תוכנית דריין

תוכנית דַריֵין (Darién scheme) הייתה תוכנית כושלת של ממלכת סקוטלנד להפוך למעצמת סחר עולמית באמצעות הקמת קולוניה בשם "קלדוניה החדשה" באזור מפרץ דריין שבמצר פנמה, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-17. התוכנית סבלה מתכנון לקוי, מחסור באספקה, הנהגה חלשה, חוסר ביקוש למצרכים שהביאו הסקוטים לקולוניה, מגפות הרסניות, ומחסור הולך וגובר של מזון. התוכנית ננטשה סופית לאחר מצור שערכה ספרד באפריל 1700.

תיבת דריין, בה הוחזק הכסף והמסמכים של חברת דריין הסקוטית. כיום התיבה נמצאת במוזיאון המלכותי של סקוטלנד

החברה שמונתה על ההתיישבות, גובתה בכסף רב - בין רבע לחצי מכלל הכסף במחזור הסקוטי. כישלונה של התוכנית גרם לכך שאצילים ובעלי אדמות, שסבלו גם ממספר שנים של יבולים חלשים, ואף מועצות וסוחרים איבדו כמעט את כל רכושם, ובכך פחתה התנגדותם לאיחוד עם אנגליה.

כיום אתר הקולוניה קרוי "Puerto Escocés", או "פורט סקוטלנד" והוא מיושב בדלילות בשל ריחוקו מהאזורים המבוססים של מדינת פנמה.

רקע

דגל החברה הסקוטית למסחר עם אפריקה והקריביים

סוף המאה ה-17 הייתה תקופה קשה לממלכת סקוטלנד. כלכלת המדינה הייתה קטנה יחסית, היקף הייצוא היה מוגבל, והיא הייתה בנקודת חולשה על מול שכנתה החזקה מדרום אנגליה (השתיים היו יחד באוניה פרסונלית, אך לא בוצע ביניהן איחוד אמיתי). בעידן של יריבות כלכליות בין מדינות אירופה, לא יכלה סקוטלנד להימנע מהחקיקה ומהתחרות האנגלית. הממלכה גם סבלה מירידה ביצוא של מוצרים שבעבר נחשבו כתעשיות משגשגות - לדוגמה בניית ספינות. מוצרים דרושים היו נקנים מאנגליה תמורת לירות שטרלינג, וחוקי הסחר הימי הגדילו את התלות הכלכלית באנגליה על ידי הגבלת המשלוח של סקוטלנד.

כמה מלחמות אזרחים הרסניות בסוף המאה ה-17 גרמו למחסור בכוח אדם ובמשאבים אחרים של המדינה. בעשור האחרון של המאה גם היו גם כמה שנים של יבול מועט, שגרם לרעב. תקופה זו כונתה "השנים החולות". המצב הכלכלי המידרדר של סקוטלנד הוביל לקריאות לאיחוד פוליטי, או לפחות לאיחוד מכסים, עם אנגליה. עם זאת, בקרב בציבור הסקוטי הייתה תחושה שסקוטלנד צריכה להצטרף למרוץ הקולוניאלי (עד אז היו לה מושבות קטנות בלבד בנובה סקוטיה, בפרובינציית ניו ג'רזי ובפרובינציית קרוליינה), ובכך להפוך לכוח מסחרי גדול, בדומה לאנגליה.

בתגובה להידרדרות המצב הכלכלי, קבע הפרלמנט הסקוטי מספר חוקים: הוקם הבנק של סקוטלנד, הוחלט על הקמת בתי ספר ציבוריים ברחבי סקוטלנד, וכן הוקמה החברה הסקוטית למסחר עם אפריקה והקריביים, שנודעה גם כ"חברת דריין הסקוטית". כך החל מהלך גיוס משקיעים באמסטרדם, המבורג ולונדון. המלך ויליאם השלישי נתן תמיכה פושרת בלבד למאמץ הקולוניאלי הסקוטי. אנגליה באותה העת הייתה במלחמה עם צרפת ולכן לא רצתה לפגוע ביריבתה של צרפת - ספרד, שטענה שהשטח המיועד להתיישבות סקוטית כלול בשטחיה - מלכות המשנה של גרנדה החדשה.

חברת הודו המזרחית הבריטית, שהייתה להוטה לשמור על המונופול שלה, הפעילה לחץ על אנגליה, דבר שגרם למשקיעים אנגלים והולנדים לסגת. בשלב הבא, החברה איימה שתנקוט בצעדים משפטיים, בטענה כי לסקוטים אין סמכות לגייס כספים מחוץ לארצם, וכך הוחזרו גם הכספים שניתנו בהמבורג. לבסוף לא נותר כל מקום לגיוס כספים, מלבד סקוטלנד עצמה. בעקבות זאת, החלה סקוטלנד במסע גיוס כספים באדינבורו. כך גייסה סקוטלנד כ-400,000 ליש"ט (שווה ערך לכ-46 מיליון ליש"ט, במונחים של ימינו), תוך שבועות ספורים. הכסף גויס מכל שכבות החברה, והגיע לכחמישית מכלל העושר של סקוטלנד.

הסוחר והמשקיע יליד סקוטלנד ויליאם פטרסון (William Paterson), קידם את הרעיון להקים תעלה בפנמה שתחבר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט - אותו העיקרון שכמאתיים שנה מאוחר יותר יוביל לבניית תעלת פנמה. וכך, המטרה המקורית של הסקוטים, להקים חברה במתכונתה של חברת הודו המזרחית נשכחה לטובת תוכנית דריין השאפתנית.

המשלחת הראשונה (1698)

מפרץ קלדוניה, מערבית למפרץ דריין. ניו אדינבורו נמצאת בחופו המערבי של חצי האי שמימין

מספר גדול של קצינים וחיילים הצטרפו בשקיקה לתוכנית דריין, בין היתר משום שידעו שיתקשו למצוא עבודה אחרת. לרבים מהם היה ניסיון צבאי וחלקם, למשל תומאס דרומונד (Thomas Drummond), נודעו לשמצה מחלקם בטבח גלנקו (1692). המשלחת הראשונה כללה חמש ספינות (סיינט אנדרו, קלדוניה, יוניקורן, דולפין ואנדוור), שיצאו לדרך ביולי 1698, כשעל סיפונם 1200 איש, מנמל לית' שבחוף המזרחי של סקוטלנד, וזאת על מנת להימנע מכך שספינות אנגליות יזהו אותם. המסע מסביב לסקוטלנד, כאשר כל הנוסעים בבטן האונייה, היה קשה מנשוא, וחלקם החשיבו אותו כאחד החלקים הקשים בתוכנית דריין כולה.

ההוראות שקיבלו היו "הגיעו למפרץ דריין, ולאי הקרוי "האי המוזהב"... משם המשיכו כמה ליגות עד לשפך הנהר הגדול של דריין... ושם הקימו התיישבות ביבשת". וכך, לאחר מסע שכלל עצירות במדיירה ובאיים הקריביים, הספינות עגנו בחוף המיועד ב-2 בנובמבר 1698. המתיישבים הקימו במקום יישוב בשם "קלדוניה" - שמה הלטיני של סקוטלנד. על מנת להגן על ההתיישבות החדשה הוקם מבצר סנט אנדרו (Fort St Andrew), שהחזיק 50 תותחים, על חצי אי סמוך. בנוסף נבנה מגדל שמירה על הר שנמצא בצידו השני של הנמל.

ניו אדינבורו

בקרבת המבצר החלו לבנות צריפים להתיישבות הראשית - ניו אדינבורו (New Edinburgh; אדינבורו החדשה) שנקראה על שמה של העיר אדינבורו שסקוטלנד. בנוסף, החלו המתיישבים לנקות את האדמה לקראת שתילת יאם ותירס. מכתבים שנשלחו לסקוטלנד השאירו רושם מוטעה לפיו הכל התנהל כמתוכנן. נראה שהדבר הוסכם מראש, וזאת בשל ביטויים אופטימיים שונים שחזרו במכתבים. הדבר גרם לכך שהציבור הסקוטי לא התכונן לאסון המתקרב ובא.

במהרה החקלאות באזור זה התגלתה כקשה, והאינדיאנים, על אף שהיו עוינים לספרד, לא היו מעוניינים במרכולתם של המתיישבים הסקוטים החדשים. כישלון משמעותי יותר היה הקושי למכור מצרכים לסוחרים המעטים שעברו במפרץ. עם בוא הקיץ האקלים, וסיבות אחרות, גרמו למוות של רבים מהמתיישבים. בסופו של דבר, הגיע שיעור התמותה לכעשרה אנשים מדי יום. אינדיאנים מקומיים הביאו להם מתנות שונות, כגון פירות, אך אלו הופקעו בידי השליטים והימאים, שנותרו ברובם על הספינות. מזלם היחיד של המתיישבים היה ציד צבי ענק, אבל מספרם של הגברים שיכלו לבצע עבודה מאומצת כזו פחת בהדרגה. המצב הוחמר על ידי מחסור במזון שנגרם בשל שיעור גבוה של קלקול בשל אחסון לא תקין. כמו כן באותו הזמן המלך ויליאם ציווה על המושבות האנגליות וההולנדיות באמריקה שלא לספק מוצרים לסקוטים, וזאת כדי לא לעורר את זעמם של הספרדים. הדבר היחיד שהיה בשפע בהתיישבות הסקוטית היה אלכוהול, וכך השתייה נהייתה נפוצה, וזו האיצה את מותם של גברים שנחלשו בעקבות הדיזינטריה, הקדחת או המזון הרקוב ושורץ התולעים.

ביולי 1699, לאחר שמונה חודשים בלבד, הקולוניה ננטשה מתושביה, למעט שישה שהיו חלשים מכדי לזוז. המוות המשיך להיות נפוץ גם על הספינות, והמעטים שזכו לחזור לסקוטלנד קיבלו אות קלון, ולעיתים משפחותיהם התכחשו להם. רק 300 מתוך 1200 המתיישבים שרדו, ורק ספינה אחת השלימה את המסע חזרה.

המשלחת השנייה (1699)

קורותיה של המשלחת הראשונה הגיעו לסקוטלנד מאוחר מכדי למנוע את יציאתה של משלחת שנייה. משלחת זו, שכללה יותר מאלף איש, הגיעה אל החוף ב-30 בנובמבר 1699. חלק מן האנשים נשלחו לבנות מחדש את הבקתות, דבר שגרם למחאה בטענה שחשבו שהם עומדים להצטרף להתיישבות קיימת, ולא להקים מושבה מבראשית. המורל בקרב המשלחת היה נמוך, ומעט עבודה נעשתה. תומאס דרומונד, שהשתתף גם במשלחת הראשונה, התעקש שלא יהיו ויכוחים ומחלוקות, כך שבמהירות האפשרית ייבנה מחדש המבצר, וזאת על מנת להיות מוכנים למתקפה ספרדית.

דרומונד התעמת עם ג'יימס בירס, שטען כי כעת איבדו חברי המשלחת הראשונה את מעמדם הרם, ובכך גרם למעצרו של דרומונד. בהמשך סילק בירס כל מי שחשד שתמך בגישה התקפית או בדרומונד. עוד זעם על נציג הכנסייה - בירס טען שאין להילחם נגד הספרדים, שכן מלחמה כזו אינה נוצרית. לבסוף הוא עזב את המושבה על סלופ.

המושבה סבלה מחוסר הנהגה ומהמחלות עד בואו של נציג החברה, אלכסנדר קמפבל מפונאב (Alexander Campbell of Fonab), שהגיע לשם ארגון מגננה. האדון לקח את היוזמה וארגן מתקפה נגד הספרדים בינואר 1700. בקרב נפצע ממכה חזיתית, ובכך הפך לנכה מוכה קדחת.

הכוחות הספרדיים - שסבלו אף הם מאבדות קשות בשל התנאים - סגרו על מבצר סנט אנדרו, וערכו עליו מצור למשך חודש ימים. לבסוף המפקד הספרדי קרא לסקוטים להיכנע, אם ירצו למנוע את המתקפה הסופית. הוא הזהיר כי אם יסרבו להיכנע, כוחותיו לא ינקטו במידת הרחמים כלפיהם.

לאחר מגעים בין הצדדים, הוחלט שהסקוטים יורשו לעזוב את המושבה בחיים יחד עם תותחיהם, ובכך ננטשה המושבה בפעם האחרונה. מעטים מאנשי המשלחת השנייה זכו להגיע בחזרה לסקוטלנד.

בעקבות הכישלון

איור של הבניין הראשי של החברה הסקוטית באדינבורו. המבנה אינו קיים עוד.

כישלונו של הפרויקט הקולוניאלי גרר חוסר שביעות רצון מסיבי ברחבי סקוטלנד. כמעט כל משפחה הושפעה מהאסון. רבים הטילו את האחריות על אנגליה, בטענה שעליה היה לעזור לתוכנית. החברה עתרה למלך בטענה כי שטחי המושבה שייכים לה ולא לספרד, אך המלך סירב באומרו כי על אף ההפסדים העצומים שנגרמו לחברה, הכרזה על השטח כשטח החברה משמעותה מלחמה עם ספרד. המשך העיסוק בנושא גרם לתחושת החמצה גדולה אף יותר.

כדי לנסות לכסות חלק מהפסדיה, שלחה החברה שתי ספינות - ה-Speedy Return וה-Continent - לחוף גינאה במטרה לסחור במוצרים. הראשונה מבין השתיים, הייתה תחת פיקודו של רוברט דרומונד, אחיו של תומאס דרומונד, שאף הוא היה בכיר בספינה. שני האחים, בניגוד לבקשת החברה לסחור תמורת זהב, סחרו תמורת עבדים אותם מכרו במדגסקר.

במהלך מסעותיהם, פגשו האחים בפיראטים. באחת הפעמים הם פגשו את הפיראט ג'ון בואן (John Bowen), שהציע להם שלל אם ישאילו לו את שתי הספינות. רוברט בתחילה שוכנע, אך לבסוף נסוג מן ההסכם. בואן, שלא היה מרוצה מהחלטתם של האחים, שדד את הספינות, בעוד האחים נותרו על החוף. כאשר החליט שלא ישתמש יותר ב-Continent, הוא שרפה, וה-Speedy Return ננטשה על ידיו. האחים פסלו שיבה לסקוטלנד, וזאת בשל שיתקשו להסביר את היעלמות ספינותיהם, ומאז לא נודעו עקבותיהם.

החברה החליטה לשלוח ספינה נוספת, אך היא אבדה בים. לאחר מכן, כשהבינה שמצבה הכלכלי לא יאפשר לה לבנות ספינה חדשה, היא שכרה את ספינת ה-Annandale מחברת הודו המזרחית הבריטית, במטרה לסחור באיי התבלינים. עם זאת, החברה הלונדונית סירבה לעסקה כזו, בטענה שהדבר מנוגד לאמנה שלהם. הדבר עורר מהומה גדולה בסקוטלנד, שהולהטה בשל הרטוריקה המתלהמת של מזכיר החברה רודריק מקנזי (Roderick MacKenzie).

הוצאות להורג

תומאס גרין (Thomas Green), מפקדה בן ה-25 של ספינת הסוחר האנגלית "Worcester", שהגיעה לנמל לית' ביולי 1704, פיקד על ספינתו מאז שהיה בן 21. מקנזי שכנע עצמו כי הספינה שייכת לחברת הודו המזרחית הבריטית, ויש לבצע בה פעולת תגמול בשל אירוע ה-Annandale. מקנזי הצליח לקבל סמכות חוקית להחרים את מפרשי הספינה, תותחיה וההגה שלה, בעוד גרין מודע למצב.

בדצמבר הצוות הואשם בפיראטיות, ורבים בסקוטלנד היו מרוצים מכך. עם זאת, במהרה נודע לחברת דריין כי מקנזי לא סיפק שום ראיה לכך, ונראה כי הצוות ישוחרר. מקנזי טען כי הוברר לו מהצוות כי גרין, בעת שהיה שיכור, פלט כי לקח את ה-Speedy Return, רצח את האחים לבית דרומונד, ושרף את הספינה. לבסוף, למרות היעדר מוחלט של ראיות לגרסה שגויה זו, גרין ושניים מאנשי צוותו - ג'ון מאדן (John Madden) וג'יימס סימפסון (James Simpson), נשלחו למשפט.

המשפט, שנערך בלטינית של ימי הביניים, ובניב הדוריק של הסקוטית, היה בלתי מובן הן לחבר המושבעים והן לנאשמים. נראה כי הסנגוריה לא הציגה ראיות להגנתה, אך כמה מהמושבעים התנגדו להאשמות. אף על פי כן, הנאשמים הורשעו, וגזר דינם נקבע למוות בתלייה.

המלכה אן המליצה לשלושים חברי המועצה המלכותית של סקוטלנד לחנון את הנאשמים, אך ההמון דרש כי גזר הדין ימולא. כך, על אף שנמסרו מלונדון תצהירים כי לגרין וצוותו אין קשר להיעלמותה של ה-Speedy Return, החברים סירבו לחנון את השלושה. לבסוף, גרין, מאדן וסימפסון ספגו לעג ועלבונות על ידי ההמון, והוצאו להורג בתלייה בעודם חפים מפשע.

השפעותיה של התוכנית

כישלונה של תוכנית דריין היה אחד הגורמים לחוקי האיחוד של 1707, שמשמעותם איחוד בין אנגליה לסקוטלנד. לפיכך, זכתה לבסוף סקוטלנד להיות חלק ממעצמה קולוניאלית גדולה - האימפריה הבריטית. האיחוד גם מנע מאצילי סקוטלנד לפשוט את הרגל בשל האסון - ערכו של הפאונד הסקוטי התייצב בשל כך שנקבע ערכו לשילינג אחד, וכן שילמה אנגליה לסקוטלנד סכום כסף גדול.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תוכנית דריין בוויקישיתוף

• תוכנית דריין, ערך מאת רוג'ר מורהאוז
• ההיסטוריה של דריין, מתוך האוסף של אוניברסיטת אוקספורד
• How Scotland Joined Great Britain, סרטון באתר יוטיוב