התקופה הפרהיסטורית באזור הלבנט
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: (1) הערך מועתק מגרסאות ישנות של ארץ ישראל בעת העתיקה ואחרים, ומהווה כפילות לא נחוצה. (2) הערך לא סוקר את הלבנט, רק את ארץ ישראל. (3) הערך כפי שהוא לא מעודכן, חלקי מאוד ולא מנוסח טוב.. | |
התקופה הפרהיסטורית באזור הלבנט כללה שינויים תרבותיים רבים, כפי שניתן ללמוד מהממצאים הארכאולוגיים הרבים שנמצאו מהתקופה הפרהיסטורית. הראיות הארכאולוגיות מצביעות על כך שהאדם הנבון ומינים הומינידים אחרים שהגיעו לאזור הלבנט מאפריקה, ושאחד מהמסלולים אשר דרכם הם עברו בדרך ליישב את אירואסיה היה מדבר סיני ואזור הלבנט.
.png)
תרבויות עריכה
תרבויות מוקדמות עריכה
הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר להימצאות אנושית באזור הלבנט נמצאו בתל עובדיה אשר בחלק הדרומי של בקעת הירדן, ומתוארכים לתקופה הפלאוליתית התחתונה, לפני כ-1.4 מיליוני שנים. כלי אבן שנמצאו באתר הם מהתרבות האשלית המוקדמת. אתרים פרהיסטוריים בולטים נוספים שנמצאו באזור הלבנט כוללים את גשר בנות יעקב, מערת תנור ואתרים נוספים מהתקופה שבין 1,400,000 לפנה"ס - 250,000 שנים לפנה"ס. באתרים הללו נמצאו העדויות המוקדמות ביותר להימצאות של כלבים מבויתים ושימוש מבוקר באש. שרידים אנושיים מהתקופה הפלאוליתית המאוחרת נדירים יחסית - הם כוללים בעיקר שיניים שנמצאו בתל עובדיה, שברי עצמות שנמצאו באתר גשר בנות יעקב וחלק מגולגולת שנמצאה במערת זוטייה.
במהלך התקופה הפלאוליתית התיכונה (בסביבות 250,000 לפנה"ס עד בסביבות 48,000 לפנה"ס) התקיימה באזור הלבנט התרבות המוסטרית, כאשר ישנם כמה אתרים בולטים בלבנט מתקופה זו (הן מערות והן אתרים פתוחים). שרידי הומינידים מהתקופה הפלאוליתית התיכונה כוללת את שרידים של האדם הניאנדרטלי (שנמצאו במערת כבארה, במערת עמוד ובטבון), וכן שרידים של האדם הנבון שנמצאו במערת קדומים ובמערת הגדי.
התקופה הפלאוליתית העליונה מתוארכת לתקופה שבין בסביבות 48,000 לפנה"ס - בסביבות 20,000 לפנה"ס.
התקופה האפיפלאוליתית בלבנט החלה לפני כ-23 אלף שנה והסתיימה לפני כ-11,700 שנה. התקופה כוללת מספר תרבויות ארכאולוגיות המתאפיינות בעיקר במיקרוליתים מסותתים לצורות מסוימות, כגון התרבות הכבארית, התרבות הכבארית הגאומטרית, התרבות הרמונית, התרבות המושאבית והתרבות הנאטופית. האחרונה משקפת שינויים מרחיקי לכת במבנה הכלכלי-חברתי של אוכלוסיות פרהיסטוריות, לפי העדויות לישיבה בכפרי קבע.
החלק האחרון של התקופה (בין 12,500 לפנה"ס עד 9,500 לפנה"ס) הוא הזמן בו פרחה התרבות הנאטופית אשר הייתה תרבותם של אחרוני הציידים-לקטים באזור, ומייצגת את המעבר מאורח החיים הנוודי של התקופה הפלאוליתית לקהילות החקלאיות ויושבות-הקבע של התקופה הנאוליתית. הממצא הארכאולוגי העשיר מתרבות זו כולל את התכונות הבאות: בנייה נרחבת של בתים מאבן, בתי קברות מובחנים, תרבות חומרית עשירה הכוללת חפצי אמנות, וניצול אינטנסיבי של משאבי הסביבה.
התרבות הנאטופית עריכה
ערך מורחב – התרבות הנאטופית
התרבות הנאטופית התקיימה בלבנט מ-13,000 לפנה"ס עד 9,800 לפנה"ס. הרבה חפירות ארכאולוגיות של תרבות זו יצרו הבנה רחבה למדי לגבי התרבויות שהתקיימו באזור בתקופה זו. שני ההיבטים המשמעותיים ביותר של תרבות זו היו צמיחה בגודל הקהילות שלהם ואורח חיי הקבע שלהם.[1] אף על פי שהממצאים של התרבות הנאטופית המאוחרת מצביעה על היפוך קל במגמה זו, כאשר הקהילות התכווצו והם הפכו לנוודים יותר (אולי כתוצאה מתקופת האקלים הקרה המכונה "הדריאס הצעיר"), מאמינים כי המגמות שהחלו בתרבות זו המשיכו לאחר מכן, ושתקופה זו הייתה הבסיס למהפכה הנאוליתית.[2]
התקופה הנאוליתית עריכה
- ערך מורחב – התקופה הנאוליתית, התקופה הנאוליתית בארץ ישראל
התקופה הנאוליתית נחשבת באופן מסורתי לחלק האחרון של תקופת האבן. התקופה הנאוליתית באזור הלבנט החלה עם תחילת החקלאות, והסתיימה עם הופעת כלי ברזל בתקופת הברזל.
לתקופת הנאוליתית קשורים מאפיינים התנהגותיים הכוללים גידול יבולים ושימוש בבעלי-חיים מבויתים. בנוסף, התקופה הנאוליתית והתקופה הכלקוליתית היו מאופיינות במסחר רחב היקף. מ-9000 לפנה"ס עד 7000 לפנה"ס לערך, מדובר היה רק בגידול כבשים ועיזים, אולם החל מ-7000 לפנה"ס החל גם גידול בקר, טיפוח גידולים מבויתים, אזורי ישוב קבועים או קבועים-למחצה, ושימוש בכלי חרס וגם בכלי אבן מושחזים.
התפתחות החקלאות הובילה לשינויים מהותיים בחייהם של בני-האדם בלבנט. במקום לחיות כנוודים ולנדוד ממקום למקום בחיפוש אחר מזון, אנשים נטו יותר ויותר להישאר במקום אחד, מה שהוביל להופעת ישובים, ובהמשך ערים ומדינות.
מיקומו של האזור, במרכז שלושה נתיבי מסחר המקשרים בין שלוש יבשות, הפך אותו במהלך התקופה הנאוליתית למקום מפגש להשפעות דתיות ותרבותיות ממצרים, סוריה, מסופוטמיה ואסיה הקטנה:
- דרך החוף – דרך שעברה בין עזה ורצועת החוף הפלשתית, המשיכה ליפו ומשם המשיכה צפונה דרך מגידו, גבל והגיעה עד פניקיה ואנטוליה.
- דרך הגבעה – דרך שעברה באזור הנגב, קדש ברנע, חברון ירושלים, ומשם המשיכה צפונה דרך השומרון, שכם, שילה, בית שאן וחצור, והגיעה עד קדש ודמשק.
- "דרך המלך" – דרך שיצאה מאילת, המשיכה מזרחית לאזור ירדן דרך עמאן ודמשק, והגיעה אף עד לבונה ותימן.
תקופת הברונזה עריכה
- ערך מורחב – תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל
תקופת הברונזה בלבנט החלה בשנת 3300 לפנה"ס בערך, עם העלייה בשימוש בברונזה לייצור כלים. סופה של תקופת הברונזה במאה ה-12 לפנה"ס לוותה בהגירה מסיבית שסימנה את תחילת תקופת הברזל.
בתקופה זו הפך אזור ארץ ישראל המודרנית לפרובינציה המצרית כנען, ומופיעים לראשונה הפלשתים והישראלים. זהו גם ראשיתו של הכתב האלפביתי. אתרים ארכאולוגיים בולטים מתקופת הברונזה ניתן למצוא בבלנט בתל אפק, תל חצור, תל מגידו, תל יהודיה, בקעת באר שבע ועוד. ממצאים ארכאולוגיים מראים כי העיר הראשית באזור הלבנט בתקופה זו הייתה העיר חצור, אשר הייתה כנראה בירת האזור כולו במהלך תקופת הברונזה.
ציר זמן עריכה
- ערך מורחב – כרונולוגיה של אזור ארץ ישראל
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Bar-Yosef, Ofer (1989). "The origins of sedentism and farming communities in the Levant". Journal of World Prehistory. 3 (4): 447–498. doi:10.1007/bf00975111.
- ^ Bar-Yosef, Ofer (1998). "On the nature of transitions: the Middle to Upper Palaeolithic and the Neolithic Revolution" (PDF). Cambridge Archaeological Journal. 8 (2): 141–163. doi:10.1017/s0959774300001815.