10,000 מניאקים

10,000 מניאקים
**10,000 Maniacs**
	חברי הלהקה בשנת 1992, משמאל לימין: רוברט באק, סטיב גוסטפסון, נטלי מרצ'נט, דניס דרו וג'רי אוגוסטיניאק
מקום הקמה	ניו יורק
מוקד פעילות	ג'יימסטאון, ניו יורק, ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1981
סוגה	רוק אלטרנטיבי
חברת תקליטים	אלקטרה רקורדס ; גפן רקורדס
	האתר הרשמי
חברים
	סטיב גוסטפסון ; דניס דרו ; ג'רי אוגוסטיניאק ; ג'ף אריקסון ; מארי רמזי
חברים לשעבר
	נטלי מרצ'נט ; טרי ניוהאוס ; צ'ט קרדינייל ; רוברט באק ; ג'ון לומברדו ; אוסקר סאביל

10,000 מניאקים (באנגלית: Maniacs‏ 10,000) היא להקת רוק אלטרנטיבי אמריקאית, שנוסדה ב-1981 וממשיכה לפעול עד היום בהרכבים משתנים.

היסטוריה

1981-1993

הלהקה נוסדה ב-1981 בג'יימסטאון, ניו יורק, ונקראה תחילה "Still Life" (בתרגום חופשי: "חיים שקטים"). חברי ההרכב המקורי היו דניס דרו (קלידים), סטיב גוסטפסון (גיטרה בס), צ'ט קרדינייל (תופים), רוברט באק (גיטרה) וטרי ניוהאוס (אשתו לשעבר של באק וסולנית הלהקה). גוסטפסון הזמין את נטלי מרצ'נט, שהייתה באותה עת בת 17, לשיר עם הלהקה. ג'ון לומברדו, שנהג לנגן לעיתים עם הלהקה, הוזמן להצטרף ללהקה באופן קבוע, כנגן גיטרה וכזמר. ניוהאוס וקרדינייל עזבו את הלהקה ביולי 1981, ונטלי מרצ'נט הפכה לסולנית הלהקה. מספר מתופפים הצטרפו ועזבו את הלהקה, ששינתה את שמה ל-"Burn Victims" ("קורבנות כווייה"), ולאחר מכן ל-"Maniacs‏ 10,000" (בתרגום חופשי: "10,000 משוגעים", אך השם שהשתרש בעברית הוא "10,000 מניאקים"), על שם סרט האימה דל התקציב "Maniacs‏ 2,000" ("2,000 משוגעים"). הופעתם הראשונה כ-"10,000 מניאקים" הייתה ביום העבודה ב-7 בספטמבר 1981.

בתחילת דרכם הם ביצעו בהופעותיהם גרסאות כיסוי בלבד. לאחר מכן החלו לכתוב שירים מקוריים משלהם, כשבדרך כלל מרצ'נט כתבה את המילים ולומברדו את הלחן. בפברואר-מרץ 1982 הלהקה הקליטה מיני אלבום בהוצאה עצמית בשם "Human Conflict Number Five" ("קונפליקט אנושי מספר חמש"). בהמשך 1982 חזרה הלהקה להופיע ברחבי ארצות הברית.

בראשית 1983 הצטרף ללהקה ג'רי אוגוסטיניאק כמתופף הקבוע שלה. בהמשך אותה שנה הלהקה הקליטה והוציאה לאור את האלבום המלא הראשון שלה, "Secrets of the I Ching", שיצא אף הוא בהוצאה עצמית. האלבום זכה לביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה, ומשך את תשומת לבו של ג'ון פיל, שדרן הרדיו הידוע של רדיו 1 של ה-BBC. שיר אחד מתוך האלבום, "My Mother the War" ("אימי המלחמה"), זכה להצלחה מסוימת בבריטניה, ונכנס למצעד הסינגלים העצמאים. בשנים 1983 ו-1984 הלהקה הרבתה להופיע, כולל בבריטניה.

פיטר ליק, אנגלי שחי בניו יורק, החל להתעניין בלהקה והפך למנהלה. בסיועו של ליק, הלהקה חתמה בנובמבר 1984 על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים "אלקטרה רקורדס". ב-1985 יצא אלבומם השני, והראשון שיצא בהוצאה מסחרית, "The Wishing Chair" ("כיסא המשאלות"). האלבום, שהוקלט בלונדון, לא זכה להצלחה מסחרית רבה, אך זכה לשבחי המבקרים, והווידאו קליפ לשיר "Scorpio Rising", שהוקלט בהופעה חיה, שודר מספר פעמים ב-MTV.

ג'ון לומברדו עזב את הלהקה ביולי 1986. חמשת חברי הלהקה הנותרים החלו להקליט בלוס אנג'לס את אלבומה הבא של הלהקה, עם פיטר אשר הבריטי כמפיק. האלבום "In My Tribe" ("בשבט שלי"), בסגנון פופ רוק, יצא לאור ב-7 ביולי 1987 והפך לאלבומה המצליח ביותר של הלהקה^[1]. הוא שהה במצעד האלבומים האמריקאי במשך 77 שבועות והגיע בשיאו למקום ה-37. כשנה לאחר צאתו הגיע למעמד של אלבום זהב, ובפברואר 1998 הגיע למעמד של אלבום פלטינה כפולה, לאחר שמכר למעלה מ-2 מיליון עותקים. האלבום ביסס קהל מעריצים גדול של הלהקה בארצות הברית, והתקבל היטב גם בבריטניה^[2]. האלבום המקורי כלל גרסת כיסוי לשירו של קט סטיבנס "Peace Train", אולם החל מ-1989, לאחר שסטיבנס הביע תמיכה פומבית ברדיפתו של סלמאן רושדי, השיר הוסר מכל עותקיו החדשים של האלבום, בעקבות דרישתה של סולנית הלהקה נטלי מרצ'נט.

ב-16 במאי 1989 יצא אלבומה הבא של הלהקה, "Blind Man's Zoo" ("גן חיות של עיוור")^[3], שהופק אף הוא על ידי פיטר אשר, והגיע בשיאו למקום ה-13 במצעד האמריקאי. כחודשיים לאחר צאתו הגיע האלבום למעמד של אלבום זהב, ובדצמבר 1997 הגיע למעמד של אלבום פלטינה. הסינגל "Trouble Me" מתוך האלבום, בו התארחה הזמרת ג'בטה סטיל, הגיע למקום ה-44 במצעד הסינגלים האמריקאי.

ב-1991, במהלך הקלטת האלבום הבא, הודיעה הסולנית נטלי מרצ'נט לחבריה על כוונתה לעזוב את הלהקה תוך שנתיים, לטובת קריירת סולו. האלבום "Our Time in Eden" ("הזמן שלנו בגן עדן"), בהפקתו של פול פוקס, יצא ב-29 בספטמבר 1992, והיה לאלבום האולפן האחרון של הלהקה עם מרצ'נט כסולנית. הסינגל "These Are Days" מתוך האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האלטרנטיבי האמריקאי.

בהיותה של מרצ'נט תומכת נלהבת במפלגה הדמוקרטית, הלהקה הופיעה בטקס השבעתו של ביל קלינטון לנשיא ארצות הברית בינואר 1993. ב-21 באפריל 1993 הלהקה הקליטה את הופעתה במסגרת פרויקט MTV Unplugged, ובאוגוסט אותה שנה הודיעה מרצ'נט על עזיבתה את הלהקה. האלבום המתעד את ההופעה, בה התארח דייוויד ביירן, סולנה של להקת "Talking Heads", יצא באוקטובר אותה שנה. הסינגל "Because the Night" מתוך האלבום, גרסת כיסוי לשירה של פטי סמית', הגיע למקום ה-11 במצעד האמריקאי, והיה לסינגל המצליח ביותר של הלהקה.

1994-2001

לאחר עזיבתה של מרצ'נט, ג'ון לומברדו חזר ללהקה, והביא עמו את מארי רמזי. רמזי, שניגנה על ויולה בשלושה משירי האלבום "Our Time in Eden", החליפה את מרצ'נט כסולנית הלהקה. הלהקה הוציאה שני אלבומים עם רמזי כסולנית: ב-1997 יצא האלבום "Love Among the Ruins" ("אהבה בין ההריסות") בחברת התקליטים "גפן רקורדס". הסינגל "More Than This" מתוך האלבום, גרסת כיסוי לשיר של "רוקסי מיוזיק", הגיע למקום ה-25 במצעד האמריקאי. ב-1999 יצא האלבום "The Earth Pressed Flat" בחברת התקליטים העצמאית "Bar/None Records".

בנובמבר 2000 הלהקה הופיעה ביחד עם התזמורת הפילהרמונית של באפלו בניו יורק. בדצמבר אותה שנה נפטר חבר הלהקה ואחד ממייסדיה, רוברט באק, בגיל 42 כתוצאה מבעיות בכבד. לאחר מותו הלהקה הפסיקה את פעילותה למשך כשנה.

2002-2007

ב-2002 החליטו סטיב גוסטפסון, דניס דרו וג'רי אוגוסטיניאק להמשיך את פעילות הלהקה, אך עם סולנית חדשה. כשנודע לג'ון לומברדו על צירופם של ג'ף אריקסון כנגן גיטרה ואוסקר סאביל כזמרת, הוא עזב את הלהקה. בהרכב זה הופיעה הלהקה בשנים 2006 - 2002, בעיקר בפסטיבלים שונים. בינואר 2004 הוציאה "אלקטרה רקורדס" אלבום אוסף כפול של הלהקה, שהכיל 31 משיריה בתקופת נטלי מרצ'נט, כולל להיטיה הגדולים, שירי בי-סייד והקלטות נדירות שלא יצאו עד אז באף אלבום. אוסקר סאביל עזבה את הלהקה ב-2007.

2008 ואילך

ב-2008, לאחר עזיבתה של סאביל, חזרה מארי רמזי להופיע עם הלהקה. ההרכב הנוכחי של הלהקה כולל את גוסטפסון, דרו, אוגוסטיניאק, אריקסון ורמזי, והם ממשיכים להופיע. בינואר 2010 הם הקליטו הופעה אקוסטית בג'יימסטאון, העיר שבה נוסדה הלהקה, והעלו אותה לערוץ הרשמי של הלהקה ב-YouTube.