שמחה בונם אורבאך
שמחה בּוּנֶם אוּרבאך (נכתב לעיתים אורבך; ב' בטבת תרע"ד, 31 בדצמבר 1913 – ג' באייר תשל"א, 28 באפריל 1971) היה רב והוגה דעות ישראלי, חוקר פילוסופיה יהודית, פרופסור באוניברסיטת בר-אילן, חתן פרס הרב קוק לשנת תשט"ו.
 | |
| לידה |
1913 ב' בטבת תרע"ד ורשה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
1971 (בגיל 58 בערך) ג' באייר תשל"א קרית טבעון, ישראל |
| מקום קבורה |
בית העלמין קריית שאול |
| מדינה |
ישראל |
| מקום פעילות | שדה יעקב, קריית טבעון, אוניברסיטת בר-אילן |
| תקופת הפעילות |
?–1971 |
| תחומי עיסוק | פילוסופיה יהודית |
| חיבוריו | עמודי המחשבה הישראלית |
| תפקידים נוספים | רב קריית טבעון, פרופ' לפילוסופיה יהודית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
קורות חיים
עריכהאורבאך נולד בוורשה (אז תחת שלטון אימפריה הרוסית) לחיים ברוך הכהן אורבאך, צאצא למשפחת אדמו"רים, ולשרה הענא לבית נפרסטק. למד בישיבת מיר ובבית המדרש לרבנים "תחכמוני" ונסמך לרבנות. לאחר מכן למד באוניברסיטת בורדו בצרפת, ובתום לימודיו חזר לוורשה. היה יושב ראש תנועת הנוער "הבונה" בוורשה ועורך השבועון החרדי "דער נייער רוף". בשנת 1935 נישא לרייזל זילברשטיין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח לווילנה.[1] אשתו וכל משפחתו נספו בשואה. אורבאך עצמו הצליח לברוח ליפן, ומשם דרך דרום אפריקה הגיע בקיץ תש"א לארץ ישראל. השלים את השכלתו האקדמית בתחום הפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
בין השנים תש"ו–תש"ט היה רבו של מושב שדה יעקב,[2] ולאחר מכן נבחר לרבה של קריית טבעון,[3] תפקיד בו שימש עד שנת 1967.[4] שימש שליח הסוכנות היהודית.[5]
במקביל למשרתו הרבנית התמחה בפילוסופיה יהודית, והחל משנת תשי"ז (1957) שימש כפרופסור באוניברסיטת בר-אילן ומרצה בכיר בחוג לפילוסופיה. בשנת תשט"ו זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית (בקטגוריית ספרי מחקר ועזר תורניים) על ספרו הגדול "עמודי המחשבה הישראלית", ששני חלקיו הראשונים ראו אור עד אותה שנה. מנימוקי השופטים: הספר "הוא ניסיון ראשון במינו לתת למשכיל העברי בדורנו תמונתם של גדולי הפילוסופיה הישראלית, שהטביעו את חותמם על אמונת ישראל ועל מחשבתו הדתית לכל זרמיה... מחברו השקיע בו עבודה רבה ומרוכזת, ולהט פיוטי דתי מורגש בכל פרקיו".[6] בשנת 1962, לאחר צאת הכרך השלישי, קיבל את פרס ירושלים לספרות תורנית.[7] פרסם מאות מאמרים ומסות בבמות שונות, בהן "הצופה", "שבילין" ו"מאזנים".
בסתיו 1957 התאלמן מאשתו לאה. בשנת 1967 עבר לגור בתל אביב.[8] נפטר בג' באייר תשל"א, בגיל 57, ערירי. נקבר בבית העלמין קריית שאול לצד אשתו.[9]
מחקריו
עריכהאורבאך חקר את גדולי הפילוסופים היהודים, ובהם רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, הרמב"ם, רבנו בחיי ורבי חסדאי קרשקש, ולאורך השנים פרסם את מחקריו. סמוך למותו ריכז את מחקריו והחל בהוצאתה לאור של המהדורה המחודשת של סדרת ספריו המונומנטלית "עמודי המחשבה הישראלית". זמן קצר לאחר הוצאת הכרך הראשון נפטר. שאר הכרכים יצאו לאחר מותו, על ידי המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית.
ספריו
עריכה- וואס איז און וואס וויל הבונה?: גרונט שטריכען פון א אידעאלאגיע, ורשה: הבונה ('פראפאגאנדע ביבליאטעק פון הבונה', בראשור 1), תרצ"ה. (ביידיש)
- עמודי המחשבה הישראלית: חמש דמויות בפילוסופיה, אנתולוגיה להגות ישראל, 3 כרכים, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית – המחלקה לחנוך ותרבות תורניים בגולה, תשי"ד 1953–תשכ"א.[10] (התוכן: חלק א: ר' סעדיה גאון, ר' בחיי, ר' יהודה הלוי, תשי"ד-1953; חלק ב: רבנו משה בן מימון: מורה נבוכים, רבי יוסף אלבו: עקרים, תשט"ו; חלק ג: משנתו הפילוסופית של רבי חסדאי קרשקש, תשכ"א) (הספר זיכה את אורבאך בפרס הרב קוק)
- מהדורה ב: עמודי המחשבה הישראלית: חמש דמויות בפילוסופיה, בצירוף אנתולוגיה להגות ישראל, 4 כרכים, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית – המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, תשל"א–תשמ"ב. (התוכן: חלק א: לתולדות המחשבה הדתית בישראל; רבנו סעדיה גאון, אמונות ודעות; רבנו בחיי, חובות הלבבות; רבי יהודה הלוי, הכוזרי, תשל"א; חלק ב: רבנו משה בן מימון, מורה נבוכים; רבי יוסף אלבו, העיקרים, תשל"ב; חלק ג: משנתו הפילוסופית של רבי חסדאי קרשקש (ספר א), תשל"ז; חלק ד: משנתו הפילוסופית של רבי חסדאי קרשקש (ספר ב), תשמ"ב)
- תולדות נשמה אחת: הלל צייטלין, האיש ומשנתו, טבעון: שם ויפת, 1953.[11]
- משנה תורה: הוא היד החזקה לרבינו משה בן מימון, מהדורה מנוקדת עם פירוש לעם, ספר יב: ספר קנין; מפורש על ידי הרב שמחה בונם אורבאך, בעריכת הרב מרדכי יהודה ליב זק"ש, ירושלים: מוסד הרב קוק ('רמב"ם לעם'), תשי"ט.
- הלל צייטלין, תל אביב: הקונגרס היהודי העולמי – ההנהלה הראשית; תרבות וחינוך ('אישים בעם היהודי'), תשכ"ט.[12] (ספרון)
- משנתו של אנרי ברגסון, ספר א: תורת הינף החיים, רמת גן: בר אורין, 1970.[13]
לקריאה נוספת
עריכה- "הרב פרופ' שמחה בונם אורבאך ז"ל ", מ.ת.ת. ט–י (תשל"א), 7–17, 19.
- דרור ארליך, 'שמחה בונם אורבאך: מגמתו החינוכית של הספר "עמודי המחשבה הישראלית", בתוך: דב שוורץ (עורך), אוניברסיטת בר-אילן – מרעיון למעש, כרכים א–ב, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ו, עמ' 119–127.
קישורים חיצוניים
עריכה- דוד תדהר (עורך), "פרופ' הרב שמחה בונם אורבאך", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5216
- רשימת הפרסומים של שמחה בונם אורבאך, בקטלוג הספרייה הלאומית
- רשימת המאמרים של שמחה בונם אורבאך באתר רמב"י
- יצחק גולדשלג, הרב ש. ב. אורבאך – ההוגה, הצופה, 2 בספטמבר 1955
- מי הם חתני הפרס?: הרב שמחה בונם אורבך, הצופה, 2 בספטמבר 1955 (עם זכייתו בפרס הרב קוק)
- ק. שבתאי, שיחה עם מחבר "משנתו של אנרי ברגסון", דבר, 27 בנובמבר 1970, המשך
- מת פרופסור שמחה בונם אורבך, דבר, 30 באפריל 1971
- מת הרב פרופ' שמחה ב. אורבך, מעריב, 30 באפריל 1971
שמחה בונם אורבך (1914-1971), דף שער בספרייה הלאומית
מפרי עטו:
- עמודי המחשבה הישראלית, מהדורת צילום של הספר באתר דעת
- חסידים אחרונים, הצופה, 19 באוגוסט 1949, המשך
- רבנו סעדיה גאון, האיש ומפעלו הספרותי, מתוך "עמודי המחשבה הישראלית" באתר דעת
הערות שוליים
עריכה- ^ שלום חברים פליטים בווילנה ובקובנה, הצופה, 7 בדצמבר 1939
- ^ הרב ש. ב. אורבאך רבה של שדה יעקב, הצופה, 1 בנובמבר 1946
- ^ מוסדות דת בטבעון, הצופה, 12 בינואר 1950
- ^ משה רוטן, תורת ישראל תורת ה' היא, הצופה, 23 בפברואר 1966
- ^ הדם על החודש ללימודי יהדות בצרפת, הצופה, 2 באפריל 1953
- ^ מנימוקי וועדת השופטים לפרס הרב קוק, הצופה, טור 2, 2 בספטמבר 1955.
- ^ הוענקו פרסי ירושלים לספרות תורנית, חרות, 4 במאי 1962
- ^ מסבה לכבוד הרב פרופסור ר' שמחה בונם אורבך, הצופה, 8 באוגוסט 1967
- ^ שמחה בונם אורבאך באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ ביקורת: צבי מאיר רבינוביץ, עמודי המחשבה הישראלית, הצופה, 22 באפריל 1955; ט. פרשל, עמודי המחשבה הישראלית, חרות, 5 באוגוסט 1955; פ. מיזליש, משנתו הפילוסופית של ר' חסדאי קרשקש, מעריב, 10 בנובמבר 1961; מ. אג"ף, מחדשה של המחשבה היהודית המקורית: משנתו של ש.ב. אורבך על קרשקש, חרות, 19 בינואר 1962; אפרים שמואלי, ר' חסדאי קרשקש – עמוד המחשבה הישראלית, דבר, 26 בינואר 1962; ק. שבתאי, גאולת הרוח, דבר, 24 באפריל 1962.
- ^ ביקורת: ד., ספר על הלל צייטלין, דבר, 8 בינואר 1954; אבי רות, "תולדות נשמה אחת", הצופה, 29 בינואר 1954.
- ^ ביקורת: ר. רבינוביץ, הלל צייטלין כמאמין וכספקן, מעריב, 24 באוקטובר 1969.
- ^ ביקורת: אליהו אגרס, תורת הינף החיים, דבר, 30 באוקטובר 1970; א. שאנן, ברגסון בראייה יהודית, דבר, 27 בנובמבר 1970; זהבה מנדלסון, הוגה ישראלי – על משנתו של ברגסון, מעריב, 8 בינואר 1971.