איחוד האמירויות הערביות

מדינת מדבר מוסלמית בחצי האי ערב

האמירויות הערביות המאוחדותערבית: الإمارات العربية المتحدة אלאִמַארַאת אלעָרַבִּיָּה אלמֻתָּחִדָה), הידועה בעברית בשם איחוד האמירויות הערביות, וגם בקיצור איחוד האמירויות,[5] היא מדינת מדבר מוסלמית-ערבית עשירה בנפט, הנמצאת בצפון-מזרח חצי האי ערב (דרום מערב אסיה) שבמפרץ הפרסי.[6] רק 1.4 מיליון מתוך 9.9 מיליון תושביה הם אזרחי המדינה, כשהשאר בעיקר עובדים זרים.[7][8]

האמירויות הערביות המאוחדות
دولة الإمارات العربية المتحدة
Flag of the United Arab Emirates.svgEmblem of the United Arab Emirates.svg

לחצו כדי להקטין חזרה

הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודימצריםתוניסיהלובאלג'יריהמרוקומאוריטניהסנגלגמביהגינאה ביסאוגינאהסיירה לאוןליבריהחוף השנהבגאנהטוגובניןניגריהגינאה המשווניתקמרוןגבוןהרפובליקה של קונגואנגולההרפובליקה הדמוקרטית של קונגונמיביהדרום אפריקהלסוטואסוואטינימוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדיזמביהמלאוויזימבבואהבוטסואנהאתיופיהדרום סודאןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רמאליבורקינה פאסותימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלספרדהאיים הקנרייםכף ורדהמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלמדגסקרסאו טומה ופרינסיפהסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמרקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלובקיההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניה הצפוניתאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהארצות הבריתהאיים המלדיבייםיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתטאיוואןסינגפוראוסטרליהמלזיהברונייהפיליפיניםתאילנדוייטנאםלאוסקמבודיההודוUnited Arab Emirates on the globe (Afro-Eurasia centered).svg
אודות התמונה
המנון לאומי חֲיִי ארצי عيشي بلادي
ממשל
משטר מונרכיה חוקתית פדרלית נבחרת
ראש מדינה נשיא איחוד האמירויות הערביות עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא איחוד האמירויות הערביות ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן
ראש הרשות המבצעת ראש ממשלת איחוד האמירויות הערביות עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת איחוד האמירויות הערביות מוחמד בן ראשד אאל מכתום עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רשמית ערבית
עיר בירה אבו דאבי 24°28′00″N 54°22′00″E / 24.4667°N 54.3667°E / 24.4667; 54.3667
רשות מחוקקת המועצה הפדרלית הלאומית עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה, המזרח התיכון, חצי האי ערב
העיר הגדולה ביותר דובאי
שטח יבשתי[1] 83,600 קמ"ר (115 בעולם)
אחוז שטח המים זניח
אזור זמן UTC +4
היסטוריה
הקמה   
- עצמאות
- תאריך
מהממלכה המאוחדת ומחוף שביתת הנשק
2 בדצמבר 1971
ישות קודמת מועצת חוף שביתת הנשקמועצת חוף שביתת הנשק חוף שביתת הנשק
דמוגרפיה
אוכלוסייה[2]
(הערכה 1 ביולי 2020)
9,890,402 נפש (93 בעולם)
צפיפות 118.31 נפש לקמ"ר (98 בעולם)
דת אסלאם
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 14.39%
גילאי 15 - 24 7.64%
גילאי 25 - 54 70.45%
גילאי 55 - 64 6.05%
גילאי 65 ומעלה 1.47%
כלכלה
תמ"ג[3] (הערכה לשנת 2017) 696,000 מיליון $ (32 בעולם)
תמ"ג לנפש 70,371$ (11 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[4]
(2018)
0.866 (35 בעולם)
מטבע דירהם‏ (AED)
בנק מרכזי הבנק המרכזי של איחוד האמירויות הערביות עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
סיומת אינטרנט ae, امارات
קידומת בינלאומית 971
www.government.ae/en
(למפת איחוד האמירויות הערביות רגילה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
העיר דובאי באמירות דובאי
חלוקת האמירויות לפי שטח (לחצו להגדלה)
מבצר דהאייה באמירות ראס אל-ח'ימה בו לחמו בבריטים
דיונות במדבר בשולי העיר דובאי
שייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן היה הנשיא הראשון של איחוד האמירויות הערביות, ומזוהה כאבי האומה
העיר שארג'ה באמירות שארג'ה

איחוד האמירויות הערביות היא פדרציה הכוללת שבע אמירויות מונרכיות: אבו דאבי, עג'מאן, דובאי, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה ואום אל-קיוין.

קיבלה עצמאות מהממלכה המאוחדת ומחוף שביתת הנשק ב-1971.

שבע האמירויות המרכיבות את המדינהעריכה

  ערך מורחב – אמירויות איחוד האמירויות הערביות

היסטוריהעריכה

  ערכים מורחבים – היסטוריה של איחוד האמירויות הערביות, חוף שביתת הנשק

ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו באיחוד האמירויות מציגים היסטוריה ארוכה של מגורים אנושיים וסחר אזורי, כולל עם מסופוטמיה. מספר שבטים התיישבו באזור זה, גם לאורך החוף וכן בפנים הארץ. במאה השביעית השבטים המקומיים עברו תהליך של איסלאמיזציה. במאות ה-10 עד המאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים בני הכת האסמעילית.

בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מרוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. בראשית המאה ה-19 פתחה בריטניה במשא ומתן עם המנהיגים השייח'ים המקומיים במטרה להגן על נתיבי המסחר הימיים בנתיב להודו שהיתה בשליטתה. המסורת הקולוניאלית מתארת את הפעילות של השבטים המקומיים כביזה ימית ולכן נודע האזור כ"חוף שודדי הים". אולם, כיום מרבית חוקרי האזור סוברים שהצמדת תיאור השודדים לשבטים שימשה רק כעילה להרחבת ההשפעה הקולוניאלית שלה באזור. בפועל, התושבים שחיו באזור ראס אל-ח'ימה התפרנסו, בין היתר, מדמי מעבר שגבו מאוניות שחצו במיצר הורמוז השוכן בסמיכות. בריטניה, שלא הסכימה לשלם את דמי המעבר כינתה פעילות זו כביזה ימית. בשנת 1820 חתמה עם שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast). הסכמים אלו הגדירו את מסגרת ההשפעה של בריטניה באזור כחסות שבה היא היתה האחראית הבלעדית על יחסי החוץ של המנהיגים המקומיים, בעוד שהש'יחים נותרו עצמאיים לנהל את ענייני הפנים. חסות זו נמשכו עד שנת 1971.

מרבית השבטים באזור זה היגרו מנג'ד ומיעוטים מפרס. ראס אל-ח'ימה היתה עיר הבירה החשובה של אזור זה בראשית המאה ה-19, אך עם הפסקת הפעילות הימית שלה בעקבות ההסכמים עם בריטניה היא איבדה את משאביה וירדה מגדולתה. במקומה, צמחו הערים החשובות שארג'ה ואבו-דאבי.

ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לתעלת סואץ. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות.

בין ההחלטה הבריטית על הפינוי לבין הפינוי עצמו התנהל משא ומתן בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטר על הקמתה של פדרציה משותפת. המשא ומתן נכשל, ובמהלך שנת 1971 הפכו בחריין וקטר למדינות עצמאיות. בתום אותה שנה התאחדו שש מן האמירויות לפדרציה בשם "האמירויות הערביות המאוחדות", ושנה לאחר מכן הצטרפה אליהן ראס אל ח'יימה. יציאת הבריטים יצרה מתיחויות במקום, הן כלפי פנים (היריבויות בין האמירויות החריפו), והן כלפי חוץ - ויכוחים על קו הגבול בין הפדרציה החדשה לבין עומאן וערב הסעודית; השתלטות איראן על איי טונב והאי אבו מוסא, שהנסיכויות ראו אותם כשייכים להן (סוגיה שלא מצאה את פתרונה עד היום).

היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן (1979), מלחמת איראן–עיראק (1980-1988) ופלישת עיראק לכווית (1990). האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיא שייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו דאבי לפיתוח שאר האמירויות, ולגייס תמיכה בינלאומית למען ביטחון הפדרציה.

ב-1990 האשימה עיראק את איחוד האמירויות הערביות ואת כווית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עיראק פלשה לכווית, והאמירויות הצטרפו לקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, אשר לחמה בעיראק והביאה לשחרורה של כווית (1991). בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר איראן, שהן ממשיכות לראות בה אויבת, בדומה לעמדת ערב הסעודית הנוכחית ובניגוד לעמדת ערב הסעודית בעבר, שהייתה מגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם איראן.

בנובמבר 2004 הלך לעולמו נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן (בגיל 86), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן כיורשו בתפקיד.

פוליטיקהעריכה

האמירויות הערביות היא פדרציה של שבע אמירויות שלכל אחת חוקים משלה. בראש כל אמירות עומד שייח' ששלטונו עובר בירושה. המנהיג של כל אמירות מכריע בשאלות פנימיות של מדיניות בתחומי כלכלה, חברה ודת, ואילו מדיניות החוץ וההגנה של האמירויות היא משותפת. בשנת 1971 הקים האיחוד פדרציה שבה כל אמירות החזיקה בכוח רב שכלל גם את זכויות הכרייה (בעיקר נפט), ולכן הממשל הפדרלי התפתח בצורה איטית.

"המועצה העליונה" מורכבת מהמנהיגים של שבע האמירויות. בראש המדינה ובראש "המועצה העליונה" עומד הנשיא, שתפקידו בעל סמכויות פוליטיות נרחבות, ונבחר לתקופת כהונה בת חמש שנים מבין אמירי המדינות, אם כי בפועל אמיר אבו דאבי תמיד מכהן כנשיא (להשוואה, במלזיה ראש המדינה נבחר מבין סולטני המדינות המלוכניות, אך מכונה רשמית יאנג די-פרטואן אגונג, ובשפה היומיומית מכונה מלך, אף על פי שבפועל היאנג די-פרטואן אגונג מכהן לכהונה קצובה והתפקיד עובר ברוטציה).

"המועצה העליונה" של מנהיגי האמירויות בוחרת גם את "מועצת השרים" (הקבינט), שבראשה עומד ראש הממשלה, ואילו "האספה הלאומית", שבה יושבים 40 שרים שנבחרים מכל האמירויות, בוחנת חוקים שמוצעים.

קיימת מערכת משפט פדרלית, וכל האמירויות מלבד אבו דאבי וראס אל-ח'ימה הצטרפו אליה. לכל האמירויות יש חוקים חילוניים וחוקים אסלאמיים לאזרחים, לפושעים ולבתי המשפט הגבוהים. המשטר באמירויות נחשב סובלני יחסית בכל הקשור למעמד הנשים ולאורח החיים של הזרים החיים במדינה.

כלכלהעריכה

עד שנות ה-60 נחשבה כלכלת האמירויות לכלכלה נחשלת, דלת אמצעים ומשאבים, והתבססה בעיקר על פעילות ימית - דיג, שליית פנינים, בניית סירות וסחר ימי. אולם מאז גילוי הנפט בתחומה בראשית שנות ה-60 חלה מהפכה כלכלית, המאפשרת מאז ואילך רמת חיים מן הגבוהות בעולם. עתודות הנפט של האמירויות גדולות, רובן מצויות באבו דאבי.

החל משנת 1974 הפדרציה חברה בארגון אופ"ק, ארגון המדינות המייצאות נפט אשר מטרתו לקבוע יחד עם חברות הנפט את קצב הפקת הנפט, מחיריו, וזיכיונות עתידיים. בעזרת החברות בארגון האמירויות משפיעות על ויסות קצב הפקת הנפט בעולם ושולטות יחד עם חברי הארגון במחיר הנפט העולמי - בעיקר על ידי קביעת מכסות הפקה לכל אחת מהמדינות החברות.

כלכלת המדינה מושתתת בעיקר על ענף הנפט והגז הטבעי אולם לצד הענף מפתחות האמירויות ענפי כלכלה נוספים כגון ייצור אלומיניום, טקסטיל, חומרי בניין, הפקת אמוניה, עיבוד מזון. תנאי האקלים אינם מאפשרים את התפתחותה של חקלאות ענפה. כיוון שכך, תרומתה לתוצר הלאומי מצומצמת.

מאז שנות ה-80 מספר התיירים גדל באופן דרמטי, ועיקרם אירופים המחפשים חורף מתון וקל. המגמה התחזקה לאחר שהוחלט לשנות את מדיניות הטיסות למדיניות "שמיים פתוחים" שגרם להורדת מחירי הטיסות מאירופה, חיזוק חברות התעופה אמירטס ואיתיחאד איירווייז ושימוש בנמלי התעופה של אבו דאבי ודובאי כנקודת ביניים בין אירופה למזרח הרחוק.

המאזן המסחרי של האמירויות מרשים, בשנת 2000 עמד העודף במאזן על כעשרים מיליארד דולר. אחד ממאפייניה הייחודיים של כלכלת האמירויות הערביות המאוחדות הוא הסתמכותה הבלעדית על כוח עבודה זר שמהווה יותר מ-90% מכוח העבודה במדינה.

באמירות דובאי גורדי שחקים ומלונות פאר רבים; עם המפוארים שבהם נמנים בורג' אל-ערב, שהוא מן המלונות הגבוהים בעולם, ובורג' ח'ליפה, המבנה הגבוה בעולם. קיימים בה גם קניונים ומרכזי קניות רבים, ביניהם קניון דובאי אשר נחשב לאחד הגדולים בעולם.

בשנת 2006 סוכם על תחילת פעילות מדעים בתחום החלל ובשנת 2009 שוגרה לחלל חללית דובאי סאט 1.

גאוגרפיהעריכה

רובה של המדינה הוא מדבר שחון. במזרח מתנשאים הרי חג'ר (2,500 מטר בשיאם), ומהם משתפלת במתינות רמה מדברית צפונה ומערבה עד סבחת מאטי - מישור מלחה המגיע עד לגבול ערב הסעודית.

אין בשטחי האיחוד נחלים, אגמים או מאגרי מים עיליים כלשהם. מים מצויים בנאות מדבר כמו אל-עין וליווה (אנ'), נשאבים מאקווה (אקוויפר) תת-קרקעית, או מותפלים ממי הים.

בקיץ עשויות הטמפרטורות לעלות עד °49. בשאר ימות השנה נעים יותר, °20 - °35. כמות המשקעים הממוצעת היא כ-80 מילימטר גשם בשנה. סופות החול שכיחות והן מלוות ברוחות שָׁמָל (רוח צפונית-מזרחית הנושבת לאורך דרומו של עמק הפרת והחידקל והמפרץ הפרסי) וחמסין (רוח דרומית יבשה).

יחד עם גינאה המשוונית ודנמרק, איחוד האמירויות היא אחת משלוש המדינות היחידות בעולם, שעל אף שרוב שטחן הוא ביבשת, מצויה בירתן על אי.

יחסי חוץעריכה

יחסיה עם ישראלעריכה

  ערכים מורחבים – יחסי איחוד האמירויות הערביות-ישראל, הסכם הנורמליזציה איחוד האמירויות הערביות–ישראל

האמירויות הערביות המאוחדות, כחברות בליגה הערבית מאז הקמת הפדרציה, נקטו עמדה עוינת לישראל ונמנעו מכל קשר עמה עד להסכמי אוסלו של תחילת שנות ה-90.

לאחר הסכמי אוסלו, האמירויות נמנעה מיחסים גלויים עם ישראל בניגוד לשכנותיה, עומאן וקטר, אבל סחר עקיף בין הצדדים ויחסים ביטחוניים התקיימו מתחת לרדאר.

בנובמבר 2015 הודיע משרד החוץ הישראלי על פתיחת נציגות ישראלית רשמית ראשונה בעיר אבו דאבי, אם כי ממשלת איחוד האמירויות מצדה הצניעה את המהלך והמעיטה בחשיבותו.

ב-30 ביוני 2019 ביקר שר החוץ הישראלי ישראל כץ באבו דאבי, בירת איחוד האמירויות.

ב-13 באוגוסט 2020 הודיעו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי הוסכם על הסכם איחוד האמירויות-ישראל לקראת נורמליזציה וכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות כחלק מהסכמי אברהם. הסכם זה נחתם ב-15 בספטמבר 2020, ואושר בשתי המדינות.

צבא וביטחוןעריכה

 
סמל הכוחות המזוינים של איחוד האמירויות הערביות
  ערך מורחב – הכוחות המזוינים של איחוד האמירויות הערביות

דמוגרפיהעריכה

אוכלוסיית איחוד האמירויות הערביות ב-2018 עומדת על כ-9 מיליון תושבים. כ-12% מהאוכלוסייה הם אזרחים אמירתיים-ערבים בני המקום, בעוד כ-88% הם עובדים זרים ומהגרים מכל רחבי העולם.[8] על כן, רק 1.4 מיליון מתושביה הם אזרחי המדינה.[7]

במדינה אוכלוסייה מלאומים ומוצאים שונים ומגוונים. חמשת הלאומים הכי נפוצים באמירויות של דובאי, שארג'ה ועג'מאן, הם: הודים (25%), פקיסטנים (12%), אמירתיים-ערבים בני המקום (9%) בנגלדשים (7%), ו-פיליפינים (5%).[9] עובדים זרים מאירופה (כולל מעל ל-100 אלף בריטים),[10] אוסטרליה, צפון אמריקה, ומרכז ודרום אמריקה, מהווים כחצי מיליון מאוכלוסייתה.[11][12] שאר האוכלוסייה הם ערבים ממדינות אחרות (ובפרט מצריים ועומאניים).[13][14] רובם הגיעו כעובדים זרים לאמירויות עם תחילת שגשוג תעשיית הנפט מאז שנות ה-60.

היחס בין מספרי הגברים למספרי הנשים במדינה אינו טבעי: מספר הגברים גדול פי 2.2 (כשברוב קבוצות הגיל מגיע אף ל-2.75) ממספר הנשים.[15] זהו הפער השני הגדול ביותר בעולם לטובת הגברים לעומת נשים (אחרי מדינת קטר).[16]

כ-88% מהאוכלוסייה מתגוררים ביישובים עירוניים.[17]

קושי רב קיים על אלה המנסים להתאזרח באיחוד האמירויות, למי שאין קשר דם או קרובי משפחה כלשהם במדינה, ומשום כך התאזרחות ניתנת תחת נסיבות מיוחדות בלבד.[דרוש מקור]

דתותעריכה

האסלאם היא דת המדינה הרשמית של איחוד האמירויות הערבית. נכון לסוף שנות האלפיים, 76% מתושבי איחוד האמירויות הם מוסלמים (מתוכם 97% הם סונים ו-3% הם שיעים),[18] 12% הם נוצרים, 6% בני דת ההינדואיזם, 2% בודהיסטים, ו-2% הם אחרים.[19][20]

בני המיעוטים מדתות שהתפצלו מהאסלאם, כמו הדרוזים ובני הדת הבהאית, נספרים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.[21]

על פי החוק בכל האמירויות, לנשים מוסלמיות אסור להינשא לגברים לא-מוסלמים.[21]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-27 ביוני 2020
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-27 ביוני 2020
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
  5. ^ ועדה ציבורית לקביעת שמות מדינות הפועלת בחסות מכון התקנים ובשיתוף האקדמיה ללשון העברית קבעה ששם המדינה בעברית הוא איחוד האמירויות, ראו - איחוד האמירויות ובחרין באתר האקדמיה
  6. ^ Christensen, Shane (2010). Frommer's Dubai. John Wiley & Sons. עמ' 174. ISBN 978-0-470-71178-1. 
  7. ^ 1 2 Habboush, Mahmoud. (10 October 2013) Call to naturalise some expats stirs anxiety in the UAE. Uk.reuters.com. Retrieved 10 October 2015
  8. ^ 1 2 "UAE Population Statistics". 
  9. ^ "Indians, Pakistanis make up 23% of Dubai, Sharjah, Ajman population". gulfnews.com. בדיקה אחרונה ב-7 באוגוסט 2015. 
  10. ^ Whittell, Giles (15 במרץ 2010). "British pair face jail for kissing in Dubai restaurant". The Times. אורכב מ-המקור ב-25 May 2010. 
  11. ^ Sambidge, Andy (7 באוקטובר 2009). "UAE population hits 6m, Emiratis make up 16.5%". ArabianBusiness.com. 
  12. ^ Mcintosh, Lindsay (16 ביוני 2008). "Terror red alert for 100,000 British expats in Dubai". The Scotsman. אורכב מ-המקור ב-2018-08-21. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2020. 
  13. ^ "United Arab Emirates". CIA World Factbook. 
  14. ^ "Editorial: The Ideal Prince". Arabnews.com. 3 בנובמבר 2004. אורכב מ-המקור ב-9 July 2012. 
  15. ^ "Sex ratio". The World Factbook. אורכב מ-המקור ב-16 October 2013. 
  16. ^ "Sex ratio". The World Factbook. אורכב מ-המקור ב-16 October 2013. 
  17. ^ "Table 3.10 Urbanization". World Development Indicators. אורכב מ-המקור ב-25 March 2009. 
  18. ^ "United Arab Emirates International Religious Freedom Report, Bureau of Democracy, Human Rights, and Labor (2009)". U.S. Department of State. אורכב מ-המקור ב-2009-10-31. 
  19. ^ Pew Research Center's Religion & Public Life Project: United Arab Emirates. Pew Research Center. 2010.
  20. ^ United Arab Emirates. International Religious Freedom Report 2007. State.gov. Retrieved 27 September 2013.
  21. ^ 1 2 "United Arab Emirates International Religious Freedom Report, Bureau of Democracy, Human Rights, and Labor (2009)". U.S. Department of State. אורכב מ-המקור ב-2009-10-31.