תמיר גינץ
תמיר גינץ (נולד ב-23 בנובמבר 1966) הוא כוריאוגרף, מייסד ומנהל להקת המחול קמע, רקדן ומורה למחול ישראלי.
 | |
| לידה |
23 בנובמבר 1966 (בן 57) חיפה, ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת חיפה |
  | |
קורות חיים עריכה
גינץ נולד בחיפה לשרה (נולדה בארץ ישראל בשנת 1934) ועמרם (אנדור) גינץ (נולד בהונגריה ב-1931 ועלה לישראל ב-1948).[1] מורתו הראשונה וזו שגרמה לו להתאהב באמנות המחול הייתה אחותו טלי.[2] בנעוריו הרחיב את השכלתו במחול בסטודיו של אילנה כליף בנהריה ובאולפן של הרקדן קאי לוטמן בחיפה. בזמן שירותו הצבאי בשלישות חיל הים בחיפה, עלה לראשונה על במה סמי-מקצועית כרקדן ב'בלט חיפה' בהדרכתם של אילנה ואדם פסטרנק. לאחר השירות הצבאי למד בסדנת המחול הקיבוצית במטה אשר בהנהלת יהודית ארנון ובאולפן למחול בת-דור בתל אביב. בשנת 1989 הוא השתלם בבית הספר למחול מודרני בלונדון, בקורס אינטנסיבי בטכניקת גרהם בהובלתו של רוברט קוהאן.
לאחר שהשלים לימודי תואר ראשון בשפה וספרות אנגלית ובסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, הוא הצטרף כרקדן לאנסמבל להקת מחול בת-שבע בניהולו של אוהד נהרין (1991–1992).[3] משנת 1991 גינץ לימד מחול מודרני באולפן בת-דור ובמרכז למחול ביכורי העיתים בתל אביב. מאוחר יותר השלים גם את לימודיו במסלול למחול בסמינר הקיבוצים לתואר מורה מוסמך בכיר ותעודת הוראה.
לאולפן בת-דור בתל אביב הגיע גינץ כתלמיד במסלול בוגרים בשנת 1990, בעקבות המלצה שקיבלה ז'נט אורדמן, המנהלת האמנותית של אולפן בת-דור ולהקת בת-דור. אורדמן טיפחה וליוותה את גינץ במהלך עשר שנים עד 2002, אך לא התערבה בפיתוח הסגנון הכוריאוגרפי שלו.[4]. היא שלחה אותו להשתלמויות מקצועיות בניו יורק ב-Martha Graham Contemporary Dance School וב- Alvin Ailey American Dance School, שם למד מבכירים בתחום המחול, בהם קרול פריד מנהלת החזרות בלהקתה של מרתה גרהם, ריצ'רד גיבסון המורה לבלט ואנה מארי פורסייט, המומחית לשיטת הורטון מבית הספר של אלווין איילי.[4]
באולפן בת-דור הוא לימד מחול מודרני, ובהמשך הפך שם למורה ראשי בתחום. כבר בתחילת דרכו כמורה בבת-דור הוא גם יצר ריקודים לתלמידים מתקדמים בסדנאות בת-דור.
יצירה וניהול אמנותי עריכה
רציף 1 (1997) הייתה היצירה הכוריאוגרפית הראשונה שיצר גינץ ללהקת בת-דור. העבודה זיכתה אותו בפרס המבקרים הדני לכוריאוגרף צעיר ע"ש אלברט גובייה. גיורא מנור, מבקר התיאטרון והמחול הישראלי וחבר ועדת פרס גובייה, הגיש את מועמדותו של גינץ. היצירה רציף 1 זכתה להצלחה הן בקרב הקהל הרחב והן בקרב המבקרים.
הוא יצר עוד שלוש יצירות כוריאוגרפיות ללהקת בת-דור: אפיקורס (1999), ילקוט בלי אלימות (יצירה לילדים 2000), פלאפל (2001). ביצירות אלה ניתן למצוא ניצנים של מאפייני היצירות המאוחרות והבשלות יותר של גינץ: חיפוש שפה תנועתית אישית, הישענות על ידע ויכולת טכנית גבוהה של הרקדנים ומניע דרמטי ליצירה הכוריאוגרפית. בחלק מיצירות אלה הפציעה גם הרגישות שלו לסוגיות חברתיות ישראליות. היסטוריונית המחול רות אשל כתבה עליו: "מי שבלט בכישרונו והחל להסתמן ככוראוגרף הבית הבא של הלהקה [בת-דור] הוא תמיר גינץ [...]".[5]
בין השנים 1997–2015 גינץ פיתח וניהל את מגמת המחול בתיכון עירוני ע"ש בליך ברמת גן. מגמת מחול זו הִיוותה מודל למגמות מחול אחרות שקמו בהמשך. בשנים אלה עיצב את תפיסת הניהול האמנותי שלו, לפיה על הרקדן ללמוד באופן יסודי את הטכניקות הקלאסית והמודרנית ולשכלל את יכולותיו הפיזיות תוך שהוא מרחיב את השכלתו הכללית.[6] בנוסף, על הרקדן להתמיד במחויבותו לקבוצה. בשנים 2015–2018 גינץ לימד מחול מודרני בתיכון לאומנויות ע"ש תלמה ילין. משנת 1995 הוא מלמד מחול מודרני בבית הספר למחול בת-דור בבאר שבע.
בשנת 2002 יסד עם דניאלה שפירא (מנהלת מרכז המחול בת-דור בבאר שבע בשנים 1997–2014) את להקת המחול קמע. מטרתה המרכזית של שפירא הייתה להקים להקת מחול מקצועית שתאפשר לבוגרי בת-דור באר שבע להתפתח ולעבוד במקצוע שרכשו בעמל רב. מסיבות אישיות, גינץ רצה ליצור מחול שעניינו ילדים אוטיסטים.[7]
היצירה גן נעול עלתה ב-2003 במופע הראשון של להקת המחול קמע במרכז סוזן דלל וזכתה להצלחה גדולה. רות אשל, שהייתה גם מבקרת המחול בעיתון הארץ, כתבה: "מה שעשה את המופע למרגש היה המחול 'גן נעול' של תמיר גינץ. יצירה זו היא פנינה שנוצרה מתוך כאב עמוק [...] הוא מצליח להעביר עולם תנועתי ותחושתי באופן ישיר וחזק." היא הוסיפה והתייחסה גם ליכולותיו של גינץ כרקדן: "[...] דואט נפלא של גינץ עם אביעד הרמן, שבו האב מנסה לרקוד בהרמוניה עם הבן וליצור עמו דו-שיח תנועתי, אך הבן שבוי בעולם אחר ומנותק".[8]
בעשור הראשון של להקת המחול קמע יצר גינץ גם את היצירות אורות הבמה (2005), קרמינה בורנה (2007), שרול (2010), סטאטוס (2012) ומוצרט 10 (2013).
היצירות של גינץ מהעשור הראשון של קמע מונעות בעיקר מיסודות דרמטיים מובהקים בין אם הם אישיים ובין אם הם ציבוריים. בשרול ניתן לאתר את הערכים הציוניים שספג בבית הוריו וכן דימויים ויזואליים ישראליים. יצירה זו משקפת את גישתו הייחודית של גינץ בין בני דורו, גישה נטולת ציניות ואירוניה.[9][10]
אחרי שעזב את תל אביב ועבר להתגורר בבאר שבע, הוא יצר את במדבר דברים (בכורה 2014, גרסה חדשה 2019), גליץ (לילדים ונוער שנה 2015, לא נודע (2016), מתאוס פסיון 2727 (2017), מנמוזין (2018), רחבת הריקודים (2018), קומזיץ (2021), זעם (2021).
בעקבות המעבר לנגב והפיכתו למנהלה היחיד של קמע מקיץ 2014, חלו שינויים ברורים בנושאי היצירות ובסגנונו של גינץ.[11] תחביר תנועותיו הפך ארצי וכוחני יותר וכמעט נטול אזכורים מהבלט הקלאסי והדינמיות התנועתית מתפרצת.[12] הקומפוזיציות הצורניות על הבמה משוכללות יותר והמעברים בין סולו, דואט, טריו ואנסמבל מורכבים יותר. כותב על כך צבי גורן: "הקבוצה מתאחדת או מתפוררת, אבל תמיד שומרת על אופייה, בתנופות ובקפיצות, ובפתיחת מעברים ליחיד או לזוג [...]".[13]
בנוסף לאתגר הפיזי נדרשים רקדני להקת המחול קמע לאקספרסיביות הנובעת מהמפגש עם אישיותו של הכוריאוגרף. מניע היצירות ממשיך להיות דרמטי. בחלק מיצירותיו בשנים האחרונות גינץ עובד בשיתוף פעולה מפרה עם המוזיקאי הישראלי אבי בללי.[14]
במחול מתאוס פסיון 2727, יצירה הבנויה על האורטוריה של באך, הכוריאוגרפיה שלו מתייחסת הן למבנים המוזיקליים והן לתוכן הנוצרי שלה. על כך כותבת מבקרת המחול אורה ברפמן: "גינץ מצליח לבנות עבודה מחולית בעלת תוקף שמלאה בתכנים, באזכורים ובהפניות לתרבות המערבית-נוצרית באופן שאינו נגרר להשטחה [....]. הוא הצליח לשמר בשפה עכשווית עשירה משהו שמהדהד גם את הטקסיות הכנסייתית הנוצרית וגם את רוח התקופה הפוסט-מודרנית [...]".[15]
על פי תפיסתו האמנותית-חברתית, יש משמעות למיקום להקת המחול קמע בבאר שבע ולא בתל אביב. לתפיסתו, לקהילה התרבותית של באר שבע יש אחריות כלפי הלהקה ולרקדני הלהקה יש אחריות כלפי תושבי העיר. הרקדנים מתגוררים בבאר שבע גם אם אינם ישראלים. גינץ חותר לביסוס קול ייחודי ללהקה ולרקדניה, ויזם את תוכנית 'קמע בקהילה', פרויקט קהילתי אליו מוזמנים בני נוער הרוקדים בבאר שבע.[16]
פרסים עריכה
- פרס המבקרים הדני לכוריאוגרף צעיר ע"ש אלברט גובייה 1997 – רציף 1
- פרס שרת התרבות והספורט ליצירה בתחום הציונות תשע"ד 2014 - שרול
- פרס שרת התרבות והספורט ליצירה בתחום הציונות תשע"ה 2015 - במדבר דברים
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^
סמדר שיר, הסליחה גמישה מהשנאה, באתר "ידיעות אחרונות", 23 באוקטובר 2017
- ^ טל אימגור, הכי קלאסי: 10 שאלות לתמיר גינץ, באתר הארץ, 22 בפברואר 2012
- ^ הילה גושן, "שיחה עם אמן: פסיפס ילדות קרייתי" הד הקריות-עכבר העיר, 11 בפברואר 2011
- ^ 1 2 רנה בדש, אולפן בת-דור להכשרת רקדנים: לחולל מרחב של הצלחה, בתוך: בת-דור: סיפורה של להקה , רסלינג, 2020, עמ' 165-166.
- ^ רות אשל, מחול פורש כנפים: יצירה ישראלית לבמה 1920-2000, הוצאת יומני מחול, 2016, עמ' 544
- ^ מחול - מגמת המחול של בליך בתיאטרון היהלום, באתר הבמה, 7 במרץ 2012
- ^ Atira Winchester, "Beersheba's 'Secret Garden'", 17 December 2003; Jerusalem Post
- ^ רות אשל, "גן נעול" גלריה, הארץ, 2 ביוני 2003
- ^ Deborah Friedes Galili, Contemporary dance in Israel, Spain: Bubok Publishing S.L, עמ' 147-149, ISBN 9788468602523
- ^ Tal Levin, 2014-06-14. "Dancing Up a Desert Storm". Haaretz (באנגלית). נבדק ב-2022-03-01.
{{cite news}}: תחזוקה - ציטוט: numeric names: authors list (link) - ^ רות אשל, להקת "קמע" בורחת למדבר, באתר הארץ, 19 ביוני 2014
- ^ ענת זכריה, עניין - תמיר גינץ מתחבר למדבר, באתר הבמה, 6 באפריל 2014
- ^ צבי גורן, בידור - לא נודע! - האפוקליפסה הבאה, באתר הבמה
- ^ מאיה כהן, לרקוד לצלילי המדבר, ישראל היום, 19 במרץ 2014
- ^ אורה ברפמן, להקת מחול קמע- תמיר גינץ: 'מותר רק לאהוב'(בכורה) ונאצ'ו דואטו: 'גנאווה'(2005),סוזן דלל, 22 במרץ., באתר ריקודיבור, 23 במרץ 2017
- ^ פרויקט "קמע בקהילה", באתר להקת המחול קמע
