תקנת המקוואות של בעל התניא

תקנת המקוואות של בעל התניא היא תקנת רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד במטרה להנהיג טבילה במקווה כשר ומהודר לפי כל הדעות גם במים חמים ונעימים לרחיצת הגוף, כדי שיוכלו לטבול ביישוב הדעת כראוי. תקנה זו היא אחת משלוש התקנות העיקריות שתיקן רבי שניאור זלמן מלאדי, והנחשבות ביותר בעיניו ובעיני גדולי ישראל ופוסקי הדור.^{[דרוש מקור]}

רקע

מצוות הטבילה לטמאים רגילים אינה דורשת "מים חיים" דווקא (שהם מי נביעה מהקרקע ולכמה שיטות גם ימים), אלא די בטבילה במים טבעיים המחוברים לקרקע. הללו יכולים להיות גם היקוות של מי גשמים שנאספו בקרקע. גם מקום הטבילה צריך להיות מחובר בקרקע ולא כלי שהאדם יצר. משום כך מים שנשאבו מהקרקע והוכנסו לכלי - פסולים לטבילה. כמו כן מי גשמים או "מים חיים" שלא נשאבו אלא נאספו ישירות לתוך כלי פסולים לטבילה, שכן אין לטבול בתוך כלי.

דרישות אלה של ההלכה יצרו קשיים, במאה ה-18 בצפון אירופה, לבנות מקווה כשר לטבילה שבו מים חמים. הטבילה התקיימה על פי רוב במעיינות, וזאת מפני סיבות שונות, הקשורות לכשרות המקווה, ובעיקר בשל מגבלות טכניות. בין השאר מכיוון שהיו מקומות רבים שבהם לא היו מי גשמים, וממילא לא ניתן לבנות מקווה על ידי מי גשמים שיורדים ישירות לתוך המקווה, ולא הייתה קיימת אפשרות לחמם את מי המעיין, הזורמים ומתחלפים בקביעות. לכן הטבילה התקיימה בדרך כלל במים קרים.

רבים ממנהיגי היהדות באירופה הצפונית (האזורים הקרים) רצו שהמים שבמקווה יהיו נעימים לטבילה, כדי שנשים לא יימנעו מלטבול במקווה, וכן לאפשר לנשים לטבול במתינות, ושיוכלו לשהות במקווה בנחת, ולפשט את קמטי הגוף קודם הטבילה כהלכה, כדי שהטבילה תהיה כשרה ומהודרת לפי כל הדעות.

הפתרון שנמצא הוא לחבר מעל מעיין הטבילה חבית גדולה, בעלת נפח של 350–700 ליטר ("ארבעים סאה"). את החבית חיברו בשרשרת לקרקעית המעיין. מי המעין נכנסו דרך חור בחבית, בלי שאיבה. בחבית עצמה נקבו שני חורים: הראשון היה כדי שלא תיחשב החבית ל"כלי", שהרי הטבילה בכלי פסולה, ואף המים שבתוכה הם מים פסולים, בהיותם מים שאובים. נקב נוסף היו עושים בגודל "שתי אצבעות על שתי אצבעות" ("שפופרת הנוד"), כדי לטהר את המים השאובים שהיו בחבית קודם שעשו בה חור, על ידי השקה למעיין. לאחר סיום בניית החבית וקביעתה במעיין, סתמו היטב את החבית, כדי שהמים שבתוכה לא יחשבו ל"זוחלין" הפוסלים את המקווה, וטבלו בה.

על טבילה בחבית כזו קמו מערערים רבים. הם טענו שטבילה בחבית זו פסולה, מכיוון שחבית היא "כלי". אמנם, במסכת בבא קמא, מוזכר כי כי כלי שקבעו בקרקע ורק אחר כך נהפך לכלי (מושג הלכתי שנקרא "קבעו ולבסוף חקקו") - מותר, אך רבים מהפוסקים כתבו כי לקבוע בקרקע ולאחר מכן לחקוק בו כלי פותר רק את בעיית "מים שאובים", אבל עדיין זו נקראת טבילה בכלי, ואינה נקראת טבילה בקרקע כפי שנדרש בתורת כוהנים ”מה מעיין בקרקע אף מקווה בקרקע”. בנוסף, טענו רבים מהפוסקים, כי אין כלי זה נחשב ל"קבעו ולבסוף חקקו", מכיוון שהוא לא נקבע כלל בקרקע אלא הוא תלוי ועומד בתוך מי המעיין. החתם סופר, אחד מגדולי הפוסקים בדורו, הורה להכריז משמו שהמקוואות פסולים לטבילה אף בדיעבד.

על רקע זה התקין רבי שניאור זלמן מלאדי פתרון הנדסי הלכתי - מבנה של מקווה שיהיה כשר לטבילה לפי כל הדעות. מקווה זה התקבל בקהילות רבות באירופה, היה מקובל על כל הפוסקים ואף אחד לא ערער על כשרותו. אף החתם סופר סמך את ידו על מקוואות אלו, והורה כי מדובר בתקנה מיוחדת ומהודרת.

התקנה

בעל התניא, התקין או חידש תהליך שהוא פתרון הנדסי הלכתי לבניית מקווה-חבית כשרה ומהודרת בתהליך שלא יגדיר אותה כ"כלי" ברגע יצירתה. נתאר כאן את השלבים ואת הטעמים ההלכתיים:

שלב ראשון: מייצרים את ארבע דפנות החבית בנפרד מהקרקעית.

שלב שני: מנקבים את הקרקעית בנקב גדול שנקרא בלשון ההלכתית "כמוציא רימון" כלומר גודל כזה שהוא שלושה רימונים אחוזים זה בזה לפי שיטה אחת, שלפי מה ששיער בעל התניא, השיעור הוא כ'טפח על טפח', כך שגם לאחר חיבור הקרקעית לדופני החבית, אין החבית נחשבת לכלי.

שלב שלישי: קובעים את קרקעית החבית בתוכה באופן מדויק ובמהודק לדפנות החבית, ללא שיהיה חור באמצע (כדי שלא יכנסו מים קרים דרך חור זה לחבית, ויקלקלו את כל מטרת בניית המקווה).

שלב רביעי: קובעים בקרקעית המקווה נסר עץ גדול שמחובר לקרקעית המקווה היטב על ידי מסמרים של ברזל (כך שהוא נחשב כחלק מהקרקע על פי ההלכה), ואליו מחברים את קרקע החבית העליונה, כך שיסתום את החור שבגודל רימון, כדי שתהא ראויה לטבילה. למרות זאת, אין הסתימה נחשבת לעשות את דין הכלי ל"כלי", מכיוון שהיא נעשית לכלי על ידי חלקה התחתון שהוא מהקרקע ואינו נחשב לחלק מהכלי, כך שמצד הכלי אי אפשר להחשיבו ל"כלי" שהרי יש בו נקב גדול שנסתם רק על ידי הקרקע.

שלב חמישי: שופכים סיד לתוך החור שהוא "כמוציא רימון", ומעמידים שומר שישגיח שלא יכנסו לבור מים שאובים עד שיכנסו לתוך החבית מאליהם מים בשיעור של "ארבעים סאה", כך שכאשר יכנסו המים לחבית, יתקשה הסיד ויסתום היטב את החור. לאחר שנכנסו לחבית ארבעים סאה של מים כשרים, מותר גם להוסיף מים שאובים, והמקווה אינו נפסל, לפי כל הדעות.

המעלות ההלכתיות

• במקווה כזה, בשונה מהמקוואות הישנים, החבית מחוברת לקרקע המעיין, ובכך היא מוגדרת לכל הדעות ככלי ש"קבעו ולבסוף חקקו", שאינו נחשב לכלי, אינו פוסל את מימיו להפוך אותם למים שאובים, ומותרת בו הטבילה.
• במקווה כזה, שניקבו את הכלי "כמוציא רימון" עוד לפני שחיברו את החבית לקרקע המקווה, וגם לפני החיבור למקווה, היה מדובר בחבית שלא נחשבה לכלי מעולם, כך שגם לפני שקבעו את הכלי במקווה וגם לאחריה לא היה לחבית דין "כלי" מחמת עצמה, עד לחיבור לנסר המחובר לקרקע, שהוא כבר נחשב לחלק מהקרקע ואינו חלק מהכלי.

התייחסויות הלכתיות

גדולי הפוסקים התייחסו להלכות השונות בהלכות מקוואות, הנלמדות מסוג מקווה כזה.

• המים שנכנסים לחבית מהמעיין, נכנסים אליה דרך חורים קטנים שבחבית, ושם הם גם מתחלפים, למים נקיים אחרים במשך הזמן. לכאורה, ישנה בכך בעיה הלכתית, שהרי אסור שמי מקווה יהיו "זוחלין" כלומר שהם יוצאים ממנו למקום אחר, וכאמור,”אין מקווה מטהר אלא באשבורן”. אף על פי שהמים בחבית זו יוצאים מהחורים הקטנים שבה, כשרה חבית זו לטבילה, מכיוון שהזחילה היא "זחילה שאינה ניכרת". מכאן נראה כי ההלכה היא כדעתו של הרשב"א, שפוסק שפסול "זוחלין" הוא רק בנקב גדול הגורם למים לזחול "זחילה ניכרת" במהירות כנהר, אך לא בסדק קטן.
• דופני המקווה נאחזים על ידי מסמרי ברזל המעמידים את קרקעית המקווה במקומה. בימינו, התחבטו הפוסקים האם מותר לייצר מקווה המורכב מבטון שבו ישנם גם חלקי ברזל המחזקים את דופני המקווה. השאלה היא האם אין בכך חיסרון ב"הווייתו על ידי טהרה" - על מקווה להיעשות על ידי דברים שאינם מקבלים טומאה, וברזל הוא מהכלים שמקבלים טומאה גם אם אין להם בית קיבול. מהמקווה של הבעל התניא נראה לכאורה, כי כאשר הברזל רק מחזק ומעמיד את דופני המקווה במקומם (אך הוא לא הדופן עצמו) אין בעיה של "הוויתו על ידי טהרה".

תקנות הצמח צדק מליובאוויטש

רבי מנחם מנדל שניאורסון, הצמח צדק - נכדו של האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, הוסיף פרטים להידור בתקנה זו:

• לפי תקנת הרב בעל התניא, את חתיכת העץ הסותמת את החבית מלמטה, יש לחבר לקרקע במסמרים עבים. הצמח צדק הורה להדר, לחבר את העץ לקרקע בארבעה מסמרים, ואילו את החלק המחובר לחבית (שבו יש חור כמוציא רימון) לחבר רק בשני מסמרים, כך שאם ירימו את החבית מהקרקע, החבית לא תתנתק.

תקנת בור על גבי בור של הרש"ב מליובאוויטש

ערך מורחב – בור על גבי בור (מקווה חב"ד)

עם התפתחות הטכנולוגיה, שיטה זו של בעל התניא אינה נצרכת, שהרי ניתן להתקין בתוך המקווה עצמו מערכת חימום שמחממת את המים, מבלי לפסול אותם, המים אינם נכנסים לתוך כלי ואינם מים שאובים.

רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי בשושלת, התקין תקנה אחרת שמטרתה לבנות מקווה שגם יוכלו לחמם אותו, גם להחליף את מימיו, וגם לא תהיה בעיה של התערבות המים השאובים המושקים במי הגשמים זה בזה, וזאת על ידי תקנת ה"בור על גבי בור", לפיה בור הטבילה עומד על גבי בור מי הגשמים התחתון, כך שהמים מושקים באופן מהודר ביותר, מבלי שהם מתערבים זה בזה.

לקריאה נוספת

• הרב ירמיה כ"ץ, מקווה מים, חלק א', "מקווה על פי תקנות בעל התניא"

קישורים חיצוניים

• הרב שלום דובער לוין, תיקוני מקוואות לפי תקנות רבותינו, תקנות המקווה והוראות אדמור"י חב"ד