פתיחת התפריט הראשי

מפת ערי סוריה באלף השני לפנה"ס

תִרְקַה הוא שמה של עיר עתיקה שהתגלתה בתל עשארה על גדתו המערבית של נהר הפרת בחלקו האמצעי. התל שוכן במחוז דיר א-זור בסוריה במרחק 80 ק"מ מגבול עיראק. בתקופה הנאו-אשורית שמה של העיר היה סירכו.  תקופת הפריחה של העיר הייתה באמצע האלף השני לפנה"ס. באותה עת תרקה הייתה מרכז עירוני גדול וכנראה גם עיר הבירה של ממלכת חנה (אנ'). בתקופת הפריחה, אוכלוסייתה הייתה בעיקרה אמורית.

היסטוריהעריכה

תרקה שכנה בין שתי תרבויות חשובות, אבלה במערב, ושומר בדרום מזרח. היא הייתה נקודה חשובה באמצע הדרך שדרכה נעשה שילוב של תרבויות שהפרו אחת את השנייה. מאזור זה נכנסו גלי הגירה של עמים שמיים נוודים לעולם האורבני של שמור. בתחילה האכדים ולאחר מכן האמורים. הממצאים הארכאולוגים מצביעים על תרבות שמית גדולה בסמוך לשומר שפרחה במקביל לה.

קיים מעט מידע על ימיה הראשונים של תרקה. באלף השני לפנה"ס העיר הייתה תחת שליטתו של שמשי-אדד הראשון. לאחריו, בזמנו של המלך זימרילים, העיר נשלטה על ידי מארי, שכבש אותה בשנת 1775/1776 לפנה"ס ומשם המשיך לכיבוש מארי.[1] זימרילים ערך בה גם מפקדי אוכלוסין.[2] בתקופת זימרילים סבלה הממלכה מהתקפות של בני ימין והם הגיעו גם לאזור העיר תרקה. מושל העיר כברי-דגן כתב לזמרילים שהוא מונע מהם לרדת ממעלה הנהר לעריהם במחוז.[3]

לאחר שמארי הובסה על ידי חמורבי מלך בבל בשנת 1759 לפנה"ס, תרקה הפכה לעיר הראשית  ובירתה של ממלכת חנה. זאת הממלכה שהתקיימה בין השנים 1500-1750 לפנה"ס. הממלכה צמחה בעת ירידת כוחם של מלכי השושלת הראשונה האמורית בבבל. בלוחות שנמצאו באתר, אותרו שמותיהם של 13 מלכים ששלטו בתקופת ממלכת חנה וכן שמות של 300 אנשים נוספים שגרו בעיר. שמו של אחד המלכים, ידיח-אבו (Yadikh-Abu), מופיע ברשימותיו של המלך הבבלי שמשו-אילונה, שנלחם כנגדו בשנת 1721 לפנה"ס. הוא חי בתקופתו של פוזורום, שבביתו נמצאו רשומות שונות. הערכת החוקרים על פי הממצאים, שבאותה עת ממלכת בבל וממלכת חנה היו כמעט שוות בכוחן. הממלכה השתרעה בחלקו האמצעי של נהר הפרת באזור שבו נהר החבור נשפך לפרת.[4]

 לאחר מכן נכנסה הממלכה לתחום שליטתה של ממלכת בבל הכשית, שלאחריו נשלטה על ידי אשור. בחפירות הארכאולוגיות בעיר נמצאה אסטלה המציינת את שמו של המלך האשורי תוכולתי-נינורתה השני, שמלך בשנים 891 עד 884 לפנה"ס.

האל הראשי של תרקה היה דגן. על פי תעודות שנמצאו בארכיון מארי, המקדש בתרקה היה מפורסם והוא נבנה או חודש על ידי שמשי אדד הראשון. מלך מארי, זמרילים, הקדיש כיסא מהודר למקדש בתרקה. מכתב של כברי-דגן מושל תרקה מספר על משרתי המקדש ורומז על עליה לרגל למקדש דגן בתרקה.[5]

ארכאולוגיהעריכה

גודלו של האתר שנחפר הוא 81 דונם וגובה התל הוא 18 מטר. חלק מהשרידים של תרקה העתיקה מכוסה על ידי בתי העיר אל-עשארה ( العشارة), ובכך מגבילה את אפשרויות החפירה. תרקה העתיקה הייתה תחומה מצפון בעמק החבור ובדרומה עם אדמת הסחף המישורית השטוחה של  מסופוטמיה. האזור שהקיף את העיר היה שטח פורה והיה גשר טבעי בין ההרים והמדבר ובים הצפון לדרום.

האתר נחפר קצרות בשנת 1910 על ידי הארכאולוג הגרמני ארנסט הרצפלד. חפירה קצרה נוספת שארכה 5 ימים נערכה ב-1923 על ידי הארכאולוגים הצרפתים פרנסואה תורו-דנז'ן (אנ') ואדואר פול דורם (אנ').

בין השנים 1986-1974 נחפרה תרקה במשך 10 עונות על ידי משלחת משותפת אמריקאית-צרפתית שהורכבה מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, אוניברסיטת המדינה של קליפורניה בלוס אנג'לס (אנ')אוניברסיטת ג'ונס הופקינסאוניברסיטת אריזונה ואוניברסיטת פואטייה הצרפתית. לאחר 1987 נכנסה לאתר משלחת של אוניברסיטת ליון (אנ') הצרפתית.

העיר הייתה עיר מבוצרת. חומות העיר הקיפו אותה בטבעות הגנה מסיביות והם כללו שלושה קירות קונצנטריים מוצקים. הקירות על פי הערכת החוקרים היו בגובה 6.1 מטר. שרידי הקירות בשטח החפירה הם 4.6 מטר מעל פני השטח. רוחבם 18 מטר. מבחוץ, בחזית החומות היה חפיר ברוחב 18 מטר שהקיף את החומה החיצונית. החומות הקיפו במעגל שטח של  240 דונם. חומות אלו נחשבות יוצאי דופן בגודלן ובמורכבותן במזרח הקרוב. רוחב החומה איפשר דרך מעבר מעגלית על הקיר הטבעתי החיצוני. בדיקות פחמן 14 וממצאי הקרמיקה תארכו את בניית הקיר הפנימי לשנת 3000 לפנה"ס לערך, שני הקירות האחרים נבנו בפער של 100 שנה כל אחד, מהפנימי לחיצוני. הקירות הונחו על גושי אבני סלע שהובאו מהגבעות במרחק של 16 ק"מ. מטרת הקירות היו הגנה כנגד אויבים וגם כנגד שיטפונות. הקירות היו בשימוש ותוחזקו לפחות עד תחילת האלף השני לפנה"ס.[4]

הממצאים העיקריים באתרעריכה

  • 550 לוחות בכתב יתדות. לוחות אלה הועברו למוזיאון דיר א-זור.
  • ארבעה מקדשים לאלה נינכרכ (אנ') שנבנו אחד על גבי השני. התכנון האדריכלי של המקדשים שנבנו על הקודמים נעשה בדרך שתשמר את המקדש הקודם. היסודות של המקדש החדש שולבו לתוך היסודות של המקדש הקדום. האלה נינתינוגה הייתה במיתולוגיה המסופוטמית אלת הבריאות ובת זוגו של אל הציד והמלחמה נינורתה. המקדש תוארך לאלף השלישי לפנה"ס. בתוך המקדש נמצאו לוחות בכתב יתדות וכן תשע חרפושיות מצריות המצביעות על השפעה מצרים במקום. בחפירות נחפרו שלושת המקדשים העליונים. שרידי המקדש הרביעי לא נחשפו, הם מתוארכים לאלף השלישי לפנה"ס.[4]
  • ביתו של פוזורום - הבית נמצא מצידו השני של הרחוב בו שכן המקדש. הבית עם שלושה חדרים סביב חצר מרכזית. החצר שימשה כאזור המגורים העיקרי, והחדרים לאחסון. בבית נמצאו מספר לוחות חרס בכתב יתדות. הלוחות עסקו בעיקר בחוזי נד"לן ובפעילות כספית של אדם בשם פוזורום כולל הלוואות שניתנו מהמקדש ובכך שפכו אור על ההתנהלות המינהלית שלו. לוחות החרס היו קטנים בצורת כרית. גודלם אפשר להחזיקם בתוך כף יד. הם היו סגורים במעטפות וחתומים באמצעות חותם גליל. לוחות החרס נמצאו על רצפת חדר האחסון ביחד עם כלים אחרים. בשלב מסוים הבית עלה באש, ותקרת החדר קרסה וחרכה את תכולתו. במזווה של פוזורום נמצאו בתוך קנקן מספר גרעינים של ציפורן. תבלין זה לא היה יודע במערב לפני התקופה הרומית. מקורו של התבלין הוא באיי מולוקו שבאינדונזיה. מציאת תבלין זה, הדורש נתיבי סחר ארוכים, בביתו של איש כמו פוזורום, אדם פרטי מהמעמד הבינוני, מצביע על רמה גבוהה של מעבר תרבויות.[4]
  • בתוך השטח התחום על ידי החומות נחשפו מתקנים תעשייתיים כגון תנורים גדולים, כבשנים ומתקני אחסון.
  • מספר קברים המתוארכים לאלף השלישי לפנה"ס.
  • בשכבות הגבוהות בעת חפירת ביתו של פוזורום בסמוך לקבר ילד, נמצא חותם בסגנון חתי של ארנבת מסוגננת. ייתכן והוא הושאר שם על ידי צבאו החתי של המלך מורשיליש הראשון שעבר במקום בדרכו לכבוש את בבל בשנת 1595 לפנה"ס.[4]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה