פתיחת התפריט הראשי

איסור אכילת חלב

מצווה ביהדות אשר אוסרת אכילה של חלקים שומניים מוגדרים של בהמה
(הופנה מהדף חלב (שומן))

איסור אכילת חֵלֶב הוא מצווה ביהדות אשר אוסרת אכילה של חלקים שומניים מוגדרים של בהמה. איסור זה הוא חמור מיתר מצוות המאכלות האסורים והתורה מציינת שהעונש על אכילת חלב הוא כרת[1]. עונש זה, כמו שאר איסורי אכילה שבתורה, הוא על אכילת כזית או יותר של חלב[2]. האיסור הוא רק לגבי אכילה והתורה במפורש מתירה שימושים אחרים בחלב[3] (מרבית הדברים האסורים באכילה אסורים בהנאה מכל סוג).

אכילת חֵלֶב
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, ז', כ"ג
משנה תורה הלכות מאכלות אסורות, פרק ז'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן ס"ד
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קפ"ה
ספר החינוך, מצווה קמ"ז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בתורה שבעל פה מכונים החלקים השומניים האסורים חֵלֶב ואילו החלקים המותרים נקראים שומן.

תוכן עניינים

מקור הדיןעריכה

"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ"(ויקרא פרק ג פסוק יז)

הגדרת החלבעריכה

החלב האסור באכילה הוא כל אחד מחלקיה השומניים של בהמה שהיו מוקרבים על המזבח אילו הייתה זו בהמת קורבן, ולפיכך נאסרים באכילה בבהמת חולין. החלב האסור באכילה הוא רק זה הבא משלוש הבהמות: פרה, כבש ועז ואילו החלב משבע החיות הטהורות ומעופות מותר באכילה. חלב של עובר הנמצא באמו לאחר שחיטתה ולא השלים את התפתחותו מותר באכילה[4].

שלושה חלבים הם שחייבים עליהם כרת: חלב שעל הקרב, ושעל הכליות, ושעל הכסלים; אבל האליה (בשר הזנב) מותרת באכילה. לא נקראה האליה בתורה "חֵלֶב" אלא לעניין קורבן בלבד, כמו שנקראו "חלבים" הכליות ויותרת הכבד לעניין קורבן.[5]

בהגדירו את החלב האסור תיארו רבי עקיבא כ"תותב, קרום ונקלף"[6]. רש"י מפרש את המונחים הללו: תכונת התותב אומר שהחלב פרוס על הבשר כמו בגד ומשמעות התכונות האחרות הן שעל החלב יש קרום דק הניתן לקילוף. החלב הוא מופרד מהבשר ואילו השומן מעורב בו[7]. החלב נמצא באזור מערכת העיכול, על הכסלים, המעיים ועל הכליות. בתקופת בית שני הייתה אי-בהירות לגבי השומן שעל הקיבה וכוהנים חקרו את הנושא והגיעו למסקנה שהיא מותרת. בעבר התירו קהילות הריין שומן זה באכילה אך היתר אסרו. יש מספר קרומים ורקמות חוטיות הנכללות באיסור חלב אך אין עליהם חיוב כרת"[8] ולא ברור אם איסורם הוא מהתורה או מדרבנן, אולם על חלק מהקרומים יש דין כרת.

הסרת החלבעריכה

הסרת החלבים וגיד הנשה מן הבהמה כדי להתירה באכילה נקראת ניקור, והעוסק בה נקרא "מנקר". כיום מקובל, בעיקר בקרב קהילות האשכנזים, שלא לנקר כלל את חלקה האחורי של הבהמה אלא למכרו לנכרי, מפאת הקושי הרב והדקדוק הנדרשים בניקור חלק זה.

על חומרת הטעות במכירת בשר עם חלב ניתן ללמוד בשולחן ערוך:" טבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום, מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין. אבל אם נמצא אחריו חלב, אם הוא כשעורה, מעבירין אותו. ואם נמצא אחריו כזית, ואפילו בהרבה מקומות, מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו." (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ס"ד, סעיף כ"א)

מטעמי המצווהעריכה

בתורה נכתב בהקשר לקרבנות "כל חלב לה'"[9] ביטוי זה בצירוף העובדה שכל החלקי החלב המוקטרים למזבח (למעט חלק מהאליה הנמצא בכבש בלבד) אסורים באכילה[1] ורק חלב הבהמות שניתן להקריב למזבח אסור, מראים שיש לחלב מטרה אחרת מאכילה על ידי אדם.

הרמב"ם נתן טעם לאיסור חֵלֶב: "מפני שהוא מוליד דם קר ומשחית את הטבע, וראוי לשרפה יותר מן האכילה".[10]

הרמב"ן בפירושו על התורה טען כי החֵלֶב האסור הוא: "קר ולח וגס וקשה להתבשל באצטומכא וממהר לכלות ויולד לחה לבנה וסותם".[7]

בספר החינוך מוסבר, שכמו במאכלות האסורות האחרים, חלב פוגע בגוף ובכך מונע מהנפש לפעול בחכמה.[11]

רבי יצחק אַבְּרַבַּנְאֵל נתן טעם לאיסור חֵלֶב ודם בכך ש"החֵלֶב מקרר טבע האדם והדם מרתיח הטבע."[דרוש מקור]

הרש"ר הירש הסביר כי צבירת החלב היא יעד אנוכי של הבהמה ושונה בתכלית מהיעד שצריך להיות לאדם.[דרוש מקור]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה