קרבונארי
קרבונארי (באיטלקית: Carbonari, מבעירי הפחמים) היו אגודות סתרים שנוסדו בתחילת המאה ה-19 באיטליה. מטרותיהן היו פטריוטיות וליברליות. הם שיחקו תפקיד חשוב בתחילת התנועה לאיחוד איטליה, ובהתגבשות התודעה הלאומית האיטלקית. הקרבונארי היו מאוגדים בתאי סתר קטנים הפזורים לאורכה של איטליה. מטרתם הייתה יצירת איטליה מאוחדת וליברלית, בתקופה בה הייתה איטליה מפוזרת למדינות קטנות, רובן תחת שלטון זר, ששאף למונרכיה סמכותנית בנוסח הישן, שקדם למהפכה הצרפתית ולתקופת נפוליאון, ברוחו של מטרניך. הקרבונארי היו תנועה חילונית, שיצאה גם כנגד סמכותו של האפיפיור, ועוררה את זעמם של האפיפיורים.
היסטוריה
עריכהמקורות
עריכהבמסמכי האגודה יש טענה שמקור האגודה הוא בצרפת של ימי הביניים[1], ושאבותיה זכו לחסותו של פרנסואה הראשון, מלך צרפת במאה השש עשרה, אולם לא ניתן לאמת זאת ממקורות חיצוניים. אף כי הוצעו שפע של רעיונות לגבי מקורות הקרבונארי,[2] סביר להניח שהם נבעו מהבונים החופשיים,[1] כחלק מהתפשטות רעיונות ליברליים הקשורים למהפכה הצרפתית.
מהפכות
עריכהפעולתם החשובה הראשונה של הקרבונארי הייתה בממלכת נאפולי בתקופת המלחמות הנפוליאוניות. הקרבונארי התנגדו לשליטים הזרים, ובמיוחד לז'ואקים מירא, מלכה הבונפרטיסטי של ממלכת נאפולי. עם זאת, כאשר הסתיימה המלחמה במותו של מירא, ובהשבתו לשלטון של הסדר המדיני שקדם לנפוליאון - שלטונו של המלך פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות, ששלט בסיציליה ובדרום איטליה - הפכו הקרבונארי לארגון לאומני, בעל נטייה אנטי אוסטרית בולטת, ושיחקו תפקיד חשוב במהפכות באיטליה ב-1820–1821 וב-1831. מהפכת 1820 החלה בנאפולי כהתקוממות נגד המלך פרננדו, שנאלץ להכריז על ויתורים ולהבטיח מונרכיה חוקתית ורפורמות ליברליות.
הצלחה זו השפיעה על הקרבונארי בצפון. ב-1821 הכריזה ממלכת סרדיניה על מונרכיה חוקתית ועל רפורמות ליברליות כתוצאה מפעילות הקרבונארי. עם זאת, הברית הקדושה של רוסיה, אוסטריה ופרוסיה לא ראתה הצלחות אלו בעין יפה, ובפברואר 1821 שלחה צבא על מנת לדכא את המהפכנים בנאפולי. גם מלך סרדיניה הזמין התערבות אוסטרית. אל מול יריב העולה עליהם במספרו, התמוטטו מרידות הקרבונארי, ומנהיגיהם יצאו לגלות.
ב-1830 לקחו הקרבונארי חלק במהפכת יולי בצרפת כנגד משטר בית בורבון. הצלחת המהפכה הביאה למסקנה כי מהלך דומה יוכל להצליח גם באיטליה. ניסיון במודנה כשל, אך בפברואר 1831 התקוממו מספר ערים במדינת האפיפיור, כשהן מניפות את דגל הטריקולור של הקרבונארי. צבא מתנדבים צעד לעבר רומא, אך הושמד על ידי חיילים אוסטרים אותם הזעיק האפיפיור גרגוריוס השישה עשר. לאחר כישלון מרידות 1831 הצליחו ממשלות המדינות באיטליה להשתלט על הקרבונארי, שחדלו, למעשה, מלהתקיים. חברי הקרבונארי, שהבינו כי לעולם לא יהיו יריב שקול לצבא האוסטרי בהתמודדות פנים אל פנים, יצרו תנועה חדשה, "איטליה הצעירה" (Giovane Italia), בראשותו של המנהיג הלאומי והבונה החופשי ג'וזפה מציני.
מורשת
עריכהתנועה דומה בשם קרבונאריה (Carbonária) נוסדה בפורטוגל בשנת 1822, אך חדלה מפעילותה תוך זמן קצר. ב-1896 נוצרה התנועה מחדש, ומטרתה הייתה להעניק לעם הפורטוגלי חינוך, אך בד בבד היו חבריה מעורבים בפעולות נגד המונרכיה, לרבות רציחתו של קרלוש, מלך פורטוגל, ושל יורשו, הנסיך לואיס פיליפה, ב-1908. כן השתתפו חברי התנועה במהפכה הרפובליקנית בפורטוגל ב-1910.
קרבונארי ידועים
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Rath, John (January 1964), "The Carbonari: Their Origins, Initiation Rites, and Aims", The American Historical Review, Vol. 69 (No. 2): 353–70, doi:10.2307/1844987, JSTOR 1844987
- ^ לדוגמה, בספרו הסופים אידריס שאה מתבונן באריכות על מקורות הקרבונארי בפרק בשם "The Coalmen". הוא מראה קשר לשוני דרך ערבית לקבוצה סופית.(Shah, Idries (1977)[1964]. The Sufis. London, UK: Octagon Press. p. 178-179. ISBN 0-86304-020-9.)