פתיחת התפריט הראשי

אידריס שאה

סופר בריטי ומורה סופי
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוח לא אנציקלופדי, פירוט יתר.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אידריס שאה (16 ביוני 192423 בנובמבר 1996), ידוע גם בשם סייד אידריס אל-חשימי וגם ארקון דראול[1] (כינוי ספרותי), היה סופר ומורה במסורת הסופית שכתב יותר משלושים ספרים בתחומים שונים מפסיכולוגיה ורוחניות ועד לספרי מסע ומחקר תרבות.

אידריס שאה
Idries Shah.gif
לידה 16 ביוני 1924
שימלה, הודו
פטירה 23 בנובמבר 1996 (בגיל 72)
לונדון, אנגליה
עיסוק סופר, מוציא לאור
צאצאים סאירה שאה, Safia Shah
לאום אפגני, הודי, סקוטי
מקום לימודים בית הספר התיכון של העיר אוקספורד לנערים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
תחום כתיבה פילוסופיה מזרחית, תרבות
נושאי כתיבה סופיות, פסיכולוגיה
יצירות בולטות
  • The Sufis
  • The Commanding Self
  • The Subtleties of the Inimitable Mulla Nasrudin
  • The Exploits of the Incomparable Mulla Nasrudin
  • Thinkers of the East
  • Learning How to Learn
  • The Way of the Sufi
  • Reflections
  • Kara Kush
פרסים והוקרה

ספר הבולט של השנה ("BBC "The Critics), פעמיים;

פרס ראשון שש פעמים בשנת הספר של אונסק"ו (1973)
האתר הרשמי
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שאה, שהיה יליד הודו, צאצא למשפחת אצולה אפגנית, גדל בעיקר באנגליה. הספרים המוקדמים שלו עסקו בעיקר בקסם ובכישוף. בשנת 1960 הוא ייסד בית הוצאה לאור, אוקטגון (Octagon Press), שהוציא תרגומים של ספרים סופיים קלסיים בנוסף לספרים פרי עטו. ספרו רב-ההשפעה הסופים, יצא לאור ב-1964 והתקבל בהתלהבות בארצות רבות. ב-1965 שאה ייסד בלונדון את המכון לחקר תרבות (Institute for Cultural Research - ICR), עמותה חינוכית המוקדשת לחקר התנהגות ותרבות בני האדם. ארגון דומה, המכון לחקר ידע אנושי (Institute for the Study of Human Knowledge – ISHK), קיים בארצות הברית, בניהולו של רוברט אורנסטיין (Robert Ornstein), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, ששאה מנה כסגנו בארצות הברית.

בכתיבתו שאה הציג את הסופיות (באנגלית Sufism) כתבנית אוניברסלית של חכמה שהקדימה את האסלאם. הוא הדגיש את העובדה שסופיות איננה סטטית אלא תמיד התאימה את עצמה לזמן, מקום ואנשים, ועיצב את תורתו במושגים פסיכולוגיים מערביים. שאה השתמש באופן נרחב בסיפורי עם מסורתיים ובמשלים, טקסטים הכוללים שכבות רבות של משמעות, שכוונתם לעורר בקורא תובנה והתבוננות פנימית. קרוב לודאי שהוא ידוע בעיקר בעקבות האוספים של סיפורי מולה נאסר א-דין שפרסם.

שאה ספג לעיתים  ביקורת ממזרחנים שפקפקו במומחיותו וברקע שלו. חלקו במחלוקת סביב התרגום החדש של הספר הרבעיאת של עומר ח'יאם, שיצא לאור על ידי רוברט גרייבס ואחיו הבכור, עומר עלי-שאה, נחשף לביקורת קפדנית במיוחד. עם זאת היו לו הרבה תומכים מכובדים, שהבכירה ביניהם הייתה הסופרת דוריס לסינג. בסופו של דבר, שאה הוכר כדובר של הסופיות במערב והוזמן להרצות כפרופסור אורח בכמה אוניברסיטאות מערביות. לכתיבתו תפקיד משמעותי בהצגת הסופיות כצורה אינדיבידואליסטית של חכמה רוחנית שהיא לא בהכרח קשורה לדת כלשהי.[2]

תוכן עניינים

חייםעריכה

משפחתו וראשית חייועריכה

אידריס שאה נולד בסימלה שבהודו, בנו של אבא אפגני-הודי, סירדר אקבל עלי-שאה, סופר ודיפלומט, ושל אמא סקוטית, סאירה אליזבט לואיזה שאה. משפחתו מצד האב היו מוסאווי סיידים. בית אבותיו היה קרוב לגני הפגמן של קאבול.[3] סבו מצד אביו, סייד אמג'ד עלי שאה, היה ה'נוואב' של סרדהנה באוטר פראדש,[4] מדינה בצפון הודו, תואר שעובר בירושה ושהתקבל הודות לשירות שאב משפחה קדום, יאן פישאן חאן, סיפק לבריטים.[5][6]

שאה גדל בעיקר בסביבת לונדון.[7] לפי ל.פ. רשברוק ויליאמס (L.F. Rushbrook Williams), בגיל צעיר מאוד התחיל ללוות את אביו בנסיעותיו, ואף על פי שנסעו הרבה ולמקומות רבים, תמיד חזרו לאנגליה, שם היה בית המשפחה במשך שנים רבות. מסעות אלו, בדרך כלל במסגרת העבודה הסופית של אביו, אפשרו לשאה להיפגש ולשהות עם מדינאים בולטים ואישים נכבדים מהמזרח ומהמערב. ויליאמס כותב:

חינוך מעין זה אפשר לנער עם אינטליגנציה בולטת ...הזדמנויות רבות לפתח תפיסת עולם בינלאומית אותנטית, ראיה רחבה, והכרות עם אנשים ומקומות שכל דיפלומט מקצועי ומנוסה היה מתקנא בה. אך קריירה כדיפלומט לא משכה את אידרס שאה...[8]

שאה תיאר את החינוך הבלתי שגרתי שקיבל בראיון עם פט ויליאמס ל BBC ב-1971. הוא תיאר איך אביו, בני משפחתו המורחבת וידידיה ניסו לחשוף את הילדים להשפעות מגוונות, לטווח רחב של קשרים וחוויות במטרה לפתח אדם 'מעוגל'. שאה תיאר זאת כ"יחס הסופי" לחינוך.[9]

לאחר שמשפחתו עברה מלונדון לאוקספורד ב-1940 כדי להימלט מהבליץ (הפצצות הגרמנים), הוא למד במשך שנתיים-שלוש בבית הספר לבנים של עיריית אוקספורד. ב-1945, הוא ליווה את אביו בנסיעתו לאורוגווי כמזכירו בשליחות הקשורה לבשר כשר למוסלמים. הוא חזר לאנגליה באוקטובר 1946 לאחר טענות על עסקים מפוקפקים.[6][7]

חיים אישייםעריכה

שאה נשא לאשה את סינתיה (קשפי) קברג'י בשנת 1958; נולדה להם בת, סאירה ב-1964, ולאחר מכן תאומים – בן, טהיר ובת נוספת ספיה – בשנת 1966.[10]

חברות עם ג'רלד גרדנר ורוברט גרייבס, והוצאה לאור של הסופיםעריכה

לקראת סוף שנות החמישים, שאה יצר קשר עם קבוצות ה-"Wicca" (מכשפים) בלונדון ואז שימש לתקופת מה כמזכירו ועמיתו של ג'רלד גרדנר (Gerald Gardner), מייסד Wicca המודרנית.[6][11] באותה תקופה קיבל שאה את פני המתעניינים בסופים כשישב במסעדת קוסמו סוויס קוטג' (צפון לונדון) בכל יום שלישי בערב.[12]

בשנת 1960 ייסד שאה את ההוצאה לאור אוקטגון (Octagon Press); אחד מספריו הראשונים היה הביוגרפיה של גרדנר – ג'רלד גרדנר, מכשף. כתיבת הספר יוחסה לאחד מהחסידים של גרדנר, ג'ק ברייסלין (Jack L. Bracelin), אבל נכתב למעשה על ידי שאה.[11][13]

לפי פרדריק למונד מ-Wicca, שאה השתמש בשמו של ברייסלין מאחר "שלא רצה לבלבל את תלמידיו הסופים בראותם אותו מתעניין במסורת אזוטרית שונה".[12] לדעת למונד חלה התפכחות אצל שאה שהתבטא:

לעיתים בראייני את ג'רלד, דמיינתי את עצמי כתב העיתון היומי חדשות העולם. איזה חומר נהדר לחשיפה! ובו-בזמן, אישיות ברת-סמכא שהכרתי קבעה שקבוצה זו [Wicca] תהיה אבן היסוד של הדת בעידן הבא. אבל הגיונית, הגיונית איני יכול לקבל זאת![12]

בינואר 1961, בנסיעה למיורקה יחד עם גרדנר, הכיר שאה את המשורר האנגלי רוברט גרייבס. שאה כתב לגרייבס מהפנסיון שלו בפלמה, וביקש לבקר אותו בקרוב.[14] הוא עדכן את גרייבס על חקירתו בנושא הדתות האקסטטיות, והיותו "נוכח ב... ניסיונות הנערכים על ידי המכשפים בבריטניה, האוכלים פטריות וכו' " – נושא שעניין את גרייבס זמן לא מועט.[14][15]

שאה גם סיפר לגרייבס שהוא "חוקר באינטנסיביות איך מעבירים הלאה ידע אקסטטי ואינטואיטיבי."[15] גרייבס ושאה הפכו עד מהרה לידידים קרובים, שותפי סוד.[14] גרייבס התעניין ותמך בקריירת הכתיבה של שאה ועודד אותו להוציא לאור ספר המתבסס על מומחיותו בסופיות לקוראים מערביים, בשילוב עם גישות מעשיות ללימודה; זה הפך לספר הסופים. שאה הצליח לקבל מקדמה רצינית עבור הספר, דבר שפתר בעיות כלכליות שהיו לו באותה עת.[14]

בשנת 1964, הוצא הסופים לאור על ידי הוצאת Doubleday,[7] עם מבוא מקיף פרי עטו של רוברט גרייבס.[16] הספר מתעד את עוצמת ההשפעה של הסופיות על התרבות והמסורת המערבית מהמאה השביעית ואילך בעבודה של דמויות כגון רוג'ר בייקון, ג'ון הקדוש, רימונד ליול, צ'וסר ואחרים, והיה לספר קלאסי.[17] בדומה לספרים אחרים של שאה בנושא זה, הסופים בלט בהימנעו ממושגים שהיו עשויים לזהות את פרשנותו הסופית של שאה עם המסורת האסלאמית.[18]

הספר גם נכתב בכוונה בסגנון "מפוזר"; שאה כתב לגרייבס שכוונת הסגנון הייתה "לנטרל את ההתניה של אנשים ולמנוע התניה מחודשת"; אחרת ייתכן שהוא היה משתמש בצורה יותר מקובלת של כתיבה. תחילה, מכירת הספר הייתה כישלון חרוץ, ושאה השקיע מכיסו בפרסום.[19] גרבס אמר לו לא לדאוג; אף על פי שהיו לו ספקות על הכתיבה, והוא נפגע ששאה לא הסכים שהוא יבצע הגהה לפני ההוצאה לאור, גרבס אמר שהוא "גאה שהוא עזר בהוצאה של הספר לאור", והבטיח ש"הספר נפלא ויוכר ככזה בקרוב. תעזוב אותו למצוא את קוראיו שישמעו את קולך, לא הקוראים שדימינו במשרדי Doubleday."[20]

ג'ון ג. בנט והקשר לגורדייףעריכה

בחודש יוני 1962, שנתיים לפני ההוצאה לאור של הסופים, שאה יצר קשר עם חברים בתנועה שהתגבשה סביב תורתם המיסטית של גורדייף ואוספנסקי.[21][22] מאמר שפורסם בעיתונות [23] תיאר ביקור של המחבר למנזר סודי במרכז אסיה, בו לימדו שיטות הדומות להפליא לשיטות של גורדייף.[22] בכתבה נרמז שלאותו מנזר לא מוכר יש נציג באנגליה.[6]

אחד התלמידים הראשונים של אוספנסקי, רג'י הוארה (Reggie Hoare), שהיה שותף לעבודתו של גורדייף מאז 1924, יצר קשר עם שאה בעקבות הכתבה. הוארה "מצא משמעות מיוחדת במה ששאה אמר לו על סמל האניאגרם ואמר ששאה גילה לו סודות מעל ומעבר למה ששמענו מאוספנסקי.[24] "דרך הוארה, שאה הכיר עוד אנשי גורדייף, כולל ג'ון ג. בנט (John G. Bennett), תלמיד גורדייף נודע שהקים את "המכון ללימוד השוואתי של היסטוריה, פילוסופיה והמדעים" הממוקם ב-Coombe Springs, אחוזה של 28 דונם באזור קינגסטון על הטמס, אנגליה.[24]

עד לאותה תקופה, בנט כבר חקר את המקורות הסופיים של רוב תורותיו גורדייף, כשהוא מתבסס על דבריו הרבים של גורדייף עצמו וגם על שיחות עם מספר שייח'ים סופים שפגש בנסיעותיו במזרח.[25] בנט השתכנע שגורדייף אימץ הרבה מהרעיונות והשיטות של הסופים, ושכל מי ששמעו את ההרצאות של גורדייף בשנות העשרים של המאה העשרים, "המקור הסופי של תורתו היה ברור לכל מי שלמד את שניהם."[26]

בנט כתב על הפגישה הראשונה שלו עם שאה באוטוביוגרפיה שלו מתן עדות (1974):

בהתחלה נזהרתי. בדיוק בזמן שהחלטתי להתקדם לבד, עוד "מורה" הופיע. כמה שיחות עם רג'י שכנעו אותי שאני צריך לפחות להיווכח בעצמי. אליזבט ואני הלכנו ...[לבית של רגי] לפגוש את שאה, שהיה בן אדם צעיר בשנות הארבעים שלו. הוא דיבר אנגלית ללא דופי ולולא הזקן וחלק מתנועות ידיו, היה אפשר לחשוב שהוא טיפוס שחונך בבית ספר אנגלי פרטי. ההתרשמות הראשונה שלנו הייתה שלילית. הוא היה חסר מנוחה, עישן ללא הרף, ונראה יותר מדי מרוכז ברצונו להרשים. באמצע הפגישה היחס שלנו השתנה לגמרי. התחלנו להבין שלא רק שהוא בן אדם בעל יכולת יוצאת מגדר הרגיל, אלא גם שיש לו תכונה שקשה להגדירה שמסמנת אותו כאדם שעבד על עצמו ברצינות... בהיכרותי את רג'י כאדם מאוד זהיר, מיומן בהערכת מידע משנותיו בשרות המודיעין הבריטי, אימצתי את הבטחותיו ואמונתו שלשאה יש משימה חשובה ביותר במערב ועלינו לעזור לו בהשלמתה.[24]

שאה נתן לבנט "הצהרת אנשי המסורת"[27] והסמיך אותו לחלק את המסמך לאנשי גורדייף האחרים.[22] המסמך הכריז שיש עכשיו הזדמנות למסירת "ידע סודי, מוסתר, מיוחד ונעלה בצורתו"; יחד עם הרושם האישי שהיה לבנט משאה, זה שכנע אותו ששאה הוא שליח אמיתי של "מנזר הסרמונג" באפגניסטן, מעגל פנימי של סופים שתורתם היוותה השראה לגורדייף.[22][28]

 
הזקן של מי?
נאסר א-דין חלם שהוא אחז בזקן של השטן. הוא משך בו וקרא: "הכאב שאתה מרגיש הוא שום דבר בהשוואה לכאב שאתה גורם לבני אדם שאתה מוליך שולל." ואז הוא משך בזקן כה חזק שהתעורר ביסורים. רק אז הוא תיאר לעצמו שהזקן שאחז בו היה בעצם שלו עצמו.
אידריס שאה[29]

למשך כמה שנים, בנט ושאה קיימו שיחות שבועיות שנמשכו שעות. יותר מאוחר, שאה גם הרצה לסטודנטים ב- Coombe Springs. בנט כותב שהתוכניות של שאה כללו "להגיע לאנשים בעמדות כוח ושלטון שהם כבר מודעים באופן חלקי לעובדה שלא ניתן לפתור את הבעיות של האנושות על ידי פעולות כלכליות, פוליטיות או חברתיות. הוא אמר שאנשים כאלה  מושפעים על ידי כוחות חדשים הפועלים בעולם שמטרתם לעזור לבני אדם לשרוד את המשבר שהולך ומתקרב."[24]

בנט הסכים עם הרעיונות הללו וגם הסכים ש "לרוב האנשים הנמשכים לתנועות עם גישות המדגישות רוחניות או אזוטריות, אין את התכונות הנדרשות למלא תפקידי סמכות" וש "יש די בסיס למסקנה שכבר עכשיו יש אנשים בעמדות מפתח, שיש להם יכולת לראות מעבר למגבלות של לאום ותרבות ושכבר הגיעו למסקנה שהתקווה היחידה לאנושות מחייבת התערבות של 'מקור יותר גבוה.'"[24]

בנט כתב "הכרתי את שאה מספיק כדי לדעת שהוא איננו נוכל או סתם רברבן ושהוא רציני ביותר בקשר למשימה שמוטלת עליו."[24] מתוך רצון לתמוך בעבודה של שאה, החליט בנט בשנת 1965, לאחר שהתייסר זמן רב ודן בנושא עם המועצה וחברי המכון שלו, לתרום את הנכס בקומב ספרינגס לשאה, אשר דרש מראש שתרומה מסוג זה חייבת להינתן ללא תנאים.[6][22] לאחר שהנכס התקבל על ידי שאה הוא אסר על העמיתים של בנט לבקר במקום, והבהיר לבנט שהוא לא רצוי שם.[22]

בנט אומר שהוא כן הוזמן ל"חגיגות אמצע הקיץ", מסיבה ששאה אירגן בקומב ספרינגס (Coombe Springs) ושארכה שתי יממות, בעיקר עבור האנשים הצעירים שנמשכו לשאה באותה תקופה.[24] Anthony Blake, שעבד עם בנט במשך 15 שנה, אומר "כאשר אידריס שאה קיבל את קומב ספרינגס, הפעילות העיקרית שלו הייתה לארגן מסיבות. נפגשתי אתו פעמים מעטות אבל מאוד נהניתי מהיחס הקליל שלו. פעם בנט אמר לי, 'בעבודה שלנו יש סגנונות שונים. הסגנון שלי הוא כמו של גורדייף, להיתאמץ מול ההכחשה שלי. אבל הדרך של שאה היא להתייחס למלאכה כבדיחה.'"[30]

לאחר מספר חודשים, שאה מכר את הנכס – ששוויו היה יותר מ-100,000£ – לאיש נדלן והשתמש בהכנסה לבסס את עצמו ואת עבודתו בבית לאנגטון שנמצא בלנגטון גרין, קרוב לטונברידג' וולס, אחוזה בגודל 200 דונם שפעם הייתה בבעלות המשפחה של לורד באדן-פוול, מייסד ארגון הצופים.[6][31]

בנט מסר לשאה יחד עם הנכס ב- Coombe Springs  גם את האחריות לתלמידים שלו, שמספרם היה כ-300 איש.[22] שאה הבטיח לשלב בעבודתו את כל אלה שימצאו מתאימים; בערך חצי מהתלמידים מצאו מקום אצלו.[22] כעבור כעשרים שנה, הסופר ומומחה לגורדייף James Moore טען ששאה הוליך שולל את בנט.[6] בנט נתן גרסה של המקרה באוטוביוגרפיה שלו (1974); הוא אמר שהתנהגותו של שאה לאחר העברת הנכס הייתה "קשה לשאת", אבל עמד על כך ששאה היה "בן אדם בעל התנהגות ללא דופי ורגישות יוצאת דופן" וחשב שייתכן ששאה התנהג באופן מכוון "כדי לנתק את כל הקשרים עם Coombe Springs ".[22] הוא הוסיף שלנגטון גרין היה מקום הרבה יותר מתאים לעבודה של שאה מאשר Coombe Springs ושהוא לא הרגיש שום עצב ש- Coombe Springs איבדה את מהותה; הוא סיכם את גרסתו על המקרה על ידי הצהרה שהוא "השיג חופש" דרך הקשר שלו עם שאה, ולמד "לאהוב אנשים [שהוא] לא היה מסוגל להבין".

לפי בנט, שאה יזם לאחר מכן שיחות עם ראשי קבוצות הגורדייף בניו יורק. במכתב לפול אנדרסון מ-5 במרץ 1968, כתב בנט: "מאדאם דה זאלצמן וכל האחרים...ערים למגבלותיהם ולא עושים יותר מאשר הם מסוגלים. כאשר הייתי בניו יורק, אליזבט ואני ביקרנו בקרן [גורדייף], ופגשנו את רוב האנשים המובילים בקבוצת ניו יורק וגם את ז'אן דה זאלצמן עצמה. יש משהו בהכנה, אבל האם זה יבשיל אינני יודע. אני מתייחס לקשר עם אידריס שאה והיכולת שלו לשנות את הכול. עם אנשים כאלה [כמו שאה] אין טעם להיות פסיבי, והימנעות מהסוגיה [של הקשר האפשרי עם שאה] תהיה חסרת תועלת. עלינו לקוות לעת עתה שיצא משהוא טוב מזה, ובינתיים להמשיך עם העבודה שלנו..."[32]

הסופרת הפסיכולוגית הקלינית קתליין ספיית' כתבה כעבור זמן,

בהיותו עד לשמרנות הגוברת של הקרן [גורדייף], ג'ון בנט קיווה שדם חדש ומנהיגות יבואו ממקום אחר... אף על פי שהיה קשר מסוים עם שאה, דבר לא יצא מזה. ההרגשה שהייתה [בין מובילי העבודה של גורדייף] שלא צריך שום שינוי, שחייבים בכל מחיר לשמור על האוצר שיש להם בצורתו המקורית, הייתה חזקה יותר מכל רצון לגל חדש של השראה.[32]

לימודים ומוסדות סופיים עריכה

בשנת 1965 ייסד שאה את ה"עמותה להבנת רעיונות בסיסים", ששמה שונה בהמשך למכון למחקר תרבות (Institute for Cultural Research – ICR) – עמותה שמטרתה לעורר "לימוד, דיון, חינוך ומחקר בכל ההיבטים של חשיבה, התנהגות ותרבות של בני אנוש."[16][33][34][35] הוא יסד גם את האגודה ללימודים סופים (Society for Sufi Studies – SSS).[36]

בית לאגטון בלאגטון גרין הפך למקום כינוס ודיון עבור משוררים, פילוסופים ומדינאים מכל העולם, וגם חלק מתשתית הסצנה הספרותית של אותה תקופה.[37] ה-ICR אירגן שם מפגשים והרצאות וגם נתן מענקי מחקר למלומדים בין-לאומיים שכללו את ג'ון באגוט גלאב (Sir John Glubb), עקווילה ברלס קיאני (Aquila Berlas Kiani), ריצ'רד גרגורי (Richard Gregory) וגם רוברט סיסל (Robert Cecil), ראש החוג ללימודים אירופיים באוניברסיטת רדינג, שהפך לראש המכון כעבור כמה שנים.[37][38]

שאה היה מראשוני החברים והתומכים במועדון רומא (Club of Rome),[39] ומדענים כמו אלכסנדר קינג, אחד ממייסדי המועדון, נתנו הרצאות במכון [ICR].[31][40][41]

בין המבקרים, התלמידים ואלו ששאפו להיות תלמידים היו גם המשורר טד יוז, הסופרים ג'.ד. סלינגר (J.D. Salinger), אלן סילטו (Alan Sillitoe) ודוריס לסינג, הזואולוג דזמונד מוריס (Desmond Morris), והפסיכולוג רוברט אורנסטין. פנים הבית עוצב בסגנון מזרח תיכוני, ומזנוני ארוחות צהריים נערכו בכל יום ראשון לאורחים בחדר גדול שפעם הייתה האורווה של האחוזה, ושקיבל את הכינוי "הפיל" (התייחסות למעשיה מזרחית בשם "העיוורים והפיל").[31]

במשך השנים הבאות שאה פיתח את ההוצאה לאור 'אוקטגון' כאמצעי להוצאה לאור מחדש והפצה של תרגומים של ספרים סופים קלסיים.[42] בנוסף הוא אסף, תרגם וכתב אלפי סיפורים סופים, והגיש אותם לציבור דרך ספריו והרצאותיו.[36] כמה מספריו הציגו את הדמות מולה נאסר א-דין, לעיתים מאוירים על ידי ריצ'רד ויליאמס. בפרוש של שאה, הוצגו סיפורי נאסר א-דין, שקודם נחשבו כחלק מהפולקלור של התרבות המוסלמית, כמשלים סופים.[43]

נאסר א-דין הוצג בסרט התעודי הטלוויזיוני של שאה ההולכים בחלום (Dreamwalkers), ששודר ב-BBC בשנת 1970. פרקים בסרט כללו ראיון עם ריצ'רד ויליאמס על סרטו המצויר הלא גמור על נאסר א-דין, וגם דיון עם המדען ג'ון קרמיש (John Kermisch) הדן בשימוש בסיפורי נאסר א-דין בצוות חשיבה של חברת רנד. אורחים אחרים בסרט כללו את הפסיכיאטר הבריטי ויליאם סרג'נט (William Sargant) הדן בהשפעה המכשילה של שטיפת מוח והתניה חברתית על יצירתיות ופתרון בעיות, וגם את הקומיקאי מרטי פלדמן (Marty Feldman) משוחח עם שאה על תפקיד ההומור והטקס בחיי בני אדם. בסיום הסרט שאה טוען שהאנושות יכולה לקדם את האבולוציה של עצמה על ידי "שבירת מגבלות פסיכולוגיות" אבל שיש "הצטברות הולכת וגוברת של פסימיות שלמעשה מונעת את הצורה הזאת של אבולוציה מלהתקדם... אדם ישן – האם הוא חייב למות לפני שהוא מתעורר?"[44]

שאה אירגן קבוצות לימוד גם בארצות הברית. קלאודיו נארנהו (Claudio Naranjo), פסיכיאטר צ'יליאני שלימד בקליפורניה בשנות השישים המאוחרות, אומר שלאחר שהתאכזב מימודי גורדייף, פנה לסופיות ו"הפך לחבר בקבוצה בהדרכת אידריס שאה".[45] נארנהו היה שותף עם רוברט אורנסטין בכתיבת ספר בשם "על הפסיכולוגיה של מדיטציה" (1971).[46]

אורנסטין היה גם נשיא ומייסד של המכון ללימוד ידע אנושי (ISHK), שנוסד בשנת 1969; כאשר הבחין בצורך בארצות הברית לספרים ואוספים על דרכי חשיבה עתיקות וחדשות, הוא הקים סוכנות הפצת ספרים של ISHK כמקור מרכזי לספרות מודרנית ומסורתית. סוכנות זו הפכה למפיץ הבלעדי של ספרי אידריס שאה שהוצאו לאור על ידי אוקטגון.[47]

עמית אחר של שאה, פרופסור לאונרד לווין, שבזמנו לימד טלקומוניקציה באוניברסיטת קולורדו, הקים קבוצות לימוד סופי ויוזמות אחרות כגון ה"מכון למחקר על הפצת ידע אנושי" (IRDHK), וגם ערך אנתולוגיה של מאמרים מאת ועל שאה בשם הפיזור של רעיונות סופיות במערב (1972).[48][49]

השנים האחרונותעריכה

שאה פרסם כשני תריסר ספרים נוספים במשך העשורים הבאים, רובם מבוססים על מקורות סופים קלסיים.[6] הספרים קיבלו תפוצה עולמית עצומה,[33] ומשכו בעיקר קהל מערבי בעל אוריינטציה אינטלקטואלית.[18] דרך תרגום של הדרך הסופית לשפה פסיכולוגית מודרנית, הוא היציג את הגישה הסופית במושגים מוכרים ולכן נגישים.[50] סיפוריי העם שלו, שהדגימו את החוכמה הסופית דרך משל ודוגמה, היו פופולריים במיוחד.[18][33] שאה קיבל הזמנות להרצות כפרופסור אורח במוסדות אקדמיים כולל אוניברסיטת קליפורניה, אוניברסיטת ז'נבה, האוניברסיטה הלאומית של לה פלטה ארגנטינה, ומגוון אוניברסיטאות באנגליה.[51] בנוסף לעבודתו הספרותית והחינוכית, הוא תיכנן מכשיר המייצר יוני אוויר (הוא ייסד חברה יחד עם Croppy Laws) וגם נהל מספר חברות טקסטיל, קרמיקה ואלקטרוניקה.[31] הוא גם ערך מספר נסיעות לארץ אבותיו אפגניסטן שם היה מעורב בהקמה של ארגוני הצלה; את הרומן שכתב אודות המלחמה הסובייטית באפגניסטן, קרה קוש, הוא ביסס על החוויות שלו שם.[16]

מחלהעריכה

באביב 1987, בערך שנה לאחר הנסיעה האחרונה שלו לאפגניסטן, לקה שאה בשני התקפי לב מסיביים ורציפים.[35][52] נאמר לו שנשארו לו רק שמונה אחוז מתפקוד ליבו, ולא צפוי שיוכל לשרוד.[35] שאה המשיך לעבוד והוציא ספרים נוספים במשך תשע שנים של חולי לסירוגין.[35][52]

פטירהעריכה

 
קברו של אידריס שאה בבית הקברות ברוקווד

אידריס שאה נפטר בלונדון ב-23 בנובמבר 1996 ונקבר בבית הקברות ברוקווד (Brookwood). על פי ההודעה על פטירתו בעיתון Daily Telegraph, אידריס שאה שיתף פעולה עם המוג'הידין במלחמה נגד ברית המועצות באפגניסטן, היה מנהל הלימודים במכון לחקר תרבות וחבר בהנהלה של האגודה המלכותית להצלה (Royal Humane Society) ושל בית החולים המלכותי לשיקום נאורולוגי (Royal Hospital for Neuro-disability).[35] הוא היה גם חבר במועדון אתנאום (Athenaeum Club).[6] עד מותו, נמכרו כחמש-עשרה מיליון עותקים מספריו של שאה בתריסר שפות בכל העולם,[7] ספרים שקבלו סקירות בכתבי עת ועיתונים בינלאומיים רבים.[53][54]

תורתועריכה

ספרים על קסם והנסתרעריכה

ספריו המוקדמים של שאה חקרו מה שהוא כינה "אמונות שוליים". ספרו הראשון קסם מזרחי, שיצא לאור ב-1956, נקרא במקור עיון באמונות שוליים של המזרח ואפריקה. בעקבות זה הוא הוציא לאור ב-1957 התורה הסודית של קסם: ספר הקוסמים, שנקרא במקור חומרים נבחרים על אמונות שוליים מאירופה. לפי אחד הכותבים ב-1973 בספר היובל (festschrift) על שאה, שמות הספרים הללו  שונו לפני ההוצאה לאור בגלל "אילוצים מסחריים של הוצאה לאור."[55]

ב-1969, לפני מותו, הצביע אביו של שאה על כך שהסיבה שהוא ובנו הוציאו ספרים על קסם והמסתורין הייתה "להקדים ולמנוע התחדשות אמונה אפשרית בשטויות האלו בחלק משמעותי של הציבור.  ..בסופו של עניין בני השלים את המשימה כאשר השקיע כמה שנים במחקר והוציא לאור שני ספרים חשובים על הנושא."[56]

שאה פירט ברעיון אתו בכתב העת "פסיכולוגיה היום" ב-1975 :

המטרה העיקרית של הספרים שלי על קסם הייתה להפוך את החומר הזה לנגיש לציבור הרחב. זמן רב מידי אנשים האמינו שיש ספרים סודיים, מקומות מוסתרים ודברים מופלאים. הם החזיקו במידע הזה כדי להפחיד את עצמם. לכן המטרה הראשונה הייתה מידע. הנה הקסם של המזרח והמערב. זה הכל. אין יותר. המטרה השנייה של הספרים האלו הייתה להראות שכנראה אכן קיימים כוחות  שאפשר לפתח מקסם או שלקסם יש "הסבר" רציונלי לגביהם, ושאינם נכללים בפיזיקה המקובלת וגם לא כחלק מהניסיון של אנשים רגילים. לדעתי צריך לחקור את זה, אנחנו צריכים לאסוף נתונים ולנתח את התופעות. כלומר אנו צריכים להפריד בין הכימיה של הקסם ובין האלכימיה כביכול.[57]

שאה המשיך ואמר שספריו לא נכתבו עבור הנוהים העכשוויים של קסם וקוסמות, ושלמעשה אחרי הוצאת הספרים האלו הוא נאלץ לחמוק מאנשים אלה, שהיו רק מתאכזבים ממה שהיה לו להגיד.[57]

לאחר הספרים האלה יצא לאור ספר המסעות היעד מכה (1957) שקיבל חשיפה בתוכנית הטלוויזיה של סר דייוויד אטנבורו.[58] גם ב-היעד מכה וגם ב-הקסם של המזרח יש פרקים בנושא הסופיות.[59][60]

סופיות כתבנית של חוכמה נצחיתעריכה

שאה הציג את הסופיות כתבנית של חוכמה נצחית שהקדימה את האסלאם.[61] הוא הדגיש את המהות של סופיות כדבר חי, לא סטטי, ושתמיד מתאים את הופעתו החזותית לזמנים, מקומות ואנשים חדשים: "אסכולות סופיות הן כמו גלים שנשברים על סלעים: [הם באים] מאותו ים, בצורות שונות, לאותה מטרה," הוא כתב וציטט מאחמד אל-בדווי.[36][61]

שאה התייחס לפעמים בביטול לתיאורים של סופיות על ידי מזרחנים ועמד על כך שלימוד אקדמי או אישי של הצורות והשיטות ההיסטוריות של סופיות איננו בסיס מספיק להשגת הבנה נכונה.[61] למעשה, אובססיה ביחס לצורותיה ההיסטוריות יכולה להפוך למכשול: "תציג בפני מישהו יותר מדי עצמות גמל או תראה לו אותם לעיתים יותר מדי קרובות והוא יאבד את היכולת להכיר גמל חי כאשר הוא יראה כזה." כך ביטא את הרעיון הזה באחד מספריו.[61][62]

שאה, בדומה לינאיט חאן (Inayat Khan), הציג את הסופיות כדרך שעולה על הדתות הפרטניות, והתאים אותה לקהל מערבי.[42] אומנם בניגוד לחאן, הוא הסיר את הדגש מהתייחסות לסופיות כדת או רוחניות, ותיאר אותה כטכנולוגיה פסיכולוגית, כשיטה או מדע שדרכה אפשר להגיע להגשמה עצמית.[42][63] כך נדמה שהגישה שלו התאימה במיוחד גם לחסידיו של גורדייף, גם לתלמידיה של תנועת הפוטנציאל האנושית (Human Potential Movement), וגם לאנשים משכילים המכירים את התחום של פסיכולוגיה מודרנית.[42] לדוגמה הוא כתב: "סופיות... קובעת שהאדם יכול להפוך להיות אובייקטיבי, ושאובייקטיביות מאפשרת לו לתפוס עובדות 'על'. לכן בני האדם מוזמנים לדחוף את האבולוציה שלהם קדימה לקראת מה שנקרא אצל הסופים 'הגיון אמיתי'."[42] שאה לימד שביכולת בני האנוש לרכוש חושים עדינים חדשים כמענה לצורך:[36]

סופים מאמינים, ... שהאנושות מתפתחת לקראת גורל מסוים. כולנו משתתפים בהתפתחות זאת. יש "איברי חוש" ההופכים להיות ממשים כתוצאה מהצורך לאיברים מסוימים (רומי). האורגניזם של בן האדם מצוי בתהליך ליצירת מכלול חדש של "איברים" כאלה כתגובה לצורך כזה. בעידן שלנו שבו יש עליה על מגבלות של זמן ומרחב, מכלול האברים קשור לעליה על המגבלות הללו. מה שהאדם המצוי רואה כהתפרצויות ארעיות ומקריות של כוח טלפתי או נבואי, נראה בעיני הסופים כלא פחות מההתעוררויות ראשוניות של אותם איברים. ההבדל בין כלל האבולוציה עד עתה ובין הצורך הנוכחי לאבולוציה הוא שבעשרת אלפים השנים האחרונות בערך קיבלנו אפשרות של אבולוציה מודעת. [עכשיו] הצורה המיוחדת הזו של אבולוציה היא כה הכרחית שהעתיד שלנו תלוי בה.

אידריס שאה, הסופים[64]

בנוסף, שאה דחה מצגים מזרחיים ומערביים אחרים של סופיות כ "מדוללים, כוללניים או חלקיים"; הוא כלל בזה לא רק את הגרסה של חאן, אלא גם את המתכונות המוסלמיות של הסופיות הנמצאות ברוב ארצות המוסלמיות. מצד שני כתביהם של העמיתים של שאה רמזו שהוא ה"שייח הגדול של הסופים", מעמד בר סמכא שלא קיבל אישור משום סופי אחר.[42] שאה הרגיש שהדרך הטובה ביותר להציג את החוכמה הסופית למערב, ובאותו זמן להתגבר על בעיות הגורואים והכתות, היא להבהיר את ההבדל בין כת למערכת חינוכית, ולתרום לידע בנושא. ברעיון הוא הסביר ש"חייבים לעבוד בתוך תבנית חינוכית ולא בתחום הממבו ג'מבו."[65] כחלק מגישה זו, הוא פעל כמנהל של ה- ICR.[65] הוא גם הרצה בלימוד הסופיות במערב באוניברסיטת סאסקס ב-1966. הרצאה זו יצאה לאור לאחר מכן במונוגרף בשם "בעיות מיוחדות בלימוד רעיונות סופיות".[66]

בהמשך הסביר שאה שיש לחלק את הפעילות הסופית לשלושה מרכיבים או מחלקות: "לימודים בסופיות", "לימודים על סופיות", ו"לימודים עבור הסופיות".[67]

"לימודים עבור הסופיות" שכלל קידום של ידע שייתכן שהיה חסר בתרבות ושהזדקק לשיקום ולהפצה הראה את הדרך לאנשים להכרת הסופיות. מטרת האסופה הכוללת הבנה של התניה חברתית ושטיפת מוח, ההבדל בין צורות חשיבה הגיוניות ואינטואיטיביות, ופעילויות אחרות, לעודד אנשים לחשיבה יותר חופשית ורחבת היקף. "לימודים על סופיות" כלל מוסדות ופעילות, כגון הרצאות וסמינרים, שסיפקו מידע על סופיות ותיפקדו, כקשר תרבותי בין הסופים לציבור. לבסוף "לימודים בסופיות" מתייחס למצב של מישהו בתוך מדרסה סופית, שמבצע פעילויות לפי קביעת המורה כחלק מהכשרה, אשר הדגיש שאה יכולים לקבל צורות רבות, שלא בהכרח מתיישרות עם תפישות קודמות של "מדרסה מיסטית".[67]

המטרות והשיטות הסופיות של שאה הותוו גם ב"הצהרת אנשי המסורת" שחולקה בקומב ספרינגס:

בנוסף להוצאה של הכרזה זו, להזרמת רעיונות מסוימים לתוך תחומי ידע מסוימים ולהצבעה על חלק מהגורמים הנכללים בעבודה זו, יש למי שהוציא את ההצהרה גם משימה מעשית: איתור אנשים שיש להם את היכולת לקבל את הידע המיוחד על בני אדם שזמין היום; לסווג אותם בצורה מיוחדת ולא אקראית, כך שכל קבוצה יוצרת גוף הרמוני בפעילותו; לבצע את זה גם במקום הנכון וגם בזמן הנכון; לספק להם פורמט חיצוני ופנימי מתאים לפעילותם, יחד עם ניסוח 'רעיונות' מתאימים לתנאים מקומיים; לאזן תאוריה עם מעשה.[67]

שאה הסביר גישתו העכשווית והאדפטיבית בראיון ל-BBC בשנת 1971: "אני מעוניין לגלות במערב את אותם היבטים של סופיות שיהיו שימושים למערב כעת. אינני רוצה להפוך אירופאים טובים לאסיאתיים גרועים. שואלים אותי למה אני לא משתמש בשיטות מסורתיות של הכשרה רוחנית כדי לטפל באנשים המחפשים אותי ומגיעים אלי; וכמובן התשובה היא שזה מאותו סיבה שהגעת לביתי היום ברכב ולא על גב של גמל. סופיות היא למעשה לא מערכת מיסטית, לא דת, אלא גוף ידע."[68]

לעיתים קרובות שאה אפיין חלק מעבודתו כהקדמה ללימודים סופיים ממשיים, באותה דרך שניתן לראות לימוד קרוא וכתוב כהקדמה ללימודי ספרות: "אם הפסיכולוגיה לא מכוונת נכון, אין רוחניות, אם כי יכולות להיות אובססיה ורגשנות, שנחשבות לעיתים בטעות כרוחניות."[69][70] הוא טען ש"כל אחד שמנסה להרכיב פרקטיקה רוחנית על גבי אישיות חוטא ... יגיע בסופו של דבר לחריגות".[69] זאת הסיבה שרוב מה שיצר לאחר ספרו הסופים התרכז בהתקפה על ה"נפס- אי-אמרה", העצמי הכוזב: "אין לי מה לתת לך חוץ מהדרך להבין איך לחפש – אבל אתה חושב שאתה כבר יכול לעשות זאת."[69]

שאה ספג ביקורת תכופה שלא ציין את אלוהים הרבה בכתיבתו; תשובתו הייתה שבהתחשב במצב הנוכחי של האדם, אין כל טעם בדיבור על אלוהים. הוא המחיש את הבעיה במשל מספרו הוגים מן המזרח: "כאשר גיליתי שיש לי יכולת לדבר בשפתם של הנמלים, ניגשתי לאחת ושאלתי 'איך נראה אלוהים? האם הוא כמו נמלה?' הנמלה ענתה, 'אלוהים! בכלל לא – לנו יש רק עוקץ אחד אבל לאלוהים יש שניים!'"[69][71]

סיפורים מלמדים (Teaching Stories)עריכה

  ערך מורחב – סיפורים מלמדים

שאה השתמש בסיפורים ובהומור בצורה מרשימה בספריו.[61][72] הוא הדגיש את התפקיד הטיפולי של אנקדוטות מפתיעות, והפרספקטיבות הרעננות שסיפורים אלה חשפו, שנתנו להם את הכינוי "סיפורים מלמדים".[73] קריאה ודיון בטקסטים הללו בתוך קבוצות הפכו לחלק משמעותי מהפעילויות שבהן עסקו חברי מעגלי הלימוד של שאה.[43] הדרך שבה הסיפורים התמוהים והמפתיעים הללו הצליחו לטלטל את מצב התודעה הרגיל (והלא מודע) נחקרה על ידי רוברט אורנסטיין, פרופסור בפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. אורנסטין יחד עם עמיתו הפסיכולוג צ'ארלס טרט,[74] והמשורר הלאומי של בריטניה טד יוז[75] וזוכת פרס נובל הסופרת דוריס לסינג[36][76] היה בין הוגי הדעות הידועים שהושפעו על ידי שאה.[73][77]

שאה ואורנסטיין נפגשו בשנות השישים.[77] כאשר הבין שאורנסטין יכול להיות שותף אידיאלי להפצת רעיונותיו, ולתרגומן למושגים פסיכולוגיים, שאה מינה אותו כסגנו (כליפה) בארצות הברית.[73][77] ספרו של אורנסטין הפסיכולוגיה של התודעה (1972) התקבל בהתלהבות על ידי הקהילה האקדמית של הפסיכולוגים  מאחר שהיה מותאם לרעיונות חדשים בתחום, כגון מחקר על ביופידבק ושיטות אחרות שמיועדות לגרום לשינויים במצב רוח ומודעות. אורנסטין הוציא לאור עוד ספרים בתחום הזה במשך השנים.[77]

פילוסוף המדע הפיזיקאי הנרי בורטופט (Henri Bortoft) השתמש בסיפורים מלמדים מהקורפוס של שאה כאנלוגיות להרגלי חשיבה המונעים מאנשים מלתפוס את השיטה המדעית של יוהאן וולפגנג פון גתה. ספרו של בורטוף שלמות הטבע: דרכו המדעית של גתה (The Wholeness of Nature: Goethe's Way of Science) כולל סיפורים מאגדות הדרווישים (Tales of the Dervishes), עלילות מולה נאסר א-דין המופלא (The Exploits of the Incomparable Mullah Nasruddin), ועקרב מבושם (A Perfumed Scorpion).[78]

בסביבתם ההיסטורית והתרבותית המקורית, הסיפורים המלמדים של הסופים מהסוג ששאה פרסם היו מופצים ראשית בעל פה ויותר מאוחר בכתב להעברת אמונתם ומעשיהם של הסופים לדורות הבאים. הסיפורים נחשבו מתאימים לכל הגילים, כולל ילדים, מפני שהם כוללים שכבות רבות של משמעות.[36] שאה המשיל את הסיפור הסופי לאפרסק: "אדם יכול להתרגש מהמראה החיצוני של האפרסק. אפשר לאכול אותו ולהנות מהטעם... אפשר לזרוק את הגלעין – או לשבור אותו ולמצוא את הגרעין הטעים מאוד בפנים.[36] זה העומק המוסתר." זו הייתה דרכו של שאה להזמין את שומעיו להיפתח לסיפור הסופי.[36] אם נכשלים מלגלות את הגרעין ומתייחסים לסיפור כמשעשע ושטחי, הקורא לא יעשה יותר מלהסתכל על האפרסק, בזמן שאחרים מפנימים את הסיפור ומאפשרים לו לגעת בהם.[36]

בספרו משנת 2008 בלילות ערב (In Arabian Nights), טהיר שאה מציין מספר פעמים את הרגלי אביו כלפי סיפורים, ראשית כדי לדון איך אידריס שאה השתמש בסיפורים: "אבי אף פעם לא גילה לנו איך הסיפורים עובדים. הוא לא חשף את השכבות, גרעיני הידע, שברירי האמת והפנטזיה. הוא לא היה צריך – מפני שבתנאים מתאימים, הסיפורים התחילו לפעול, וזרעו את עצמם."[79] ואז הוא מסביר איך אביו השתמש בסיפורים כדי להקנות חוכמה: "תמיד הייתה לאבי בהישג יד מעשיה כדי להפנות את תשומת ליבנו, או להעביר לנו רעיון או מחשבה. הוא היה אומר שהאוספים הגדולים של סיפורים מהמזרח הם כמו אנציקלופדיות, מטמונים של חוכמה וידע מוכן ללמידה, להערכה ולהוקרה. עבורו הסיפורים יצגו הרבה יותר מרק שעשוע. הוא ראה אותם כמסמכים פסיכולוגים מורכבים המהווים גוף ידע שנאסף וזוקק משחר האנושות ושהועבר לרוב מפה לאוזן."[79]

בהמשך ספרו, טהיר שאה ממשיך את הדיון על סיפורים ככליי למידה, ומצטט את ההסבר שאביו נתן לו בסוף סיפור:

הסיפורים האלה הם מסמכים טכניים כמו מפות או כמו סוג של תכנית מצוירת. מה שאני עושה הוא להראות לאנשים איך להשתמש ב"מפות" הללו, מפני שהם שכחו. אולי אתה חושב שזו דרך מוזרה ללמד – דרך סיפורים – אבל לפני זמן רב זו הייתה הדרך שחוכמה הועברה בין אנשים. כל אחד ידע אז איך להוציא את החכמה מהסיפור. הם היו יכולים לראות מבעד שכבות הסיפור, באותו דרך שאתה רואה דג קפוא בתוך בלוק של קרח. אבל בעולם בו אנו חיים אנשים אבדו את המיומנות הזאת, מיומנות שבטוח פעם היתה להם. הם שומעים סיפורים ואוהבים אותם, מפני שהסיפורים משמחים אותם, והם מרגישים טוב. אבל הם לא רואים מעבר לשכבה החיצונית, לתוך הקרח. הסיפורים הם כמו סט שח יפה: כולנו יודעים לשחק שח ושאנחנו יכולים לשקוע לתוך משחק כה מסובך כך שזה מרוקן לנו את המצברים. תתאר לך שהמשחק הזה אבד למאות שנים ואז התגלו לוח שחמט וכלים יפים. אנשים היו מתגודדים סביבם לראות אותם ולשבח אותם. יתכן שלא היו מאמינים שהיתה לחפץ יפה כזה מטרה כלשהי חוץ מלשמח את העיניים. הערך הפנימי של סיפורים אבד באותה דרך. פעם כל אחד ידע איך לשחק איתם, איך לפענח אותם. אבל עכשיו החוקים נשכחו. עלינו להראות לאנשים שוב איך לשחק את המשחק.

טהיר שאה, בלילות ערב[79]

אולב האמר מצין בספר על סופיות דוגמה של סיפור מסוג זה.[7] מסופר על אדם המחפש את המפתח שלו על האדמה.[7] כאשר שכן עובר ושואל האם זה בעצם המקום שהוא איבד את המפתח, האיש משיב, " לא, איבדתי אותו בבית, אבל יש יותר אור כאן מאשר יש בתוך ביתי."[7]

פיטר וילסון, הכותב במגמות חדשות והתפתחויות בעולם האסלאם (1998), מצטט עוד סיפור כזה המציג דרוויש שהתבקש לתאר את התכונות של המורה שלו, ששמו עלים עזימי. הדרוויש מסביר שעלים כתב שירה יפה, ערר אותו עם ההקרבה העצמית שלו וסיפר איך שעלים תמיד שירת בנדיבות את הזולת. השואל מיד שיבח את התכונות האלו, ומיד הופתע כאשר הדרוויש נזף בו: "אלו התכונות הראויות להערצה בעיניך."[80][81] ואז הדרוויש ממשיך ומפרט את התכונות שאיפשר לעלים להיות מורה ממשי: "עלים עזימי עיצבן אותי, וזה גרם לי לבחון את ההתרגזות שלי, ולגלות את מקורה. עלים עזמי הכעיס אותי, כך שיכלתי להרגיש ולהפוך את כעסי."[81] הוא מסביר שעזימי התנהג לפי "דרך האשמה", בכוונה לגרות התקפות מרושעות על עצמו, ועל ידי כך לגלות לכל את הכשלים של תלמידיו ומבקריו, ולאפשר שיראו אותם כפי שהם: "הוא הראה לנו את המוזר, כך שהמוזר הפך שכיח ויכולנו להכיר מה הוא באמת."[80][81]

השקפתו על תרבות וחיים מעשייםעריכה

שאה היה מעוניין לחשוף את היסודות בבסיס כל התרבויות, והגורמים הנסתרים הקובעים את התנהגות הפרט.[33] הוא שלל את המיקוד המערבי על מראה חיצוני ועל שטחיות, שלעיתים קרובות שיקפו רק אופנה והרגל, והפנה את תשומת הלב למקורות התרבות וגם למניעים הבלתי מודעים והשונים של אנשים ושל קבוצות. הוא הצביע על כך שגם ברמת הפרט וגם ברמת הקבוצה, אסונות לטווח קצר לעיתים קרובות הופכים לברכות – ולהפך – אבל המודעות על כך לא משפיעה על הדרך שאנשים מגיבים לאירועים במהלך התרחשותם.[33]

שאה לא תמך בנטישה של החובות הגשמיים; להפך, הוא טען שהאוצר שהתלמיד מחפש צריך להיגזר מהמאמצים שלו בחיים היום יומיים. לדעתו עבודה מעשית מהווה האמצעי שדרכו התלמיד עובד על עצמו. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם האימוץ המסורתי של מקצועות רגילים על ידי סופים, שדרכם הם הרוויחו את פרנסתם וגם "עבדו" על עצמם.[36]

מעמדו של שאה כמורה נשאר לא מוגדר; הוא הכחיש גם את הזהות כגורו וגם כל רצון לייסד כת. הוא דחה גם את הכובע של האקדמאי.[33] מיכאל רובנשטיין, הכותב באוסף המאמרים יצרני התרבות המודרנית, (Makers of Modern Culture) סיכם ש"הכי טוב לראות אותו [שאה] כהתגלמות של המסורת שבה יכולות ההרהור והאינטואיציה של המוח נחשבות הכי יצירתיות כשהן עובדות יחד."[33]

מורשתעריכה

אידריס שאה התייחס לספרים שלו כמורשתו; הם שימלאו את תפקידו כאשר הוא כבר איננו.[82] עבור תלמידיו, קידום והפצה של הפרסומים של מורם הפך לפעילות חשובה או "עבודה", גם לצורך גיוס כספים וגם לשינוי דעת הציבור.[43] ה-ICR שהפסיק את פעילותו ב-2013 בעקבות ייסוד מוסד חדש, קרן אידריס שאה.[83] ה- SSS (האגוד ללימודים סופיים) הפסיק את פעילותו קודם לכן. ה- ISHK (המכון ללימוד ידע אנושי), המנוהל על ידי אורסטיין,[84] ממשיך להיות פעיל בארצות הברית; לאחר התקפות הטרור ב-9/11 למשל, המכון שלח חומר על ספרים של שאה וחבריו הקשורים לאפגניסטן, לחברי האגודה הצפון אמריקאית ללימודי המזרח התיכון, ובדרך זו קשר את הספרים לצורך בשיפור ההבנה הבין תרבותית.[43]

כאשר אליזבת האל ראינה את שאה לירחון פסיכולוגיה היום ביולי 1975, היא שאלה אותו: "למען האנושות, מה היית רוצה שיקרה?" הוא ענה: "מה שאני באמת רוצה, במקרה שמישהו מקשיב, הוא שתוצאות המחקר בפסיכולוגיה של 50 השנה האחרונות ילמדו על ידי הציבור, על ידי כולם, כך שהמסקנות מהמחקרים האלה יהפכו לחלק מהדרך שחושבים (...) יש להם מאגר עצום של ידע פסיכולוגי והם מסרבים להשתמש בו."[57]

האח של שאה, עומר עלי-שאה (Omer Ali-Shah, 1922-2005), גם היה סופר ומורה לסופיות; האחים לימדו תלמידים ביחד לזמן מה בשנות השישים, אבל ב-1977 "הסכימו לא להסכים" והלכו איש איש לדרכו.[85] לאחר מותו של אידריס שאה ב-1996, די הרבה תלמידים שלו הפכו לקשורים עם הקבוצה של עומר עלי-שאה.[86]

אחת הבנות של שאה, שאירה שאה (Saira Shah), התפרסמה ב-2001 בדיווח שלה על זכויות נשים באפגניסטן בסרטה הדוקומנטרי  מתחת הרעלה.[10] בנו טהיר שאה (Tahir Shah), התפרסם ככותב מסעות, עיתונאי והרפתקן.

קבלהעריכה

הספרים של שאה זכו לתשואות רבות מהמבקרים. שאה עצמו היה נושא של סרט תעודי של ה-BBC ב-1969.[87] ושניים מספריו (The Way of the Sufi ו- Reflections) נבחרו כספרים הבולטים של השנה על ידי תוכנית ה-BBC  "The Critics".[88] שאה הגיע שש פעמים לפרס ראשון בשנת הספרים העולמית של אונסק"ו ב-1973,[87] וחוקר האסלאם, James Kritzeck, בדיבור על הספר של שאה "Tales of the Dervishes", אמר שהוא היה "מתורגם להפליא".[88]

אוסף הערכות חיוביות של עבודתו של שאה בשם Sufi Studies: East and West יצא לאור ב-1973 וכלל, בין השאר, מסות מ- L.F. Rushbrook Williams, Rom Landau, Mohammad Hidayatullah, Gyula Germanus, סר ג'ון גלאב, Sir Razik Fareed, Ishtiaq Hussain Qureshi, Ahmet Emin Yalman, Mahmoud Youssef Shawarbi ו- Nasrolla S. Fatemi.[89]

הסופר Colin Wilson אמר ש"חלקית דרך אידריס שאה, התחלתי לראות מספר השלכות חדשות ומעניינות [על נושא המיסטיות]"[90] ובסקירה שלו על ספרו של שאה The Magic Monastery ציין ששאה "איננו עסוק בלהפיץ איזו תורה מיסטרית. הוא עוסק בדרך שבה מעבירים ידע מיסטי...[הסופים] מעבירים ידע דרך אינטואיציה ישירה בדומה למורי זן, ואחד מהאמצעים העיקריים לבצע זאת הוא דרך סיפורים קצרים ומשלים שנקלטים בתת-מודע ומפעילים את הכוחות הנסתרים שלו."[91]

באפגניסטן ה- Kabul Times אמר שהספר של שאה, Caravan of Dreams, היה "מומלץ ביותר" ו- "מעניין במיוחד לאפגנים" מפני שהוא "באופן בסיסי אנתולוגיה של סיפורים קצרים, מעשיות ומשלים, בדיחות וקטעים, מהספרות הכתובה והבעל פה, שקיימים כחלק משיחות הערב בין אנשים – גם בזמנים המודרניים של היום – באפגניסטן."[92] ה- Afganistan News דיווח ש-The Sufis "חושף תרומות אפגניות חשובות לפילוסופיה ולמדע העולמים" והיה "הספר המוסמך הראשון על סופיות והמערכת להתפתחות אנושית של הדרווישים."[93] בקשר לנושא הספקות על הרקע והמעמד של שאה, ה- Sardar Haji Faiz Muhammad Khan Zikeria, מלומד אפגני שבעבר שירת כשר החינוך האפגני ויותר מאוחר שגריר ושר החוץ של אפגניסטן, הפיץ ב-1970 הצהרה מאושרת על ידי נוטריון עבור חוקרי העולם אודות משפחת שאה: "המוסווי-סיידים של אפגניסטן והחאנים של Paghman מוכרים כצאצאים של הנביא – עליו שלום. הם נודעים כבין האציליים ביותר בעולם האסלאם ומכובדים כמורים סופים וכמלומדים משכילים. הסייד אידריס שאה, בנו של הסייד אקבל עלי שאה המנוח, מוכר לי אישית כבן אדם יקר בעל מעמד, תארים ויוחסין ידועים."[94]

ב־1980 פרופסור חלילולה חלילי (Khalilullah Khalili), לשעבר המשורר הלאומי של אפגניסטן, שיבח את העבודה של "חברי בן אותה ארץ ה"אריף" [סופי נאור] הסייד אידריס שאה", ואמר " שרותיו החשובים החושפים את ההשראות השמימיות והמחשבות הפנימיות של המורים הגדולים של האסלאם והסופים מוערכים במיוחד."[95]

העיתון ההודי Hindustan Standard מצא ש- Caravan of Dreams הוא "אנתולוגיה מצוינת, שאפשר לצלול בה בכל עת להנאה, ריענון, נחמה והשראה... שנון, מרתק ולגמרי אנושי."[96]

ה- Institute for Cross-cultural Exchange, עמותה קנדית שהוקמה ב-2004, החליטה להשתמש בספרי הילדים של אידריס שאה בפרויקט הפצה לאלפי ילדים נזקקים בקנדה, מקסיקו ואפגניסטן, כחלק מתוכנית האוריינות ילדים שלהם וכדי לקדם הבנה בין-תרבותית. הסדרה הזאת של ספרי ילדים יצאה לאור על ידי Hoopoe Books, יוזמה ללא רווח של המכון לחקר ידע אנושי (ISHK).[97][98] המכון מספק את הספרים הללו דרך יוזמתם "Share Literacy".[99]

כתבי "מדרשת שאה"עריכה

ג'מס מור היה חסיד גורדייף ומבקר עוין שלא הסכים עם טענת שאה שתורתו של גורדייף סופית במהותה. הוא גם הסתייג מהוצאתו לאור תחת שם עט של ספר בלתי אפשרי מבחינה כרונולוגית (The Teachers of Gurdjieff מאת Rafael Lefort), אשר נקשר לשאה.[6] במאמר ב-1986 בכתב העת Religion Today (ששמו היום Journal of Contemporary Religion), מור סקר את המחלוקות הקשורות לבנט וגרייבס וציין ששאה היה מוקף על ידי "ענן של חנופה מוגזמת, ששאה בעצמו דרבן."[6] הוא תיאר את שאה כאדם שנתמך על ידי "קליקה של עיתונאים, עורכים, מבקרים, אנימטורים, שדרנים וכותבי מסות שיחד וברצון מתמיד משבחים את שאה".[6] מור הטיל ספק במורשת והחינוך הסופיים כביכול של שאה וגינה את הספרים שנכתבו בשמות בדויים כגון: "Omar Michael Burke Ph.D" ו- "Hadrat B.M. Dervish""בית מדרש שאה" . הוא טען שאותם כותבים משנות ה - 60 הרעיפו שבחי יתר – כאילו חסרי פניות – על שאה, כשהם מתייחסים אליו בשמות מכובדים כגון "השייח גדול אידריס שאה סאב", "הנסיך אידריס שאה", "המלך Enoch", "הנוכח", "המלך השקדן", ה"התגלמות של עלי" ואפילו ה"קוטב" – כל זה נעשה כדי לתמוך בתמיכת מאמציו הראשוניים של שאה לשווק סופיות לקהל המערבי.[6]

פטר וילסון העיר בצורה דומה על " האיכות המאוד ירודה" של רוב החומר שנכתב כתמיכה בשאה, וציין "סגנון מאוס למרבה הצער". הוא ביקר את הטענות שלשאה יש יכולות על טבעיות, וגם "נימה של עליונות; יחס לעיתים זחוח, מתנשא, או מלא רחמים, כלפי אלה ש'בחוץ', בהיעדר כך נראה כל רצון לבסס את אותן טענות וע"י כך להצדיק את השבחים."[100] לדעתו היה "הבדל ניכר באיכות בין הכתיבה של שאה עצמו" ובין איכות הכתיבה המשנית הזאת.[100] מור וילסון ציינו דמיון בסגנון בין ספריו של שאה והספרות שנכתבה עליו, ושקלו את האפשרות שהרבה מהכתיבה הזאת שיצאה לאור בשם עט על ידי אוקטגון המו"ל של שאה, עשויה הייתה להיכתב על ידי שאה עצמו.[100]

חוקר הדתות Andrew Rawlinson כשטען שיש פרוש חלופי לספרות זו,  הציע שבמקום "הונאה... שקופה לצורך השגבה עצמית", ייתכן שזה היה "העמדת פנים – משהו שעל פי הגדרה אמור להיחשף".[101] הוא קבע ש"ביקורת של עמדות מושרשות לא יכולה בעצמה להיות קבועה ודוקטרינרית", בציינו את הכוונה התמידית של שאה לחתור תחת ודאיות שוא, הוא טוען שייתכן ש"מיתוס השאה" שנוצר על ידי הכתיבה הזאת היה כלי ללמידה, ולא כלי להסתרה; משהו ש"עשוי להיות מפורק – שאמור להנמס כאשר נוגעים בו".[101] רואלינסון מסכם ש"לא ניתן לקחת [את שאה] כפשוטו. האקסיומות שלו עצמו שוללות את האפשרות."[101]

הערכהעריכה

 
חתן פרס נובל דוריס לסינג הושפעה עמוקות משאה

דוריס לסינג, אחת התומכות הגדולות של שאה,[6] אמרה בראיון בשנת 1981: "אני מצאתי בסופיות, כפי שאידריס שאה מלמד אותה, שנטען שהיא החזרה של תורה עתיקה, משהו מתאים לזמן ולמקום הזה. זה לא משהוא מהמזרח ששחזרו אותו או אסלאם מדולל או שום דבר מסוג זה."[36] ב-1996, בציון יום פטירתו של שאה בעיתון דיילי טלגרף, אמרה לסינג שהיא הכירה את שאה בגלל הסופים, שעבורה היה הספר הכי מפתיע שקראה, וגם ספר ששינה את חייה.[102] כאשר היא מתארת את יצירתו של שאה כ"תופעה ללא תקדים בזמנינו", היא אפיינה אותו כאיש אשכולות, הבן אדם השנון ביותר שהכירה, אדיב, טוב לב, צנוע (היא מצטטת אותו "על תביט בפניי, אלא קח את מה שיש לי ביד"), וחבר טוב ומורה במשך כ-30 שנה.[102]

ארתור ג'יי דיקמן (Arthur J. Deikman), פרופסור לפסיכיאטריה וחוקר בתחומי מדיטציה ושינוי תודעתי, שהתחיל ללמוד את הסיפורים הסופיים כבר בשנות השבעים, היה בדעה שפסיכותרפיסטים מערביים יכולים להפיק תועלת מהפרספקטיבה שמספקת הסופיות והמהות האוניברסלית שלה, בתנאי שילמדו חומרים מתאימים בצורה ובסדר נכון.[63] מאחר שהכתיבה והתרגומים של סיפורים סופיים על ידי שאה תוכננו בכוונה למטרה זו, הוא המליץ עליהם לכל אחד המעוניין לבדוק את הנושא בעצמו וציין שמומחים רבים כבר קיבלו את המעמד של שאה כדובר הסופיות בת זמנינו.[63] הפסיכולוג וחוקר מודעות צ'ארלס טרט (Charles Tart) העיר שכתיבתו של שאה "יצרה [בי] הערכה על מה זה פסיכולוגיה עמוקה יותר מכל דבר אחר שנכתב."[103]

כאשר התבקש לתת את הערכתו על שאה בשנת 1973, ג'.ג. בנט אמר ששאה מבצע עבודה חשובה בקנה מידה רחב, "המעוררת אנשים במקומות רבים, הגורמת להם לחשוב, המראה להם שצורות חשיבה הנראות חופשיות הן בעצם מותנות." הוא כינה את שאה הקרישנמורטי של הסופיות, השובר את הדעות המגובשות של אנשים בהרבה כיוונים כחלק מתהליך התעוררות שהיא "הכנה נדרשת לעולם החדש."[104] 

בהערות על העבודה של שאה תיאר הפילוסוף ההודי והמיסטיקן אושו את הסופים כ"פשוט יהלום. הערך של מה שהוא עשה [בספר] הסופים הוא ללא גבול." הוא הוסיף ששאה היה "האיש שהכיר למערב את נסר א-דין, ובכך נתן תרומה מדהימה שלא ניתנת לפירעון. [...]אידריס שאה הפך את האנקדוטות של נסר א-דין לעוד יותר יפות...יש [לו] לא רק היכולת לתרגם את המשלים, אלא אפילו לפאר אותם, לעשות אותם יותר נוקבים, שנונים."[105]

ריצ'רד סמולי (Richard Smoley) וג'י קיני (Jay Kinney), בספרם Hidden Wisdom: A Guide to the Western Inner Traditions (2006), קובעים שספרו של שאה הסופים הוא "מבוא לסופיות מאוד קריא ורחב היקף", הם מוסיפים ש"כוונתיו ברורות בכל מקום וגם אם חלק מהטענות ההיסטוריות שנויות במחלוקת (אין להן הערות שוליים), אין ספר אחר כה מוצלח בלעורר בקורא הכללי עניין בסופיות."[106] הם מתארים את Learning How to Learn, אוסף של רעיונות, שיחות וקטעי כתיבה קצרים, כאחד מהספרים הטובים ביותר של שאה, המספק התמצאות טובה לגישה ה"פסיכולוגית" של שאה למפעל הסופי, ומציינים שבמיטבו "שאה מספק תובנות לתלמידים המחסנות אותם נגד הרבה מהשטויות שיש בשוק הרוחניות."[106]

אייבן טירל (Ivan Tyrrell) ופסיכולוג חברתי ג'ו גריפין (Joe Griffin), כתבו בספרם על צרכים רגשים מוטבעים, Human Givens: A new approach to emotional health and clear thinking,  ששאה "יותר מכל אחד אחר, הבין והעריך את המשמעות האמיתית של התכונות הנתונות של הטבע האנושי".[107] בספר אחר, Godhead: The Brain's Big Bang – The explosive origin of creativity, mysticism and mental illness, הם אמרו שהמעשיות של שאה, "כאשר מספרים אותן לצעירים ובוגרים כאחד [...]  מייצרות תבניות אב בשכל, לא רק לחיים ולהתגברות על קשים יום יומיים, אלא גם למסע בדרך הרוחנית. ייתכן שהשפעתן לא תוכר ולא תהיה מורגשת לחודשים או שנים לאחר שמיעתן או קריאתן הראשונה. אומנם בסופו של דבר, התוכן המבני שהסיפורים מכילים ינצל את טבע המוח להשוות תבניות ויאפשר לתלמידים להתבונן בתפקוד התגובות המותנות רגשית שלהם לשינויים במצב חייהם. ואז יותר קל להם לפעול לפי דרישות המצב, ולדעת לחברם לתחומים יותר גבוהים. את ה'סיפורים המלמדים' צריך לקרוא, לספר ולהרהר עליהם, אבל לא לנתח בצורה אינטלקטואלית, מפני שזה הורס את ההשפעה המועילה שיש להם על החשיבה שלהם". שאה, הם הוסיפו, היה "אספן גדול ומוציא לאור של מעשיות וכתיבה שמכילים את התכונה הזו של 'השפעה לטווח ארוך'. הוא הבין את החשיבות החיונית לאנושות של תכונתם כ"תבנית אב" וספריו מלאי דוגמאות מעשירות."[108]

אולב המר (Olav Hammer) מציין שבמהלך שנותיו האחרונות של שאה, כאשר הנדיבות של מעריציו הפכה אותו לעשיר באמת וכאשר הפך לדמות מכובדת ברבדים הגבוהים של החברה הבריטית, עלו מחלוקות בגלל סתירות בין נתונים אוטוביוגרפיים – ציון של שארות עם הנביא מוחמד, השתייכות עם מסדר סופי סודי ממרכז אסיה, או המסורת בה לימדו את גורדייף – לעובדות שנתן למצוא להן סימוכין.[7] ייתכן שהיה קשר משפחתי עם הנביא מוחמד, אבל מספר האנשים עם קשר דומה היום, לאחר 1300 שנה, הוא לפחות מיליון. חלקים אחרים של האוטוביוגרפיה של שאה נראים לגמרי בדויים. לעומת זאת, המר ציין שהספרים של שאה נשארים מבוקשים על ידי הציבור, ושהוא מילא "תפקיד משמעותי בייצוג הסופיות כחוכמה רוחנית שנשארת לא-עדתית, אינדיבידואליסטית ומקיימת חיים."[7]

פטר וילסון כתב שאם שאה היה רמאי, הוא היה רמאי "מאוד מוכשר", מפני שבניגוד למחבר עם אינטרס מסחרי בלבד, הוא השקיע את זמנו כדי לייצר מערכת משוכללת ועקבית כלפי פנים שמשכה "טווח שלם של אנשים דגולים", ו"סקרנה ועוררה חשיבה בתחומים מגוונים רבים".[103] Moore הודה ששאה תרם בצורה מסוימת לפופולריות של סופיות הומניסטית, ועבד עם "אנרגיה ותושיה", אבל סיים עם מסקנה מרשיעה שה"סופיות" של שאה הייתה "ללא הקרבה עצמית, ללא נשגבות עצמית, ללא שאיפה לדעת (gnosis), ללא מסורת, ללא נביא, ללא הקוראן, ללא אסלאם, ללא אלוהים. פשוט כך."[6][61]

לדעת גור וידאל, הספרים של שאה היו "הרבה יותר קלים לכתיבה מאשר לקריאה."[109]

המחלוקת על הסופיםעריכה

התקבלות התנועה של שאה התאפיינה גם במחלוקות.[36] אוריינטליסטים אחדים היו עוינים מפני ששאה הציג כתבים סופיים קלאסיים ככלי להתפתחות עצמית עבור אוכלוסייה עכשווית, ולא כמושא למטרת מחקר היסטורי.[16]

המבוא של הסופים, שנכתב על ידי רוברט גרייבס בעזרת שאה, תיאר את שאה כשייך ל"שושלת גברית בכירה מהנביא מוחמד" וכן שהוא ירש את "התעלומות הסודיות מהח'ליפים שהיו האבות הקדומים שלו. למעשה הוא השייח הגדול של ה'טריקה' הסופית..."[110] באופן פרטי, אומנם במכתב לחבר, גרייבס הודה שזה היה "מטעה: הוא אחד מאתנו ולא אישיות מוסלמית."[14] המבוא לא כלול במהדורות של אוקטגון לאחר 1983, אבל תמיד נכלל במהדורות של Anchor/Doubleday.[111][112]

בנוסף L.P. Elwell-Sutton, חוקר מאוניברסיטת אדינבורו שהיה המבקר החריף ביותר של שאה, כתב מאמר ביקורתי ב-1975 על מה שהוא כינה "סופים מזויפים" כמו שאה וגורדייף. לדעתו גרייבס ניסה "לשדרג" את הייחוס הלא נכבד במיוחד של שאה, וכן שהייחוס לשושלת גברית בכירה של מוחמד היה "פליטת פה די מצערת" מפני שכל הבנים של מוחמד נפטרו בילדותם. אף על פי ש- Elwell-Sutton הסכים שהמשפחה היו סיידים צאצאי האימאם השביעי מוסא אל-כאט'ם, הנין הגדול של חוסיין בן עלי, שהיה הבן הצעיר מנישואי פאטמה בת מוחמד ועלי בן אבי טאלב, לדעתו זה "ייחוס לא מכובד" ללא קדושה מיוחדת מפני ש"סיידים מתרבים בכל עולם האסלאם, בכל תחומי החיים ובשני הצדדים של כל נושא פוליטי או דתי."[21][113] הוא תיאר את ספרי שאה כ"קטנוניים", מלאים בעובדות שגויות, בתרגומים מרושלים ולא מדויקים ואפילו בשגיעות כתיב של שמות ומלים מזרחיות – "ערבוביה של קלישאות, דברים לא שייכים וסתם ממבו ג'מבו", הוא הוסיף שלשאה הייתה "חשיבות עצמית מוגזמת".[114] הוא לא ראה בעין טובה את ה-festschrift (אוסף מאמרים ) לכבוד שאה שערך Rushbrook Williams, ואמר שלדעתו הרבה מהטענות בספר לגבי שאה ואביו, שבהם נטען שהם מייצגים את המסורת הסופית, הם פרסומת עצמית המאופיינת על ידי "התעלמות מדהימה מעובדות".[115][116] תוך כדי ביטוי של שעשוע והשתאות על ה"התנהגות החנפנית" של מראייני שאה בראיון לרדיו BBC, מסיק Elwell-Sutton שאינטלקטואלים מערביים אחדים היו "כה נואשים למצוא תשובות לשאלות המבלבלות אותם שכאשר הם פוגשים חוכמה מ'המזרח המסתורי', הם נוטשים את היכולת הביקורתית שלהם ונכנעים לשטיפת מוח מהסוג הגס ביותר".[88] לפי Elwell-Sutton, הסופיות של שאה שייכת לתחום של "כאילו סופיות", "ממוקדת לא באלוהים, אלא באדם."[36][117]

מחלוקת עומר ח'יאםעריכה

בשנות השישים המאוחרות והשבעים המוקדמות, התפתחה מחלוקת סביב הוצאת תרגום חדש ב-1967 של הרובעיאת של עומר ח'יאם, מאת רוברט גרייבס ואחיו הגדול של שאה, עומר עלי-שאה.[16][88] התרגום שהציג את הרובעיאת כשירה סופית, היה מבוסס לכאורה על מסמך כתב יד שהיה רכוש משפחת שאה למשך 800 שנה. L.P. Elwell-Sutton, חוקר המזרח מאוניברסיטת אדינבורו, ואחרים שסקרו את הספר, היו משוכנעים שסיפור כתב-היד העתיק היה מרמה.[88][118]

גרייבס ציפה שאביו של שאה, אקבל עלי-שאה, יציג את כתב היד המקורי כדי להבהיר את הסוגיה, אבל הוא מת בתאונת דרכים בטנג'יר בנובמבר 1969. שנה לאחר מכן, גרייבס ביקש מאידריס שאה להציג את כתב היד.[119] שאה ענה במכתב שכתב היד אינו ברשותו, אבל אפילו אם היה, הצגתו לא הייתה מוכיחה כלום, לא היה אפשר לתארך אותו באופן מדויק ולכן עדיין היו קוראים תגר על האותנטיות שלו.[119] הגיע הזמן, כתב שאה, "שנתאר לעצמנו שהצבועים שעושים כל כך הרבה רעש מרוכזים רק על התנגדות, הרס וקידום קמפיין כאשר, בואו נודה בזה, אף אחד לא מקשיב באמת."[119] הוא הוסיף שאביו כה רתח מזעם על אלה המטילים דופי שהוא סירב לעסוק בהם, ולדעתו זו הייתה תגובה נכונה.[119] גרייבס, ציין שהוא כבר נתפס כמי שנפל קורבן לרמאות הגסה של האחים שאה, ושזה משפיע לרעה על הכנסותיו מהכתיבה ההיסטורית האחרת שלו.[119] הוא התעקש שהצגת כתב היד הפכה ל"עניין של כבוד המשפחה", ולחץ שוב על שאה, בהזכירו הבטחות קודמות שיציג את כתב היד אם יהיה צורך.[119]

אף אחד מהאחים לא הציג את כתב היד אי פעם, דבר שגרם לאחיין והביוגרף של גרייבס להרהר שקשה להאמין – כאשר לוקחים בחשבון את החובות הרבים שחבו האחים שאה לגרייבס – שהם היו מונעים מגרייבס את כתב היד אם זה היה קיים.[119] לפי אלמנתו שכתבה כעבור שנים רבות, לגרייבס "היה אמון מלא" באותנטיות של כתב היד בגלל חברותו עם שאה, אף על פי שאף פעם לא ראה אותו.[120] יש קונצנזוס בין החוקרים היום שכתב היד "Jan-Fishan Khan" היה תעלול, ושתרגום של גרייבס/עלי-שאה היה מבוסס על ניתוח שבוצע על ידי חוקר ויקטוריאני חובב של המקורות ששמשו את המתרגם הקודם של הרובעיאת, Edward FitzGerald.[6][88][121][122]

יצירותעריכה

קסםעריכה

סופיותעריכה

אוספי סיפורי נסר א-דיןעריכה

ספרים על האנגליםעריכה

מסעעריכה

רומןעריכה

פולקלורעריכה

לילדיםעריכה

בשם עט ארקון דראולעריכה

הקלטות ראיונות, סמינרים, הרצאותעריכה

  • Shah, Idries, and Pat Williams. A Framework for New Knowledge. London: Seminar Cassettes, 1973. Sound recording.
  • Shah, Idries. Questions and Answers. London: Seminar Cassettes, 1973. Sound recording.
  • King, Alexander, Idries Shah, and Aurelio Peccei. The World-and Men. Seminar Cassettes, 1972. Sound recording.
  • King, Alexander, et al. Technology: The Two-Edged Sword. London: Seminar Cassettes, 1972. Sound recording.
  • Learning From Stories (1976 Lecture) ISBN 1-883536-03-0 (1997)
  • On the Nature of Sufi Knowledge (1976 Lecture) ISBN 1-883536-04-9 (1997)
  • An Advanced Psychology of the East (1977 Lecture) ISBN 1-883536-02-2 (1997)
  • Overcoming Assumptions that Inhibit Spiritual Development; previously entitled A Psychology of the East (1976 Lecture) ISBN 1-883536-23-5 (2000)

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אידריס שאה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Estate of Idries Shah, The, Idries Shah, Facebook, ‏1 בספטמבר 2001 (באנגלית)
  2. ^ Shah, Idries (1977) [1964]. The Sufis. London, UK: Octagon Press. p. 54. ISBN 0-86304-020-9.: "אומנם נחשבים לרוב ובטעות ככת באסלאם, לסופים אין העדפה דתית."
  3. ^ Shah, Saira (2003). The Storyteller's Daughter. New York, NY: Anchor Books. pp. 19–26. ISBN 1-4000-3147-8.
  4. ^ Dervish, Bashir M. (4 October 1976). "Idris Shah: a contemporary promoter of Islamic Ideas in the West". Islamic Culture – an English Quarterly. Islamic Culture Board, Hyderabad, India (Osmania University, Hyderabad). L (4).
  5. ^ Lethbridge, Sir Roper (1893). The Golden Book of India. A Genealogical and Biographical Dictionary of the Ruling Princes, Chiefs, Nobles, and Other Personages, Titled or Decorated, of the Indian Empire. London, UK/New York, NY: Macmillan and Co., p. 13; reprint by Elibron Classics (2001): ISBN 978-1-4021-9328-6
  6. ^ 6.00 6.01 6.02 6.03 6.04 6.05 6.06 6.07 6.08 6.09 6.10 6.11 6.12 6.13 6.14 6.15 Moore, James, "Neo-Sufism: The Case of Idries Shah", Religion Today. 3 (3), ‏1986 (באנגלית)
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 7.8 Westerlund, David (ed.) (2004). Sufism in Europe and North America. New York, NY: RoutledgeCurzon. pp. 136–138. ISBN 0-415-32591-9.
  8. ^ Williams, L.F. Rushbrook (1974). Sufi Studies: East and West. New York, NY: E.P. Dutton & Co. pp. 13–24.
  9. ^   אידריס שאה, בביצוע 1970 BBC interview with Idries Shah, סרטון באתר יוטיוב
  10. ^ 10.0 10.1 Viv Groskop, Living Dangerously, ‏16 ביוני 2001 (באנגלית)
  11. ^ 11.0 11.1 Lamond, Frederic (2004). Fifty Years of Wicca. Green Magic. pp. 9, 37. ISBN 0-9547230-1-5.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Lamond, Frederic (2005). Fifty Years of Wicca. Green Magic. p. 19. ISBN 0-9547230-1-5.
  13. ^ Pearson, Joanne (2002). A Popular Dictionary of Paganism. London, UK/New York, NY: Routledge Taylor & Francis Group. p. 28. ISBN 0-7007-1591-6.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 213–215. ISBN 0-09-155750-X.
  15. ^ 15.0 15.1 Graves, Richard P. (1998). Robert Graves and The White Goddess 1940–1985. London, UK: Phoenix Giant. p. 326. ISBN 0-7538-0116-7.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 Cecil, Robert, "Obituary: Idries Shah", The Independent, ‏26 בנובמבר 1996 (באנגלית)
  17. ^ Amazon, Editorial Reviews for Idries Shah's The Sufis, ‏28 באוקטובר 2008
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Smith, Jane I. (1999). Islam in America (Columbia Contemporary American Religion Series). New York, NY/Chichester, UK: Columbia University Press. p. 69. ISBN 0-231-10966-0.
  19. ^ O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 236, 239, 240. ISBN 0-09-155750-X.
  20. ^ O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 234, 240–241, 269. ISBN 0-09-155750-X.
  21. ^ 21.0 21.1 Elwell-Sutton, L. P. (May 1975). "Sufism & Pseudo-Sufism". Encounter. XLIV (5): 14.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 22.5 22.6 22.7 22.8 Bennett, John G. (1975). Witness: The autobiography of John G. Bennett. Turnstone Books. pp. 355–63. ISBN 0-85500-043-0.
  23. ^ אוגי הייטר (Augy Hayter), תלמידם גם של אידריס וגם של עומר עלי שאה, טוען שהמאמר שיצא לאור בכתב העת Blackwood's, נכתב על ידי אידריס שאה בשם בדוי. רג'י הואר, חסיד גורדייף ועמית של בנט, קרא את המאמר והיה סקרן מתיאור של תרגילים המוכרים רק לקבוצה קטנה מאוד של תלמידי גורדייף. כאשר הוא כתב למחבר המאמר דרך כתב העת, היה שאה שענה לו, ולאחר מכן הואר הציג את שאה לבנט. בהמשך לפי הייטר שאה תיאר את המאמר ב-Blackwood's כ"דייג". (Hayter, Augy (2002). Fictions and Factions. Reno, NV/Paris, France: Tractus Books. p. 187. ISBN 2-909347-14-1.)
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 24.5 24.6 Bennett, John G. (1974). Witness: The autobiography of John G. Bennett. Tucson: Omen Press. pp. 355–63. ISBN 0-912358-48-3.
  25. ^ Bennett, John G. (1973). Gurdjieff: Making a New World. Santa Fe, NM: Turnstone Books. p. 21. ISBN 0-9621901-6-0.
  26. ^ Bennett, John G. (1973). Gurdjieff: Making a New World. Santa Fe, NM: Turnstone Books. p. 104. ISBN 0-9621901-6-0.
  27. ^ Shah, Idries (13 April 2007). "Declaration of the People of the Tradition and Twenty-Two Principles" (PDF). Sher Point Publications, UK. Retrieved 21 August 2012.
  28. ^ Hinnells, John R. (1992). Who's Who of World Religions. Simon & Schuster. p. 50. ISBN 0-13-952946-2.
  29. ^ Shah, Idries (2003). The World of Nasruddin. London: Octagon Press. p. 438. ISBN 0-86304-086-1.
  30. ^ "Meetings", ‏27 במרץ 2016
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 Hall, Elizabeth (July 1975). "At Home in East and West: A Sketch of Idries Shah". Psychology Today. 9 (2): 56.
  32. ^ 32.0 32.1 Speeth, Kathleen (1989). The Gurdjieff Work. New York: Jeremy P. Tarcher/Putnam. p. 105. ISBN 0-87477-492-6.
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 33.3 33.4 33.5 33.6 Wintle, Justin (ed.) (2001). Makers of Modern Culture, Vol. 1. London, UK/New York, NY: Routledge. p. 474. ISBN 0-415-26583-5.
  34. ^ Staff, "About the Institute", ‏29 באוקטובר 2008
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 35.3 35.4 Daily Telegraph Staff, Idries Shah – Grand Sheikh of the Sufis whose inspirational books enlightened the West about the moderate face of Islam (obituary), מארכיב, ‏25 במאי 2000 (באנגלית)
  36. ^ 36.00 36.01 36.02 36.03 36.04 36.05 36.06 36.07 36.08 36.09 36.10 36.11 36.12 Galin, Müge (1997). Between East and West: Sufism in the Novels of Doris Lessing. Albany, NY: State University of New York Press. pp. xix, 5–8, 21, 40–41, 101, 115. ISBN 0-7914-3383-8. ^ Jump up to: a b
  37. ^ 37.0 37.1 "Writers Meet". The Courier: 16. 15 October 1971.
  38. ^ "ICR Fellows". The Institute for Cultural Research. Retrieved 27 September 2012.
  39. ^ מקורות אחדים תאירו את שאה כחבר מייסד של מועדון רומה. אוגי הייטר (Augy Hayter) כותב, "במידה מסוימת, אפשר להגיד שהרבה מהספרות ששאה וחבריו כתבו בשמות בדויים הייתה מתוכננת לשמש כפתיון. זה העסיק מי שהתיימר להיות תלמיד וגם מתנגדים, והרגיז מבקרים במידה מפליאה. הרבה מזה היה מזויף: שאה ידע יפה מאוד שהוא לא היה חבר מייסד של מועדון רומה; הוא היה חבר לזמן קצר ואז התבקש באופן מנומס לעזוב מפני שלא הגיע לישיבות; אבל המיתולוגיה סביב הפרסונה הציבורית של שאה הייתה נחוץ כדי לספק את החלום-שקר שבילדיו אמת לא מתקיימת, מפני שלתלמיד תמיד צריך להיות בחירה." (Hayter, Augy (2002). Fictions and Factions. Reno, NV/Paris, France: Tractus Books. p. 262. ISBN 2-909347-14-1.)
  40. ^ King, Dr. Alexander. "Monograph Series No. 10: Science, Technology and the Quality of Life". The Institute for Cultural Research. Retrieved 14 September 2012.
  41. ^ King, Dr. Alexander; et al. "Monograph Series No. 15: An Eye to the Future". The Institute for Cultural Research. Retrieved 14 September 2012.
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 42.3 42.4 42.5 Smoley, Richard; Kinney, Jay (2006). Hidden Wisdom: A Guide to the Western Inner Traditions. Wheaton, IL/Chennai, India: Quest Books. p. 238. ISBN 0-8356-0844-1.
  43. ^ 43.0 43.1 43.2 43.3 Malik, Jamal; Hinnells, John R. (eds.) (2006). Sufism in the West. London, UK/New York/NY: Routledge Taylor & Francis Group. p. 32. ISBN 0-415-27407-9.
  44. ^ אידריס שאה, "One pair of eyes: Dreamwalkers", ודיו, ‏13 בספטמבר 2003 (באנגלית)
  45. ^ Naranjo, Claudio (1994). Character and Neurosis. Nevada City, CA: Gateways. p. xxviii. ISBN 0-89556-066-6.
  46. ^ Naranjo, Claudio; Robert Ornstein (1972). On the Psychology of Meditation. New York, NY: Viking Press. ISBN 0-670-00364-6.
  47. ^ ISHK history(archived), ‏15 בפברואר 2012 (באנגלית)
  48. ^ Lewin, Leonard (1972). Diffusion of Sufi Ideas in the West. Boulder, CO: Keysign Press.
  49. ^ "Dr Kate Fox : The Institute for Cultural Research", ‏27 במרץ 2016
  50. ^ Westerlund, David (ed.) (2004). Sufism in Europe and North America. New York, NY: RoutledgeCurzon. p. 54. ISBN 0-415-32591-9.
  51. ^ Campbell, Edward (1978-08-29). "Reluctant guru". Evening News.
  52. ^ 52.0 52.1 The Estate of Idries Shah, "Idries Shah, Sayed Idries el-Hashimi (official website)", מארכיון, ‏9 לאוקטובה 2008 (באנגלית)
  53. ^ Archer, Nathaniel P. (1977). Idries Shah, Printed Word International Collection 8. London, UK: Octagon Press. ISBN 0-86304-000-4.
  54. ^ Ghali, Halima (1979). Shah, International Press Review Collection 9. London, UK: BM Sufi Studies.
  55. ^ Williams, L.F. Rushbrook (1974). Sufi Studies: East and West. New York, NY: E.P. Dutton & Co. pp. 230–31.
  56. ^ Shah, Sirdar Ikbal Ali (1992). Alone in Arabian Nights. London: Octagon Press Ltd. p. 136; ISBN 0-86304-063-2.
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 Hall, Elizabeth, "The Sufi Tradition: A Conversation with Idries Shah", ‏יולי 1975 (באנגלית)
  58. ^ Doris Lessing, "The Mysterious East", ‏22 באוקטובר 1970
  59. ^ Shah, Sayed Idries (1956). Oriental Magic. London, UK: Octagon Press, Ltd. pp. 59–75. ISBN 0-86304-017-9.
  60. ^ Shah, Idries (1971) [1957]. Destination Mecca. London, UK: Octagon Press. pp. 169–78. ISBN 0-900860-13-8.
  61. ^ 61.0 61.1 61.2 61.3 61.4 61.5 Taji-Farouki, Suha; Nafi, Basheer M. (eds.) (2004). Islamic Thought in the Twentieth Century. London, UK/New York, NY: I.B.Tauris Publishers. p. 123. ISBN 1-85043-751-3.
  62. ^ Shah, Idries (1980) [1970]. The Dermis Probe. London, UK: Octagon Press. p. 18. ISBN 0-86304-045-4.
  63. ^ 63.0 63.1 63.2 Boorstein, Seymour (ed.) (1996). Transpersonal Psychotherapy. Albany, NY: State University of New York Press. pp. 241, 247. ISBN 0-7914-2835-4.
  64. ^ Shah, Idries (1977) [1964]. The Sufis. London, UK: Octagon Press. p. 54. ISBN 0-86304-020-9.
  65. ^ 65.0 65.1 "New Psychology". The Courier. 23 June 1978
  66. ^ Shah, Idries (1974). Special Problems in the Study of Sufi Ideas. London, UK: Octagon Press. ISBN 0-900860-21-9.
  67. ^ 67.0 67.1 67.2 Shah, Idries (1977). "An Advanced Psychology of the East" (audio). ISHK. Retrieved 22 September 2012.
  68. ^ Lewin, Leonard (1972). Diffusion of Sufi Ideas in the West. Boulder, CO: Keysign Press. p. 17.
  69. ^ 69.0 69.1 69.2 69.3 Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Peter B. Clarke. New Trends and Developments in the World of Islam. London, UK: Luzac Oriental. pp. 187–88. ISBN 1-898942-17-X.
  70. ^ Shah, Idries (1978). Learning How To Learn. New York, NY/London, UK/Ringwood, Victoria/Toronto, Canada/Auckland, NZ: Penguin Arkana. p. 80. ISBN 0-14-019513-0.
  71. ^ Shah, Idries (1972). Thinkers of the East. New York, NY, US; London, UK; Ringwood, Victoria, Australia; Toronto, Ontario, Canada; Auckland, New Zealand: Penguin Arkana. p. 101. ISBN 0-14-019251-4.
  72. ^ Lewin, Leonard; Shah, Idries (1972). The Diffusion of Sufi Ideas in the West. Boulder, CO: Keysign Press. p. 72.
  73. ^ 73.0 73.1 73.2 Malik, Jamal; Hinnells, John R., eds. (2006). Sufism in the West. London, UK/New York, NY: Routledge Taylor & Francis Group. p. 31. ISBN 0-415-27407-9.
  74. ^ Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Clarke, Peter B. (ed.) (1998). New Trends and Developments in the World of Islam. London: Luzac Oriental. p. 195. ISBN 1-898942-17-X.
  75. ^ Hermansen, Marcia (1998). "In the Garden of American Sufi Movements: Hybrids and Perennials". In Clarke, Peter B. (ed.) (1998). New Trends and Developments in the World of Islam. London: Luzac Oriental. p. 167. ISBN 1-898942-17-X.
  76. ^ Fahim, Shadia S. (1995). Doris Lessing: Sufi Equilibrium and the Form of the Novel. Basingstoke, UK/New York, NY: Palgrave Macmillan/St. Martins Press. pp. passim. ISBN 0-312-10293-3.
  77. ^ 77.0 77.1 77.2 77.3 Westerlund, David (ed.) (2004). Sufism in Europe and North America. New York, NY: RoutledgeCurzon. p. 53. ISBN 0-415-32591-9.
  78. ^ Henri Bortoft, The Wholeness of Nature: Goethe's Way of Science (1996). Floris Books; ISBN 0-86315-238-4
  79. ^ 79.0 79.1 79.2 Shah, Tahir (2008). In Arabian Nights. London: Bantam Books. pp. 10, 15, 24, 262. ISBN 978-0-553-80523-9.
  80. ^ 80.0 80.1 Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Peter B. Clarke. New Trends and Developments in the World of Islam. London, UK: Luzac Oriental. p. 185. ISBN 1-898942-17-X
  81. ^ 81.0 81.1 81.2 Shah, Idries (1980) [1970]. The Dermis Probe. London, UK: Octagon Press. p. 21. ISBN 0-86304-045-4.
  82. ^ Shah, Tahir (2008). In Arabian Nights: A Caravan of Moroccan Dreams. New York, NY: Bantam. pp. 215–16. ISBN 0-553-80523-1.
  83. ^ The Institute for Cultural Research, "The Institute for Cultural Research", ‏2014
  84. ^ ISHK, "Directors, Advisors & Staff", ‏15 באפריל 2017 (באנגלית)
  85. ^ Hayter, Augy (2002). Fictions and Factions. Reno, NV/Paris, France: Tractus Books. pp. 177, 201. ISBN 2-909347-14-1.
  86. ^ Malik, Jamal; Hinnells, John R. (eds.) (2006). Sufism in the West. London, UK/New York, NY: Routledge Taylor & Francis Group. p. 30. ISBN 0-415-27407-9.
  87. ^ 87.0 87.1 The Middle East and North Africa. Europa Publications Limited, Taylor & Francis Group, International Publications Service. 1988. p. 952. ISBN 978-0-905118-50-5.
  88. ^ 88.0 88.1 88.2 88.3 88.4 88.5 Lessing, Doris; Elwell-Sutton, L. P. (1970-10-22). "Letter to the Editors by Doris Lessing, with a reply by L. P. Elwell-Sutton". The New York Review of Books. Retrieved 2008-11-05.
  89. ^ Sufi Studies: East and West, edited by Professor L.F. Rushbrook Williams, E.P.Dutton & Co., 1974.
  90. ^ The Nature of Religious Man, edited by D.B. Fry, Octagon Press, London, 1982, p. 99.
  91. ^ "Worlds of Magic", in Books and Bookmen, June 1972, vol 17, no. 9, issue #201.
  92. ^ Kabul Times, May 13, 1973, p. 3
  93. ^ The Afghanistan News, May 1964, vol 7, no. 81
  94. ^ "Spirituality, Science and Psychology in the Sufi Way" in Sufi Studies: East and West, edited by Professor L.F. Rushbrook Williams, E.P. Dutton & Co., 1974, p. 116
  95. ^ Archived copy, ‏20 באוגוסט 2012 (באנגלית)
  96. ^ "Oriental Wisdom" in Hindustan Standard, 4th of January, 1970.
  97. ^ Staff (2015)., "Children's Literacy: About ICE: Who We Are", ארכיון, ‏2015 (באנגלית)
  98. ^ John Zada, Helping to Close the Literacy Gap, ארכיון, ‏דצמבר 2012 (באנגלית)
  99. ^ Staff, About Share Literacy, ארכיון, ‏2015 (באנגלית)
  100. ^ 100.0 100.1 100.2 Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Peter B. Clarke. New Trends and Developments in the World of Islam. London: Luzac Oriental. pp. 189–191. ISBN 1-898942-17-X.
  101. ^ 101.0 101.1 101.2 Rawlinson, Andrew (1997). The Book of Enlightened Masters: Western Teachers in Eastern Traditions. Chicago and La Salle, IL: Open Court. p. 525. ISBN 0-8126-9310-8.
  102. ^ 102.0 102.1 דוריס לסינג, On the Death of Idries Shah (באנגלית)
  103. ^ 103.0 103.1 Wilson, Peter (1998). "The Strange Fate of Sufism in the New Age". In Peter B. Clarke. New Trends and Developments in the World of Islam. London, UK: Luzac Oriental. p. 195. ISBN 1-898942-17-X.
  104. ^ Bennett, J.G. (23 November 1973). "Gurdjieff: Making a New World" (audio cd). Bennett Books. Retrieved 17 October 2012.
  105. ^ Osho (2005). Books I Have Loved. Pune, India: Tao Publishing Pvt. Ltd. pp. 127–28. ISBN 81-7261-102-1.
  106. ^ 106.0 106.1 Smoley, Richard; Kinney, Jay (2006). Hidden Wisdom: A Guide to the Western Inner Traditions. Wheaton, IL/Chennai, India: Quest Books. pp. 250–51. ISBN 0-8356-0844-1.
  107. ^ Griffin, J; Tyrrell, I. (2004) Human Givens: A new approach to emotional health and clear thinking. HG Publishing.ISBN 1-899398-31-7"
  108. ^ Griffin, J; Tyrrell, I. (2011) Godhead: The Brain's Big Bang – The explosive origin of creativity, mysticism and mental illness.; ISBN 978-1-899398-27-0
  109. ^ Christopher Hitchens (2011-10-01). Arguably. Atlantic Books. p. 61. ISBN 978-0-85789-257-7. Retrieved 2 September 2012.
  110. ^ O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 214, 269. ISBN 0-09-155750-X.
  111. ^ "Idries Shah the Sufis Robert Graves", ‏27 במרץ 2016
  112. ^ Idries Shah; Robert Graves. The Sufis. Amazon.com. ASIN 0385079664. ISBN 978-0-385-07966-2
  113. ^ O'Prey, Paul (1984). Between Moon and Moon – Selected Letters of Robert Graves 1946–1972. Hutchinson. pp. 311–312. ISBN 0-09-155750-X.
  114. ^ Elwell-Sutton, L. P. (2 July 1970). "Mystic-Making". The New York Review of Books. Retrieved 5 November 2008.
  115. ^ Elwell-Sutton, L. P. (1976). "Review of: Sufi Studies: East and West by L. F. Rushbrook Williams". Folklore. Taylor & Francis. 87 (1): 120–21.
  116. ^ Elwell-Sutton, L. P. (May 1975). "Sufism & Pseudo-Sufism". Encounter. XLIV (5): 12–16.
  117. ^ Elwell-Sutton, L. P. (May 1975). "Sufism & Pseudo-Sufism". Encounter. XLIV (5): 16.
  118. ^ Stuffed Eagle at, ‏5 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  119. ^ 119.0 119.1 119.2 119.3 119.4 119.5 119.6 Graves, Richard Perceval (1995). Robert Graves and The White Goddess: The White Goddess, 1940–1985. London, UK: Weidenfeld & Nicolson. pp. 446–447, 468–472. ISBN 0-231-10966-0.
  120. ^ Beryl Graves, Letter to the Editor, ‏7 בדצמבר 1996
  121. ^ Aminrazavi, Mehdi (2005). The Wine of Wisdom. Oxford, UK: Oneworld. p. 155. ISBN 1-85168-355-0.
  122. ^ Robert Irwin, "Omar Khayyam's Bible for drunkards", מארכיון, ‏25 ביולי 2009