לא יהא חוטא נשכר

(הופנה מהדף שלא יהא חוטא נשכר)

שלא יהא חוטא נשכר הוא כלל משפטי והלכתי הנקבע מכוח סברא פשוטה (ולכן מקובל גם במשפט הערכאות), והוא קובע דינים רבים שמטרתם שהחוטא לא ירוויח מחטא ומעשה רע שעשה.

שימושים בכללעריכה

לא למנוע הפסדעריכה

השימוש בכלל זה כפול: אף על פי שבעיקרו הוא אמור לשמש לכך שהחוטא לא ירוויח ממעשהו הרע, הוא משמש בהשאלה גם לכך, שלא בלבד זאת שעלינו להשגיח שהוא לא ירוויח ממעשהו, אלא עלינו גם לגרום לכך שמעשהו הרע יגרום לו את כל התוצאות השליליות שעשויות להיגרם מהמעשה, ועלינו להימנע מלגרום לכך שהוא ירוויח בכך שלא יגרם לו ההפסד. כך למשל, קובע התלמוד כי אף על פי שרבי מאיר קנס את הכותים שיהיה דינם כגויים מכיוון שהם עובדי עבודה זרה והוא רצה שבני ישראל יבדלו מהם, במקרה אחד הוא לא קנס אותם שיהיה דינם כגוים, והוא כאשר נערה כותית נאנסה, שמדין התורה חייב האונס לשלם לה קנס (חמישים כסף) שאותו משלמים רק על מעשה אונס לבתולה יהודייה, שהאונס משלם תשלום זה גם כאשר אנס נערה בת העם הכותי, כדי שלא יהא חוטא נשכר מתשלום זה שהיה עליו לשלם מעיקר הדין[1]. כך גם, אף על פי שחז"ל קבעו שדינה של נערה שנשבתה בידי גוי כנערה בעולה, כי עובדי כוכבים פרוצים בעריות, הרי שדינו של האונסה שמשלם חמישים כסף כרגיל, כדי שלא יהא חוטא נשכר[2].

סיטואציה דומה היא מנחת חוטא, שמכח סברת "שלא יהא חוטא נשכר" מסתבר היה שלא יוכל להביא קורבן מנחה ללא נסכים (כמו כל קרבן מנחה), אלא שלמרות זאת אין הוא מביא נסכים עם מנחתו כדי שלא יהא קרבנו מהודר[3]. כך גם, מסביר רבי שמעון בר יוחאי, מאותה סיבה, קרבן חטאת שבאה על עונש אכילת חלב אינו בא עם נסכים.

מניעת רווחעריכה

האופן הרגיל שבו משתמשים בכלל ש"לא יהא חוטא נשכר" הוא כאשר חוטא עלול להרוויח ממעשה רע, כך למשל ההלכה היא שכאשר גזלן גזל חפץ מחבירו, והמחיר עלה, פטור הגזלן מלשלם את המחיר הגבוה של החפץ אלא הוא משלם את המחיר הנמוך, אך אם הוא שבר את החפץ לאחר עליית מחירו, אנו מחשיבים את השבירה כמעשה גזילה שני שגם הוא מחייב תשלומין, במחיר הגבוה כמובן. בסוגיא זו קובע הרא"ש[4], כי אם המחיר ירד ואז שבר הגזלן את החפץ, ברור שלא ניתן לומר שאז ישלם הגזלן את המחיר הקטן יותר, "שאם כן מצינו חוטא נשכר".

כך גם דורשים חז"ל את טעמה של התורה הקובעת כי אדם שלא קיים פדיון פטר חמור צריך להרוג את החמור "ואם לא תפדה וערפתו", וזאת כדי שלא יהא חוטא נשכר, לא ייתכן שאדם שלא קיים את המצווה ירויח כסף מאי קיום המצווה[5].

מקורעריכה

"כדי שלא יהא חוטא נשכר" מופיע לראשונה במשנה מסכת חלה פרק ב' משנה ז' בה מדובר בעיסה שנטמאת במזיד. מידת החלה שחייבים להוציא מן העיסה מכופלת כדי שלא יהא חוטא נשכר. רבי אלחנן וסרמן מסביר שדין זה הוא סברא, ולמרות זאת הוא דין דאורייתא (מהתורה ולא מדברי חכמים, שכן סברא היא סברה גם היא חלק מהתורה.

דוגמאות אקטואליותעריכה

בדצמבר 2004, במהלך עבודות בקטע 18 שבכביש 6, התגלו בסמוך לקיבוץ רגבים מערות קבורה. "אתרא קדישא" ו"האגודה למניעת חילול קברים" החלו למחות נגד חילול הקברים, ומאות יהודים חרדים באו למקום לנסות למנוע את המשך העבודות. פשרה שגובשה אפשרה את המשך העבודות, אך תוך זמן קצר נתגלו מערות קבורה נוספות והעבודות הופסקו בשנית.[6] המאבק נמשך זמן רב, ומשרד התחבורה וחברת דרך ארץ הציעו פתרונות שונים שנדחו על ידי "אתרא קדישא". בירושלים ובאתר העבודות התקיימו הפגנות סוערות והועמדו משמרות קבועות מצד החרדים. מחלוקת חדשה שהתעוררה בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם ניתן לסלול את הכביש במקום שממנו פונו הקברים. היזמים טענו שמכיוון שכרגע אין במקום קברים אין מניעה לסלול שם כביש, ואילו אנשי "אתרא קדישא", שחששו מקביעת תקדים, טענו ש"לא יהא חוטא נשכר", ואין להתיר את הסלילה על גבי המערות המרוקנות.

ראו גםעריכה

פרי העץ המורעל

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה