אבלה

אֶבְּלָה (בשומרית: 𒅁𒆷𒆠 (eb-la^ki),‏ 𒌈𒆷𒋫 (eb₂-la-ta) או 𒌈𒆷 (eb₂-la)^[1]), השוכנת בצפון-מערב סוריה של ימינו, ליד חלב, הייתה עיר-מדינה חשובה בשלהי האלף ה-3 לפנה"ס (בערך 3000 לפנה"ס עד 2240 לפנה"ס) וכן בערך בין 1900 לפנה"ס ל-1650 לפנה"ס.

האתר נקרא כיום תל מַרדִיך, והוא נודע בעיקר בשל לוחות אבלה – ארכיונים שבהם מעל 20,000 טבלות של כתב יתדות, בשומרית ובאֶבְּלָאִית, המתוארכות ל-2250 לפנה"ס לערך. טבלות אלה החלו להתפרסם מדעית משנות ה-70 של המאה ה-20 ואילך, התגלו כקשות במיוחד לקריאה ולפענוח, וסבבה סביבן מחלוקת עזה בין החוקרים לגבי תוכנן ופירושן. מוקד המחלוקת היה השאלה, האם הכתוב בטבלות מצביע על קשר למקרא. חוקר איטלקי בשם ג'ובאני פטינאטו טען כי פענח שמות רבים של אישים ומקומות המופיעים במקרא, דוגמת אבראום (אברהם), איסראיל (ישראל), סדום ועמורה, אך כל יתר החוקרים ערערו על הנחות אלה והפריכו אותן במהרה. כיום מקובל לסבור שהטבלות מייצגות תרבות נפרדת.^[2]

גילוי ומחקר

ערכים מורחבים – ארכיון אבלה, אבלאית

ב-1964, החלו ארכאולוגים איטלקים לחפור באזור תל מרדיך. כעבור 4 שנים, ב-1968, הם מצאו פסל המוקדש לאלה אשתר הנושא את שמו של איביט-לים, אחד ממלכי אבלה. גילוי זה תרם למיקום העיר אבלה, אשר על קיומה היה ידוע בעבר מתוך כתבים מצריים ואכדיים. בשנות ה-70 גילתה המשלחת שרידים של חדר בארמון, אשר הוערך כי נבנה בסביבות 2300 לפנה"ס, דהיינו, בשלהי תקופת פעילותה הראשונה של העיר. בין הריסות החדר מצאו החוקרים כ-20,000 לוחות של כתבי יתדות אשר נשתמרו היטב מתחת לאדמה. הכתבים מאופיינים בשפה שמית, הקרויה כיום אבלאית ונכתבה בכתב הדומה לכתב השומרי, מה שמעיד על קרבתה של אבלה לדרום מסופוטמיה, שם התפתח הכתב. בין הכתבים שנמצאו היו גם רישומים של אוצר מילים (מעין מילון), אשר איפשרו לתרגם את הכתבים.

במשך תקופה ארוכה חשבו החוקרים כי החדר שהתגלה שימש כספריית הארמון, אך לאחרונה התגלה כי החדר שימש כארכיון לרישומי אספקת מזון, תשלומי מס, עניינים משפטיים, קשרי מסחר ודיפלומטיה. בנוסף, החדר שימש להעתקת הרישומים. הלוחות הגדולים יותר הוצבו במקור על מדפים, אך עם הריסת הארמון הם נפלו לרצפה. מיקומם של הלוחות עם הימצאם איפשר לחוקרים למקמם מחדש על המדפים לפי אופן סידורם המקורי. במהרה נתגלה כי הלוחות סודרו לפי הנושאים שבהם עסקו.

אבלה באלף השלישי לפנה"ס

השם אבלה, שפירושו אולי "אבן לבנה", מתייחס לאבני הסיד השזורות על אדמת העיר. ההתיישבות הראשונית באבלה התרחשה עוד לפני שנת 3000 לפנה"ס, אך כוחה גדל והגיע לשיאו במחצית השנייה של האלף ה-3 לפנה"ס, בין 2400 לפנה"ס ל-2240 לפנה"ס. אבלה מוזכרת בכתבים מאכד אשר נכתבו בסביבות שנת 2300 לפנה"ס.

רוב הלוחות אשר נמצאו בחפירות באבלה נכתבו כאשר הייתה בשיא כוחה, והם עוסקים בעיקר בנושאים כלכליים. הלוחות מעניקים מידע נרחב על חיי היום-יום באבלה ועל תחומי התרבות, הכלכלה והפוליטיקה באזור צפון סוריה ובמזרח התיכון באמצע האלף ה-3 לפנה"ס. הכתבים עוסקים בעיקר בהכנסות העיר, אך חלקם מהווים מכתבים מלכותיים, מילונים, מסמכים הקשורים לחינוך ומסמכים דיפלומטיים כגון הסכמי-שלום בין אבלה לערים הסובבות אותה.

כלכלה

בתקופת כתיבת הלוחות אבלה הייתה מרכז מסחרי ראשי אשר התחרה בעיר מארי על הבכורה בתחום זה. ישנו חשד כי אבלה הייתה שותפה לחורבנה הראשון של מארי מסיבה זו. מן הלוחות ניתן ללמוד כי בתקופה זו תושבי אבלה גידלו כ-200,000 כבשים, עִזים ופרות. תחומי המסחר העיקריים של אבלה היו, ככל הנראה, עץ לבנייה מן ההרים הסמוכים (או אולי מלבנון) וטקסטיל (תחום זה נזכר בכתבים שומריים מעיר-המדינה לַגַש). נראה כי שותפות המסחר העיקריות של אבלה היו ארצות מסופוטמיה (ובראשן כיש), עם זאת, ישנן עדויות כי לאבלה היו קשרים גם עם הפרעונים המצריים חעפרע ופפי הראשון. ייתכן כי אבלה הייתה גם יצואנית של עבודת אמנות מעשה יד אדם: בין הריסות העיר נתגלו יצירות מרהיבות כמו רהיטי עץ משובצים בפנינים ופסלים המורכבים מאבנים בצבעים שונים. ישנה סברה הטוענת כי האומנות באבלה השפיעה על מוצרי האמנות של האימפריה האכדית שהתקיימה בין 2350–2150 לפנה"ס.

שלטון וממשל

צורת הממשל באבלה אינה ידועה בוודאות, אך ככל הנראה המשטר בעיר היה אריסטוקרטי ובראשו עמדו סוחרים. הסוחרים מינו לעיר מלך ודאגו לביטחונה בעזרת העסקת חיילים בשכר. מתוך הלוחות שנתגלו ניתן לדעת מהם שמות המלכים בעיר; למשל: איגריש-חֿלם (אנ'), אירכב-דמו (אנ'), אר-אנום, איבריום (אנ') ואיבי-זיכיר (אנ'). בתקופת שלטונו של איבריום שונה המשטר מאריסטוקרטיה למונרכיה (מלוכנות) אבסולוטית. ממשיך דרכו של איבריום היה בנו – איבי-סיפיש.

דת

באבלה סגדו למספר אלים שמיים ידועים (דגון, עשתר^{[דרושה הבהרה]}, רשף, קניש, בעל) ולמספר אלים לא ידועים (קורה, נידקול). בנוסף, ישנן עדויות לאמונה באלים שומריים (אנכי ונינכי (אנ')) ובאלים נוספים.

חורבנה הראשון של אבלה

הן סרגון שליט אכד והן נכדו נרם-סין, אשר כבשו חלקים נרחבים ממסופוטמיה, טענו כי כבשו את אבלה. קיימת מחלוקת מקצועית בנוגע לשנת הכיבוש המדויקת, אך האפשרות המועדפת היא 2240 לפנה"ס.

אבלה באלף השני לפני הספירה

כשלוש מאות שנה לאחר חורבנה הראשון, הצליחה אבלה לשקם את מעמדה ולשגשג שוב, במשך כשלוש מאות שנה (בערך בין השנים 1900 לפנה"ס ל–1650 לפנה"ס). היא הפכה שוב בתקופה זו, לגורם כלכלי חשוב, ככל הנראה עקב קרבתה לעיר החשובה אורשו. עובדה זו באה לידי ביטוי בכתבים שנמצאו בדרהם (פרבר של ניפור) ובממצאים מהעיר כנש. תושביה של אבלה היו ידועים אמורים. מלכהּ הראשון אז, היה איביט-לים (שם אמורי).

אבלה של תקופה זו מוזכרת בכתבים מאללח', שנכתבו בסביבות שנת 1750 לפנה"ס.

העיר נהרסה שנית במהלך התקופה הסוערת שבין 1650 ל-1600 לפנה"ס, בידי מלך חתי (מורשיליש הראשון או חנתיליש הראשון). היא לא שוקמה לאחר חורבנה השני. במקום שבו שכנה העיר נותר כפר, שננטש במאה ה-7 לספירה, והעיר נשכחה עד גילויהּ הארכאולוגי.

מטמון אבלה

מטמון אבלה הוא מטמון של עצמים עשויים כסף אשר נמצא מתחת לרצפת בית מתקופת הברונזה השנייה (בערך 1600-1800 לפנה"ס).^[3]

המטמון מכיל 171 פריטי כסף - חתיכות/ גושים ומטילים. הפריטים הכלולים במטמון, למעט אפשרות יחידה למה שנראה כמו חרוז כסף, אינם חפצים תועלתיים או קישוטים מכל סוג שהוא. המטמון נשמר בצנצנת המזכירה צורה של ביצה, מלאה ב-171 פריטי כסף במשקל כולל של 5043.5 גרם, מטילי הכסף כוללים 117 פיסות, 53 מטילים וחרוז אחד גדול. שברי כסף קטנים הם הסוג הנפוץ ביותר במטמון זה (83 פריטים), ואחריהן שלמים ומקוטעים, מטילים בצורת דיסקואידים שטוחים (47 דגימות), שברי מטילים שלמים וחלקיים (20 פריטים) ומוטות (11 פריטים).

לפיכך, המטמון כולל ברובו סוגים שונים של מטילים (או שלמים או חלקיים בכוונה), בעוד שלא ניתן להעיד על הימצאות של תכשיטים, או חפצים לשימוש אחר, מלבד חרוז כסף בודד, 5 יריעות מקופלות ו4 חפצים מותכים. התוכן של כלי החרס בו נשמר המטמון משותף למטמונים אחרים מתקופת הברונזה מהמזרח הקדום, המורכבים בדרך כלל מגושים ומחפצי מתכת מגוונים.^[3]

מחקרים סטטיסטיים של המסות של פיסות כסף (מתכת) במספר מטמונים דומים הראו חזרות משמעותיות על ערכי משקל מסוימים, מה שמצביע על כך שהמתכת חולקה לגושים בעלי משקל סטנדרטי – וכנראה שבעקבות כך גם לפי ערך. כסף שקול, כמכשיר כלכלי ופיננסי המקובל בכל המזרח הקרוב, נייד בקלות ובעל ערך: משקל נוח, היה אפוא גם הכלי המועדף למחזור בצורת יחידות משקל שניתן להמרה בקלות שאומצו על ידי המערכות הכלכליות והמנהליות השונות באמצע האלף השלישי לפני הספירה ואילך, במסופוטמיה, בדרום הלבנט באיראן והמפרץ הפרסי לאורך זמן רב, עד להכנסת המטבע (המאה ה-6 לפנה"ס), כאשר מרבית המטמונים מכילים פיסות כסף ושברי מטבעות.^[4]

מחקר שנערך, עשה ניסיון להשוות בין מטמונים אשר נמצאו באתרים ארכאולוגיים שונים מאותה התקופה אליה שייך מטמון אבלה על מנת למצוא מכנה משותף בין הממצאים שבמטמונים. במחקר ניסו בעיקר להשוות בין הגודל, המשקל והצורה של הממצאים שבמטמונים על מנת לשפוך אור על השימוש האפשרי של הממצאים הללו, בעצם לנסות לאתר מעין קוד כלכלי משותף אשר ייתכן והתחיל כבר באותה התקופה – או שמא מדובר בצירוף מקרים.^[3]

מצב אבלה כיום

מאז שנחסם לכניסת חוקרים מרחבי העולם, הממצאים באתר היו נתונים לביזה מתמדת, ובמהלך מלחמת האזרחים בסוריה האתר ניזוק בצורה משמעותית, ועלה חשש כבד שממצאים רבים (ביניהם הארכיון) הושמדו כליל.^[5]

ראו גם

לקריאה נוספת

חיים ברמט ומיכאל ויצמן, אבלה – תעלומה ארכאולוגית, הוצאת כתר, 1982.
יהודה רות, "אבלה: הממלכה העולה מן העפר" (חומר רקע לנושא), המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, 1979 (ידיעות אחרונות, 22 באפריל 1977).
"ארכיון בן 4000 שנים", הארץ, 6.5.1977.
"יבנה - אנציקלופדיה לנוער" (נדפס בישראל בשנת 1995 תחת הוצאת 'יבנה' והוצאת 'לרוס') כרך #1, עמודים 19–20.
Alfonso Archi, Ebla and Its Archives: Texts, History, and Society, הוצאת Walter de Gruyter GmbH & Co KG,‏, 2015
זאב ארליך, אבלה - בית-מדרשם של שם ועבר?, מקור ראשון, גיליון 486, פרשת "ויצא" תשס"ז