שמואל מרציאנו
רבי שמואל מרציאנו דלחימר (ה'תרמ"א, 1881 – כ"ג בסיוון ה'תשכ"ב, 25 ביוני 1962) היה דיין, פוסק הלכה ורב הערים תאוריאת ואל ג'דידה במרוקו. מחבר הספר "ויען שמואל".
 | |
| לידה |
1881 דבדו, מרוקו  |
|---|---|
| פטירה |
25 ביוני 1962 (בגיל 81 בערך) לוד, ישראל |
| תקופת הפעילות |
? – 25 ביוני 1962 |
  | |
קורות חייו
עריכהנולד בדבדו בשנת ה'תרמ"א (1880) לרבי משה מרציאנו ואסתר.
בילדותו למד אצל רבי דוד מרציאנו, ובבחרותו התקבל לישיבתו של רבי דוד הכהן סקלי, בה למד עד שרבי דוד הכהן התקבל לרבנות באוראן והישיבה נסגרה. לאחר מכן עבר לישיבתו של רבי אברהם הכהן צבאן ורבי יוסף הכהן צבאן[1].
בשנת ה'תרס"א (1900) נישא לאסתר, בתו של ראש הישיבה רבי יוסף הכהן צבאן. כאשר התמנה רבי אברהם הכהן צבאן לרבנות העיר מליליא, נסגרה הישיבה, ובני הישיבה עברו ללמוד תחת רבי שלמה מרציאנו[2].
רבנות העיר תאוריאת
עריכהבשנת ה'תרע"ח נקרא לשמש כרב בעיר תאוריאת שרוב תושביה היו יוצאי העיר דבדו.
בימיו הראשונים נתקל בבעיות הלכתיות הנוגעות לטהרה, אשר נבעו מהיעדר מקווה בעיר ואילוץ בני העיר ללכת ולטבול בנהר מרוחק. ניסיונותיו לתקן תקנות הנוגעות לזמן הטבילה נכשלו, ולכך החליט לשפץ את המקווה בעיר. ראשי הקהל לא ראו את החשיבות בכך, אך הוא איים כי אם לא ייבנה מקווה בעיר, הוא יתפטר מתפקידו כרב העיר. אחר חיפוש הוא מצא מקום סמוך לעיר שהחלו לבנות בו מקווה טהרה, פנה לראש הקהל בדרישה להמשיך את בניית מקווה הטהרה, וטען כי הכספים שמיועדים לשיפוץ בית הקברות צריכים לשמש לשיפוץ מקווה הטהרה, לפי שראוי לתקן קודם את הנולדים ולאחר מכן את הנפטרים. אך ניסיונותיו לא עלו וראשי הקהל לא נעתרו לדרישה. בסופו של דבר מצא חצר פרטית בקצה העיר עם תשתית מוכנה לבניית מקווה, בבעלות משותפת של רבי שלמה הכהן זאגורי שגר באוג'דא, ואחיו רבי יהודה שגר במקום. הוא פנה אליהם בבקשה להפוך את המקום למקווה ציבורי, והם הסכימו מיד בשמחה וללא דרישת תמורה כלל, ואף שלמו מכיסם כדי לשפץ ולהתאים את המקום לשימוש הציבור כולו. לימים שיבחם וברכם על מעשיהם אלו, בהקדמה לספרו ויען שמואל[2].
רבנות העיירה אוטאט
עריכהשימש כרב העיר במשך 12 שנה, עד שנוצרו סכסוכים בין תושבי העיר, ובני משפחתו שגרו בכפר אוטאט אל חאג' קראוהו ואילצוהו ללכת עמם לזמן מה. אשתו שהייתה חולנית וחלשה במשך מספר שנים, התפללה בקברו של רבי אברהם מכלוף באוטאט ומיד לאחר מכן הבריאה. מסיבה זו החליט להישאר באוטאט וכיהן כרב העיירה במשך חמש שנים. באוטאט פגש במנהג חריג לברך שהחיינו על דג הנקרא בערבות "שבאל", והביא למנהג סמוכות בספרו[3].
באותם ימים חלה בנו בכורו אברהם, ונפטר בשבת – כ"ו באלול ה'תרצ"ג, בגיל עשרים וארבע. הוא נקבר יום וחצי אחר פטירתו, בשל סופת גשמים שהתרחשה באותו ערב ובשל עיכובים בירוקרטיים מטעם המושל הצרפתי בדבדו.
בעקבות האסון הכבד והאבל ששרר על בני המשפחה, החליט לעבור למקום חברת תלמידי חכמים. בהתאם להחלטתו, עבר בשנת ה'תרצ"ה למקנאס, שם התערה בין תלמידי החכמים אך לא רצה לקבל שכר על לימודיו או לכהן במשרה כשלהי ולהשתכר ממנה. כאשר נאלץ לדאוג לפרנסתו ופרנסת משפחתו, החל לעסוק מעט במסחר מספר שעות ביום וכך התפרנס. במקנאס שהה שש שנים עד לשנת ה'תש"א.
רבנות בעיר מאזאגאן
עריכהבשנת ה'תש"א פנו אליו ראשי הקהל בעיר מאזאגאן בקשה לכהן כרב העיר. אחר הפעלת לחצים ובקשה מיוחדת שנשלחה אליו מגיסו - רבי שלמה הכהן צבאן, הוא נעתר לבקשה, העתיק את מגוריו למאזאגאן והתמנה לרב העיר. במהלך שעות היום נהג לשבת בישיבת רבי שלמה הכהן בעיר.
סופר בית הדין בקזבלנקה
עריכהכעבור זמן מה [דרושה הבהרה] פנו אליו מבית הדין הגדול בקזבלנקה שישמש כסופר בית הדין, והוא עבר עם משפחתו לקזבלנקה. שם התגורר עשר שנים, בהן עסק בגיטין, שטרות, צוואות והלוואות, וכל ספק שנתקל בו נהג לעיין בספרי ההלכה ולברר את הדין, ולרשום לעצמו. את רישומיו הגיש להגהה בפני חברי בית הדין שיסכימו עמו לנכתב, ורבים מכתבי יד אלו הופיעו לימים בספרו. כמו כן רבים מכתבי יד אלו צוטטו בכתבי רבי שלמה הכהן צבאן[4].
בשנת ה'תשט"ו חלה מאוד ונשקף חשש לחייו. הוא נזקק לעבור ניתוח יקר, ובני המשפחה התגייסו עבורו והניתוח עבר בהצלחה. כעבור שנה חלתה אשתו אסתר, ובט"ו מרחשון התשט"ז נפטרה ונקברה בקזבלנקה[5].
מזה זמן רב החזיק בשאיפה לעלות לארץ ישראל וראה ביישוב החדש אתחלתא דגאולה (ייתכן וזו הסיבה שעבר לקזבלנקה מלכתחילה), ובעקבות פטירת אשתו החל לפעול בעניין ופנה לסוכנות בבקשה לקבל רישיון לעלות ארצה. בתחילה סירבו לו אך בנו משה שעלה לארץ כבר בשנת 1937 התחייב שהוא ידאג לטפל בו בארץ ולשלם את הוצאות הנסיעה, לבסוף קיבל אישור עלייה.
ימיו בארץ ישראל והוצאת ספרו
עריכהבשנת ה'תשי"ח עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר לוד, שם עם הגיעו התמנה לרב קהילה[דרושה הבהרה].
בשנת ה'תשי"ט הוציא לאור בירושלים את ספר "ויען שמואל" ובו חידושים בהלכה ובתנ"ך. הספר זכה להסכמותיהם של הרבנים יעקב משה טולידאנו, מאיר ועקנין, שלום משאש, יעקב ברדוגו, רפאל קוק, יצחק אביחצירא ועוד. רבי שלמה הכהן זאגורי כתב שיר לכבוד המחבר, הובא בהקדמה לספר "ויען שמואל".
נפטר ביום כ"ו בניסן ה'תשכ"ב - 1962 ונקבר בלוד[6].
הותיר אחריו שבעה ילדים: אברהם (נפטר בחייו), חיים, סעדיה, משה, סוזאן, סעודה ושימי.
כיכר הרב שמואל מרציאנו בירושלים (סמוך למכללת אמונה) קרויה על שמו.
קישורים חיצוניים
עריכה- שמואל מרציאנו, באתר "החכם היומי"
- ספר ויען שמואל, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
עריכה- ^ עדות המחבר בהקדמה לספרו שו"ת ויען שמואל, עמ' 12
- ^ 1 2 עדות המחבר בהקדמה לספרו שו"ת ויען שמואל, עמ' 13
- ^ ויען שמואל סימן י"א, עמ' ז'
- ^ אליהו רפאל מרציאנו, דבדו עיר הכהנים, הוצאת הספרייה הספרדית, ירושלים תשע"ב
- ^ הקדמה לספר ויען שמואל, עמ' 18
- ^ חכם שמואל מרציאנו, באתר החכם היומי