שמלה

פריט לבוש
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: כתיבה בלתי אנציקלופדית, בעיקר בסוף הערך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

שמלה היא פריט לבוש שמכסה את גוף הלובשת מהצוואר והכתפיים ועד האורך הרצוי ללובשת על פי רצונה, מנהג או תרבות המקום או על פי אופנת התקופה. אורכי השמלות משתנים משמלות 'מיני' שבקושי מכסות את הירכיים ועד שמלות 'מקסי' המכסות את הקרסוליים. היו תקופות היסטוריות שבהן אורך השמלה הסתיים בשובל שנגרר אחרי הלובשת, או נישא על ידה או על ידי עוזרות. יש שמלות שנתפרות מחלק בד שלם מהצוואר ועד האימרה ויש שמלות שנתפרות מחלק נפרד שנתפר על חלק תחתון נפרד כאילו חולצה או גופיה נתפרו מעל לחצאית. בתרבות המערבית, שמלה נחשבת לרוב כפריט נשי. אורכה, גזרתה, צבעיה, הבד ממנו היא נתפרת ואביזריה מושפעים מחילופי האופנה. לגיזרה הבסיסית נוספים לעיתים צווארון ושרוולים או כתפיות. תוספות אפשריות הנתפרות על גבי הגזרה הבסיסית: כיסים, חגורה, אפליקציות, וולנים ועוד. חלק מהשמלות נרכסות באמצעים כגון רוכסן, כפתורים, שרוכים או קרסים.

נערות ונערים אמריקניים לובשים שמלות וחליפות טוקסידו לפני נשף סיום הלימודים שלהם

היסטוריה עתיקהעריכה

בימי קדם הייתה השמלה סמל מעמד וחשיבות, כפי שאפשר ללמוד מן הפסוקים בספר ישעיהו, ג':ו' - "כי יתפוש איש באחיו בית אביו שמלה לך קצין תהיה לנו..." ובהמשך, ד':א' - ,והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמור לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש רק יקרא שמך עלינו אסוף חרפתנו." אין זה ברור מן הפסוקים, אם השמלה נחשבה גם ללבוש הגבר הראוי לשלטון, כפי שמסתבר מן הפסוק הראשון, או שכוונת הפסוק היא לכך, שמי ששמלה בביתו הוא בעל בעמיו, איש בעל נשים, ומשום כך ראוי להנהיג את העם. לפי הפסוק השני, החיפוש אחר מנהיג נואש כל כך, ששבע נשים מוכנות לפטור את האיש מן האחריות למימון צרכיהן במזון ובלבוש, ובלבד שייתן להן את שמו וחסותו.

ההיסטוריה של השמלה בתרבות המערביתעריכה

 
ציור של אישה הלובשת שמלה.

במשך מאות בשנים היה תפקידה של השמלה לכסות חלקים מסוימים בגוף האישה למען הצניעות ולהבליט חלקים אחרים - למען המשיכה המינית. בדרך כלל היה הדגש על החזה והכתפיים בחלק העליון והרגליים בחלק התחתון. רגלי האישה נחשבו לטאבו מוחלט בתרבות המערב, וגם כאשר מחשופים גדולים גילו חלק נכבד מן החזה הנשי (ראו תמונה - שמלה מן המאה ה-18 וראשית המאה ה-19), עדיין קרסול אישה היה מכוסה ונגלה רק באקראי.[1] גם לגבי שמלות נשף היו כללים ברורים. הכתפיים, הצוואר וחלק מן החזה יכלו להיחשף, אך חלקה העליון של הזרוע, עם בית השחי, היה מוסתר תמיד.[2]

כדי לטשטש את צורת הגוף הנשי, היו השמלות נלבשות על שכבות של שמלות תחתוניות. לשיא במגמה זו הגיעה אופנת הלבוש בתקופה הוויקטוריאנית. צניעותה ושמרנותה המופלגות של המלכה ויקטוריה הכתיבו את אופנת החישוקים, שהרחיקו את השמלה ככל האפשר מן הגוף עצמו. על כך הוסיפו עוד כרית להבלטת הצד האחורי ושריינו היטב את הגוף במחוך מהודק. שאיפתה הגדולה של כל אישה בתקופה זו הייתה להצר ככל האפשר את מותניה מעל חישוקי הענק ולייפות ככל האפשר אותו חלק מפלג גופה העליון, שהותר להיראות מעל המחשוף (הדקולטה).

שמלות חישוק כאלה דרשו מטרים רבים של אריג, שהיו בהישג ידם של העשירים בלבד. נשים שאמצעיהן לא הספיקו לכך הסתפקו באריגים זולים יותר ובהיקף קטן יותר של השמלה, אך כללי הצניעות היו חייבים להישמר.

מכלל זה של חישוקים או שכבות רבות של שמלות תחתונות היה הכרח להימנע כשדובר בשמלת רכיבה, היות שנשים במאות הקודמות לא רכבו בפישוק רגליים אלא באוכף צד, כששתי הרגליים באותו צד, נסתרות כהלכה מתחת לשמלה ומגפי רכיבה. מחזרים נלהבים יכלו לקוות לכל היתר להצצה חטופה, כשעזרו לגבירת לבבם לעלות אל סוסה או לרדת מעליו.

בתקופות אלה הייתה גם הבחנה ברורה בין ילדות לנערות ולנשים - ילדה לבשה שמלה עד אמצע השוק ומתחתיה נעליים גבוהות, שרוכות, או מגפונים עם קרסים, ושערה היה גולש על כתפיה וגבה בתלתלים או בקבוקים ארוכים. בגיל 16 הותר לה להאריך את שמלותיה ולהרים את שערה, וכך ידעו הכל, כי נערה שהגיעה לפרקה לפניהם.

 
שמלות משנת 1880

לקראת סוף המאה ה-19 השתנו הכללים. השמלות לא החמירו עוד כל כך בטשטוש תוואי הגוף, אם כי עדיין היו ארוכות וצנועות. התמורה הגדולה הגיעה עם מלחמת העולם הראשונה, ששינתה את סגנון הלבוש הנשי-המערבי. השמלות התקצרו עד מעל הקרסוליים, כמות האריג הייתה קטנה בהרבה ובמקום השמלות הבנויות לתלפיות, עם שכבות של סלסלות, פיפים וסרטים, הייתה עכשיו השמלה תלויה בפשטות מן הכתפיים, ללא הבלטה ובמעט מאוד קישוטים. השמלה של שנות ה-20 של המאה ה-20 לא נצמדה אל הגוף, אך גם לא הסוותה את קוויו.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 קיבלה השמלה תווים מוגדרים יותר, חגורה, קפלים וכו', אך שוב, השינוי החד הגיע עם מלחמת העולם השנייה. נשים יצאו לעבוד במפעלי תחמושת ובמקומות אחרים. נשים שעד אז ישבו בבית החליפו את הגברים המגויסים בעבודות שנחשבו קודם לכן לגבריות בלבד. נשים התגייסו לצבא ולבשו מדים. היה מחסור באריגים ובחומרי גלם לטקסטיל. השמלה הנשית נדרשה להתאים את עצמה לתנאים החדשים, ואכן עשתה זאת. השמלות התקצרו עד לברכיים או מעט מעבר להן והכילו כמות אריג מינימלית. רגלי האישה נחשפו, אך לעומת זאת חלקה העליון של השמלה היה עכשיו פשוט, ענייני ומעשי יותר, ומתוך כך צנוע יותר.

בשנות ה-50 של המאה ה-20, כששוב אפשר היה להשיג אריגים לתפירה ונשים יכלו לחזור הביתה לגדל את הילדים ולנהל את משק הבית, חזרה שוב מגמת השמלות הרחבות ושופעות האריג, אך שלא כבתקופה הוויקטוריאנית, שמלות אלה הגיעו עד מעבר לברכיים והתנפנפו בחופשיות עתירת קפלים מעל תחתיות מוקשות בעמילן. את המותניים הצרים הבליטו עכשיו חגורות הדוקות והחלק העליון היה צנוע במידה סבירה. לא עוד חזה מגולה וקרסוליים מוסתרים.

 
אישה לבושה בשמלת מיני שחורה

בשנות ה-60 של המאה ה-20 נכנסה לאופנה השמלה הצרה, הצמודה לגוף, והופיעו שמלות השק, שהיו, כשמן, חסרות צורה ברורה וכיסו את הגוף מן הצוואר עד הברכיים ללא תווים מוגדרים, חגורות במותניים (לפעמים בחבל). בסוף העשור הזה הופיעה שמלת המיני, אם באורך של סנטימטרים ספורים מעל הברך, ואם פחות מכך. שמלות המיני היו לעיתים לא יותר מטוניקות, שאפשר היה ללבוש גם מעל מכנסיים או חצאית. הרגל הנשית נחשפה עכשיו לכל אורכה, מצב שעד אז היה מקובל רק על שפת הים. במקביל לשמלות המיני, הופיע גם המקסי, ולצד נערות חשופות רגליים אפשר היה לראות נשים ונערות בשמלות ארוכות עד הקרסול, אם שמלות הדורות לערב ואם קפטנים קלים לשעות היום. ההבחנה נעלמה למעשה, ואפשר היה ללבוש כל אורך בכל שעה ובכל מקום.

בסוף שנות ה-60' וראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 התחילו המכנסיים לכבוש להם מקום במלתחה הנשית. מבגד פנאי של צעירות בלבד החלו להסתנן אל ארונות הבגדים של נשים בכל הגילים, שלבשו אותם בכל שעה ולכל מקום. מקומות עבודה, שקודם לכן אסרו על לבישת מכנסיים לנשים, השלימו עם קיומם. מסעדות יוקרה, אולמות קונצרטים ואירועים זוהרים, בכולם נראו עוד ועוד נשים בחליפות מכנסיים הדורות, מחוייטות כחליפות גברים או רכות וזוהרות כבגדי ערב באריגי קטיפה ושיפון. החידוש הזה בא על חשבון השמלה, שנדחקה יותר ויותר הצידה והייתה, במשך השנים, ללבוש צנוע ליראות שמיים או לתלבושת חגיגית ומפוארת במיוחד - שמלת נשף או שמלת כלה, למשל. מגמה זו נמשכה עד שנות האלפיים, כשהשמלה הנשית, רחבה, מתנפנפת, גולשת בחן או צמודה לגוף, החלה להופיע שוב ברחובות.

בתחילת המאה ה-21 חזרו השמלות לאופנה.

תמורה גדולה התרחשה במעמד שמלת הכלה במשך השנים - מנכס יקר ללב, שהיה נשמר באהבה ובנפטלין ועובר מאם לבת לאורך הדורות, הייתה שמלת הכלה לחפץ אנונימי, המושכר לכל המעוניינת בכך לערב אחד וחוזר לחנות לניקוי ולהשכרה למשתמשת הבאה. כך גם שמלות ההריון, שכמעט נעלמו עם השנים.

מיחזור משביח לשמלותעריכה

בגלל כמות הבד שנחוצה לתפירת שמלה, היא מתאימה מאד למיחזור משביח[3], כאשר היא כבר אינה שמישה ללובשת. אפשר בקלות לשנות את גיזרתה, לחלק אותה לחולצה וחצאית אפשר ליצור ממנה בגד או אף מספר בגדים לילדים, אפשר להוריד ממנה חלקים ולשלבם יחד עם בד אחר לשמלה אחרת.

שמלה בספרות ובאמנותעריכה

בישראל מוכר הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה"[4] מאת יצחק דמיאל-שוויגר, שגם הפך למחזה.[5]

"השמלה הסגולה"[6] הוא שיר מאת חיים חפר, שהלחין סשה ארגוב.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ על כך מצטערת סקרלט בחלף עם הרוח, כי "רגליים נאות לה ומה חבל שאין להראותן"
  2. ^ כפי שמציינת נאטאשה הצעירה ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי
  3. ^ Donna Lawson, Oldies But Goodies, New York: Butterick, 1977, 1977, פרק Clothes with a past, עמ' 192-195, ISBN 0-88421-032-4. (באנגלית)
  4. ^ יצחק דמיאל-שוויגר, מט"ח כותר
  5. ^ הצגת ילדים- שמלת השבת של חנה'לה, Cinema City, ‏12/5/2018
  6. ^ השמלה הסגולה (כשאנחנו נצא ביחד), הספריה הלאומית