שימוש חכמים

שימוש חכמים (או בקצרה שימוש) הוא ביטוי המציין מעין חניכה בלימוד תורה ונמנה בפרק קניין תורה בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם. כיום נהוג לעשות "שימוש" לפני קבלת היתר הוראה.

בתלמוד הבבלי מופיע המונח "שימוש תלמידי חכמים" כשלב הכרחי על מנת להעשות לתלמיד חכם או רב. דבר זה מופיע במדרשי חז"ל הרבה מאוד. בתלמוד ירושלמי אומר רבי עקיבא שמי שלא שימש תלמידי חכמים חייב מיתה, ומסופר שם איך הוא בעצמו שימש תלמידי חכמים. הגמרא מוסיפה ששלב זה, "שימוש תלמידי חכמים", הוא חשוב יותר מלימוד תורה.

שימוש תלמידי חכמים יוצר רצף היסטורי ממתן תורה ואילך, בו כל תלמיד לומד מרבו באופן עקבי ובתקופה ממושכת ככל הניתן, ומחויב למסורת של העברת התורה. בדרך זו נמנעים שיבושים בהעברת התורה. ואכן במקום של שיבוש במסורת הבנת התורה אומרים החכמים שהדבר נגרם בשל כאלו ש"לא שמשו כל צורכם".

הגדרתו

למונח שימוש תלמידי חכמים ישנם מובנים שונים:

• לימוד הגמרא, כלומר: איסוף של חכמים העוסקים בהבנת טעמי המשנה ומקורותיה, מתרצים סתירות בין משניות שונות.
• עזרה מעשית לחכם, כדברי הגמרא הקוראת "שימושה של תורה" ליציקת מים על הידיים של הרב.
• לאחר לימוד הוראה, ולפני שמתמנים למורה הוראה נהוג לשהות סמוך לרב פוסק וללמוד את פסיקותיו, ואת הפרקטיקה המעשית בפסיקת ההלכה, וזאת לפני קבלת תעודת "יורה יורה". דבר זה מכונה "שימוש".

גדול שימושה מלימודה

שימוש תלמידי חכמים הוא האופן הרצוי והנכון ללמוד תורה ולהחכים. יכולת הלימוד וההפנמה, כאשר חיים במחיצת תלמיד חכם ומספקים את צרכיו, היא כה גבוהה, עד כי אמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה" כלומר עדיף לימוד מתוך מעשיהם של חכמים, על פני לימוד מפיהם.

מקור הכלל 'גדול שימושה מלימודה'

מלכי יהודה וישראל, יצאו למלחמה כנגד המואבים ומצאו את עצמם ואת לוחמיהם ללא מים, וחיפשו ממי לבקש עצה. "וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט, הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה', וְנִדְרְשָׁה אֶת-ה', מֵאוֹתוֹ" מציע אחד העבדים לפנות לאלישע הנביא "וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר, פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, אֲשֶׁר-יָצַק מַיִם עַל-יְדֵי אֵלִיָּהוּ". מכאן למד רבי שמעון בר יוחאי את הכלל "גדול שימושה". שכן למרות שאלישע היה תלמידו של אליהו, הפסוק מדגיש את דווקא העובדה שאלישע שימש את אליהו, ולא את העובדה שלמד ממנו.

רבי מאיר מחדד את החובה לשמש תלמידי חכמים וכך מספר התלמוד: "תניא אחרים אומרים אפילו קרא ושנה (למד ושינן) ולא שימש תלמידי חכמים, הרי זה עם הארץ".

ההיגיון שמאחורי הכלל

ההיגיון שעומד מאחורי הכלל שקבעו חכמים, הוא שבעוד לימוד בבית המדרש הוא לימוד עיוני בלבד, לימוד תוך כדי שימוש, הוא לימוד מעשי. כסיפורו של רבי עקיבא, המתאר כיצד התחיל לשמש תלמידי חכמים: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצווה, וניטפלתי בו כארבעת מיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו" (נשאתיו על כתפי מרחק רב עד לבית הקברות) "וכשבאתי אצל רבי אליעזר ואצל רבי יהושע, אמרתי להם את הדבר, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך, כאילו שפכת דמים (מתייחסים אליך כאילו בכל פסיעה ביצעת רצח נוסף). באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים".

רבי עקיבא הבין עד כמה חשוב ללמוד את פרטי ההלכות, ולכן הצטרף מאז לשימוש. אפשר להסביר גם שרבי אליעזר ורבי יהושע, התכוונו ללמד את רבי עקיבא את ההלכה הקובעת שמת מצווה, יש לקבור במקום בו מצאו אותו, ואסור לטלטל אותו. רבי עקיבא יכל ללמוד הלכה זאת בבית המדרש, אבל במקרה המסופר, הוא למד זאת באופן מעשי, בכך שראה את תגובתם הקשה של רבותיו, על כך שטלטל את המת, והחליט כי זאת הדרך בה עליו להמשיך ללכת, כדי להפוך לתלמיד חכם בעצמו.^{[דרוש מקור]}

קישורים חיצוניים

• שימוש תלמידי חכמים - הרב חננאל זייני מתוך אתר ישיבת אור וישועה.