף שתרם להתרחבות התופעה, מלבד הגורם החברתי-תרבותי, הוא הגורם הכלכלי. בעולם פרצה תופעת התרמילאות במהלך סוף שנות השישים, כחלק מרוח החופש והחיפוש העצמי שהייתה נפוצה באותה תקופה. במדינת ישראל הצעירה עוד לא הבשילו התנאים להיווצרות שכבת צעירים גדולה שיכולה לקחת פסק זמן ארוך ולשוטט ללא מטרה. המשתחררים מהצבא במהלך שנות השישים היו, ברובם, בניהם של מהגרים למשפחות של ניצולי השואה ולמשפחות מזרחיות מרובות ילדים, משפחות שעדיין נאבקו על ההתבססות הכלכלית במדינה החדשה. המשתחררים בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים הם כבר בנים לילידי הארץ ולמשפחות שכבר עברו את שלב הביסוס. יחד עם השגשוג הכלכלי שידעה המדינה, נוצרו בפניהם אפשרויות כלכליות לגיוס סכומי הכסף הדרושים לטיול[2].

בשנים הראשונות מרבית המטיילים היו בני קיבוץ ויוצאי יחידות קרביות. בשנת 1980 שהו על פי הערכה כ-400 תרמילאים ישראליים בדרום אמריקה[2]. הנסיבות החברתיות שהולידו את התרמילאות התעצמו מאז שנות התשעים. יחד עימן חלה עלייה במספר התרמילאים הישראליים והתרחשו תהליכי מיסוד של אתרי ומסלולי התרמילאות[3] על פי הערכות משרד החוץ כ-50,000 צעירים ישראלים יוצאים מדי שנה לטיול תרמילאים. כ-30,000 יוצאים למזרח הרחוק והשאר בעיקר לדרום אמריקה[1].

מאפייני התופעהעריכה

התרמילאות הישראלית בולטת במספר התרמילאים הרב יחסית ובתפקיד שהיא ממלאת בחייהם. עיתוי הטיול בסמוך לשחרור מהשירות הצבאי מהווה זרז לתופעה, אך בו בזמן גורם המשפיע על אופי הטיול ומטרותיו. לתרמילאים הישראליים אחרי צבא ישנם מספר מאפיינים מובחנים ביחס לתרמילאים ממדינות אחרות.

השירות הצבאי וטקס מעבר

הקשר שבין תופעת התרמילאות והשירות הצבאי הוא מורכב ורב פנים. יש הרואים בטיול שאחרי הצבא כהמשך ישיר של השירות. אחרים רואים בו אנטיתזה לחוויה הקולקטיבית הישראלית של הצבא. יש הרואים בטיול מרד במסלול החיים של בית ספר-צבא-לימודים-עבודה. אחרים רואים בו שלב נוסף במסול החיים, ממוסד כמו שאר השלבים[2]. מרבית הצעירים יוצאים לטיול מיד לאחר שחרורם או לאחר תקופה קצרה של עבודה המשמשת למימון הטיול. סמיכות הזמנים מוסברת לעיתים כקשר של סיבה ותוצאה. הטיול אחרי הצבא מאפשר להתרחק מהמסגרת הרשמית, הנוקשה ורבת הסיכונים שהייתה עבורם המסגרת הצבאית. הטיול מהווה הפרדה בין תקופת הצבא ובין המשך החיים האזרחיים שלאחר הטיול[3]. אנתרופולוגים רואים בטיול אחרי צבא כטקס מעבר משתחררים מהצבא נמצאים בשלב של "בגרות מתהווה", שהוא שלב שבין ההתבגרות לבגרות. שלב זה תואם את שלב "גיבוש הזהות אל מול בלבול הזהות" של אריק אריקסון. עבור צעירים שאינם מוכנים עדיין לרכישת זהות בוגרת מאפשרת החברה את המורטוריום–מצב של פסק זמן ודחיית חובות חברתיים. הטיול מאפשר לצעירים הזדמנות נוספת לצבירה של חוויות והתנסויות מתירניות, שאינם עולים בקנה אחד עם התנהגות המצופה ממבוגר בחברה

יש הרואים בטיול אחרי צבא חלק מתהליך השיגור של בני נוער מבית הוריהם המהווה חלק ממעגל חיי המשפחה. השלבים הראשונים מאופיינים בגדילה, הרחבה והצטרפות של פרטים למשפחה הגרעינית. השלבים האחרונים מאופיינים בהצטמצמות, בעזיבת המשפחה ובפרידה מסטטוסים קודמים. היציאה מבית ההורים לשירות הצבאי היא ראשיתו של תהליך השיגור. הטיול מאפשר לצעירים לבחון את יכולתם להתארגן לבד, לגלות אחריות ללא הישענות על מסגרות מוכרות ולגלות כוחות חדשים באופן עצמאי. הטיול מאפשר להתנסות בתפקידים זמניים המאפשרים להפעיל את המשאבים האישיים והחברתיים העומדים לרשותם ועשויים לתרום לעיצוב אישיות אוטונומית ולהשתלבות בחברה, תוך שמירה על עצמאותם[4]

קולקטיביות

אחד המאפיינים הבולטים של התרמילאים הישראליים הוא הקולקטיביות. הישראלים נוטים לטייל בקבוצות גדולות ולהתרכז במקומות שעברו תהליך של "ישראליזציה". ברחובות ובעסקים המקומיים ניתן למצוא שלטים רבים בשפה העברית, מסעדות מציעות תפריט ישראלי הכולל חומוס, צ'יפס, מלאווח וקוסקוס. ישראלים רבים פותחים במקום עסקים עצמאיים או פועלים בשיתוף עם עסקים מקומיים על מנת לספק שירותים המכוונים לאוכלוסיית המטיילים הישראליים. במקומות רבים ניתן למצוא סניף של בית חב"ד המאפשר לישראלים להתאסף יחד ולקיים מסורות יהודיות כמו שבת, ליל הסדר ויום כיפור[1][5].

שימוש בסמים

מאפיין בולט נוסף של התופעה הוא שימוש בסמים במהלך הטיול. לפי סקר של הרשות הלאומית למלחמה בסמים לתרמילאים יש נכונות גבוהה יותר להתנסות בשימוש בסמים, בהשוואה לבני גילם. קשה לאמוד את מספר המשתמשים בסמים, אך ההערכה היא כי כ-90% מתוך 30,000 המטיילים במזרח הרחוק משתמשים בסמים. עבור מרביתם אין זאת ההתנסות הראשונה. כ-2,000 תרמילאים נפגעים מדי שנה כתוצאה משימוש בסמים במהלך הטיפול. כ-600 מתוכם נאלצים לחזור לארץ בשביל לקבל טיפול[6]. השימוש בסמים נחשב לחלק מתרבות התרמילאים ואינו נחשב לסטייה. ההפך, זוהי הנורמה החברתית המקובלת וכלפי הסוטים ממנה מופעל לחץ חברתי[1].

סוגי הסמים בהם נעשה שימוש מגוונים ומשתנים בהתאם למידת זמינותם, מחירם ואיכותם. בקולומביה נפוץ השימוש בקוקאין, בהודו נפוץ השימוש בג'אראס. בנוסף נעשה שימוש בחומרים ממשפחת ההזיוניים והממריצים כגון פטריות הזיה ומסקלין, הנמצא בקקטוסים. אקסטזי, מתאמפטמין, ל.ס.ד. וקטמין נפוצים במהלך מסיבות מוזיקה אלקטרונית ומסיבות פולמון. בולט בהעדרו מרשימת הסמים הוא ההירואין. למרות זמינותו הגבוהה ומחירו הנמוך יחסית נמנעים התרמילאים משימוש בסם הנתפס בעינהם כסם שלילי, השייך לקבוצת ה"נרקומנים"[7].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

* Chaim Noy, Erik Cohen. (2006) Israeli Backpackers: From Tourism to Rite of Passage. SUNY Press
  • Chaim Noy. (2006). A Narrative Community: Voices of Israeli Backpackers. Wayne State University Press

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 בוני-נח, חגית ומעוז, דריה (2018). "הטיול הגדול אחרי הצבא": תרמילאות בקרב צעירים ישראלים. בתוך: בוני-נח, חגית; נתן, שלי ובן-רפאל גלנטי, סיגל (עורכות). צעירים בישראל: מחקר ועבודת שטח, עמ' 79–91
  2. ^ 1 2 3 שפרן, נסיה. (2006). ממסעות הפלמ"ח עד המוצ'ילרוס. פנים: כתב עת לתרבות, חברה וחינוך, גיליון 35
  3. ^ 1 2 נוי, חיים. (2003). סיפורים של גבריות הגמונית: גוף ומרחב בסיפורי תרמילאים ישראליים. סוציולוגיה ישראלית, כרך ה (1), עמ' 75–120
  4. ^ שחר, רינה. (2002). עזיבת הקן - תהליך "השיגור" של בני נוער מבית הוריהם. מתוך: בר-סלע, ליאורה, משפחה ודעת-מנחה למנחה, כרך ב, משרד החינוך: האגף לחינוך מבוגרים, המחלקה להורים משפחה וקהילה.
  5. ^ מעוז, דריה. (2006). כל גיל והתרמיל שלו: על הקבוצות השונות הנוסעות להודו. בתוך: ניר, אלחנן (עורך). מהודו ועד כאן - הוגים ישראלים כותבים על הודו והיהדות שלהם, עמ' 107–125, ירושלים: הוצאת ראובן מס
  6. ^ צדוק, דינה. (2005). מסמך רקע בנושא: שימוש בסמים בקרב תרמילאים - נתונים ומסגרות טיפול, מרכז המחקר והמידע של הכנסת
  7. ^ בוני-נח, חגית. (2012). הצליין החילוני - על התרמילאים הישראלים שחששפים לעולם הסמים בטיולם הגדול. בטחון פנים, גיליון 2