תרפויטים

התֵרָפּוֹיְטִים (נכתב גם תיראפויטים; ביוונית: Θεραπευταί, תראפאוטאי; בתעתיק לטיני: Therapeutae) היו כת יהודית מסוף תקופת בית שני שמרכזה במצרים. המקור הכתוב היחיד ששרד ומתאר אותה הוא פילון האלכסנדרוני בקונטרס "על חיי העיון".

מקור השם

הם קרויים בשם "תרפויטים" כי הם עוסקים ברפואה הכוללת את הגוף והנפש כאחד. מטפלים בנפש שנפגעה מתענוג ותשוקה, צער ופחד, חמדנות, סכלות, עוולה ושאר יצרים ומעשי שחיתות וגם כי הם חונכו לשרת את האל.

ויתור על קניינים והתבודדות

לפי פילון, התרפויטים, שהאמינו כי סיימו את פרק חייהם הארצי, ומשום שאיפתם לחיי נצח, היו נוטשים את רכושם, את משפחותיהם, ידידיהם, ויוצאים להתבודד מתוך ידיעה שהתחברות עם כאלו שאינם שותפים לאידיאלים היא חסרת תועלת ואף מזיקה. פילון מוצא צידוקים ויתרונות לצעדים אלו של התרפויטים.

הרכב דמוגרפי

כבר באחד המשפטים הראשונים כותב פילון ”שכן קוראים להם בשם תיראפויטים ותיראפויטות” ומכאן (וממשפטים שנכתבו בהמשך) מסיקים כי התרפויטים קיבלו לשורותיהם הן גברים והן נשים.

לפי פילון רוב התרפויטים היו אנשים מבוגרים ומבוססים, שבערוב חייהם היו מעוניינים להעמיק בידע ולהתעמק בהגות. ומכאן ההסבר מדוע אינו מתאר ילדים או דאגות פרנסה, ומדוע לא מוזכרת עבודה בסדר חייהם, אלא תפילות והרהורים בלבד.

היישוב המרכזי

התרפויטים ישבו במקומות רבים בעולם (הידוע באותה עת) אולם רובם התרכזו במצרים. באזורים הקרויים נומים ובעיקר סביב אלכסנדריה. הטובים ביותר, הנבחרים שביניהם, התיישבו על גבעה קרוב לאגם מאריה (אגם מריוט בימינו), מקום טוב למחיה הן מבחינת מזג האוויר (אקלים) והן מבחינת הביטחון. שם בנו בתים צנועים, שהיו קרובים מספיק על מנת ליצור קהילה ולתת רגש ביטחון אך רחוקים מספיק האחד מהשני על מנת לאפשר בדידות והתבודדות.

אורח החיים ביישוב

הבתים צנועים ונטולי קישוטים. בכל בית יש חדר מקודש, הנקרא "סמניון" או "מונסטריון". במקום זה הם מתבודדים ובאים ברזי החיים הנעלים. לחדר זה לא מכניסים מזון או משקה אלא רק ספרי קודש. הם כה עסקו באלוהים עד שהוא הופיע אפילו בחלומותיהם. הם התפללו פעמיים ביממה. תפילת בוקר בה הם מבקשים יום יפה ובהיר, כך שיזכו למחשבה מוארת ועם השקיעה תפילה בה הם מבקשים שנשמתם תחלץ מהמועקות ותעזור להם להגיע לחקר האמת. במהלך היום הם מקדישים את זמנם לקריאה בכתבי הקודש ולפרשנותם בדרך אלגורית, כלומר מתוך נקודת מוצא האומרת שהמילים עצמן הן סמלים למציאות נסתרת הנגלית באמצעות רמזים הטמונים בהן. יש להם גם כתבים שנכתבו על ידי מייסדי הכת, נכתבו בדרך אלגורית ומהווים להם דוגמה. בנוסף הם מחברים פיוטים, שירים ומזמורים לאלוהים. במהלך השבוע מתבודד כל אדם במונסטריון שלו וביום השביעי (שבת) מתכנסים כולם בסמנטיון אחד ומתיישבים בתנוחה המתאימה ליום שבת, ידיהם בתוך הגלימה, יד ימין מונחת בין החזה והסנטר, יד שמאל מאחרי הגוף בקו המותניים. תנוחה המסמלת את היותו של יום השבת יום מנוחה. זקן הקהילה, הבקיא באמונה, נושא בפני הקהל דברי טעם בקול שקט, עיקר הדיבור אינו הוכחת כישרון הדיבור של הנואם אלא הסברים, המבוססים על הגות רבה, של הרעיונות.

בסמניון יש עזרת גברים ועזרת נשים שביניהן מעקה נמוך ושאר הקיר פתוח עד התקרה. כך נשמרת הצניעות בלי שתהייה הפרעה לנשים לשמוע את הדובר ולהבינו.

כיבוש היצר הוא נדבך חשוב בחייהם וכולל גם הסתפקות במועט באוכל. היום מיועד להגות רוחנית ולכן לא אוכלים בשעות האור אלא בשעות החושך בלבד. יש בהם שמדלגים על ארוחות מפאת הרצון להעמיק בלימודיהם. לשתייה הם שותים מי מעיין טריים. ביום שבת, יום קדושה ומנוחה הם אוכלים ארוחות משביעות אם כי צנועות, הכוללות בעיקר לחם, מלח, ותבלין אזוב. בגדיהם פשוטים ונועדו להגן עליהם מפני פגעי מזג האוויר. לכן יש להם מעיל עבה מפרוות עזים לחורף וכותונת בד לקיץ.

משתאות

להבדיל מהגויים, שמשתאותיהם פריצות, אלימות ובזבוז הון. זקני התרפויטים וזקנותיהם מתכנסים אחת לשבעה שבועות, לובשים בגדים לבנים, מסתדרים לפני מיטות הסעודה, ומתפללים בידיים פרושות מעלה שהחגיגה תהיה לרצון אלוהים.

התרפויטים מתיישבים לא לפי סדר גילם אלא לפי סדר קבלתם לכת (כלומר המעמד בכת נקבע על פי הוותק בה), רוב הנשים המשתתפות במשתאות הן בתולות מבחירה (ומכאן ניתן להסיק שאם רובן כאלו, סימן שיש גם אחרות, כלומר נשים נשואות שיש להן ילדים) ולא העמידו משפחה.

מקומות ההסבה קבועים, הגברים מימין והנשים משמאל. אמנם הם מסבים לסעודה, אבל כהמשך לצניעותם ההסבה על מחצלות הפרוסות על מצע עלים, קצות המחצלות מגולגלים שיהיה נוח להשעין עליהם את המרפקים.

המשתה מתחיל כאשר הנשיא היושב בראש השולחן נושא דרשה על סוגיה בכתבי הקודש, פרשנות על דרך הרמז בשיטה אלגורית. לאחר מכן שר הנשיא מזמור לאלוהים, ואחריו שרים האחרים מזמורים שונים. גברים ונשים שרים יחד ”כי אז כולם, גברים ונשים, נושאים את קולם.”.

לתרפויטים אין משרתים או עבדים ולכן מי שמשרת את המסובים הם צעירי הקהילה. כשמסתיים המזמור מכניסים צעירי הקהילה את השולחן ועליו התקרובת. פילון לא מזכיר את הצעירים כמשתתפים במשתה.

למשתה מגישים מים (קרים או חמים לפי בחירה), לחם ומלח המתובל באזוב. וזאת מנקודת מוצא שהיין הוא סם הכסילות ומאכלי פאר מעוררים את התשוקה. הלחם והמלח מזכירים את לחם הפנים ואת שולחן הזהב בכניסה להיכל.

אחרי האוכל הקהל שר. בהתחלה מתקיימות שתי מקהלות. האחת של הגברים והשנייה של הנשים. עם ההתלהבות מצטרפות תנועות ריקוד. אחר כך מתמזגות שתי המקהלות למקהלה אחת מעורבת, נשים וגברים ששרים לשם יראת שמים.

עם עלות השחר פונים כולם מזרחה (לא לכיוון ירושלים) ומתפללים ליום יפה, לידיעת האמת ולמחשבה צלולה. בסיום התפילה פורש כל אחד לסמיון שלו.

את הרעיון למקהלה אחת הם נוטלים משירת הים, אחרי בקיעת ים סוף, כאשר משה הנהיג את שירת הגברים ומרים הנביאה את שירת הנשים.

משתאות התרפויטים מזכירים את המשתאות המתוארות במגילת הסרכים. שם השתתפו במשתה רק אנשי הכת רמי המעלה, אנשי המועצה. סעודתם כללה לחם ו/או תירוש. בראש השולחן ישב כהן שאמר את הברכות. גם ספרי הברית החדשה מתארים את מנהג "בציעת הלחם" שנערך על ידי חסידי ישו, ממנו התפתח טקס האוכריסטיה.

לקריאה נוספת

• סוזן דניאל-נטף, 'מבוא ל'על חיי העיון', בתוך פילון האלכסנדרוני, כתבים, כרך ראשון בעריכת סוזן דניאל-נטף, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 1986.
• אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, כרך שני, פרק 17
• פאו פיגרס, הרוח והכלה, עמ' 102 והלאה

קישורים חיצוניים

• "תֶּרְפֵּיתָּאִי", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 312–313, באתר היברובוקס
• תרפויטים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)