קניה

בקניה התגלו רבים מן המאובנים החשובים ביותר באבולוציה של האדם, בעיקר על-ידי פלאואנתרופולוגים ממשפחת ליקי הבריטית-קנייתית. מאובנים אלו כוללים את אחד המועמדים לאב הקדמון המשותף של האדם והשימפנזה - אורורין טוגננסיס מתקופת המיוקן, לפני כששה מיליון שנה, אוסטרלופיתקנים ממינים שונים שחיו בסוף הפליוקן ותחילת הפלייסטוקן, לפני כארבעה מיליון עד מיליון שנה, ובני הסוג אדם - הומו הביליס, הומו רודולפנסיס והומו ארגסטר (או הומו ארקטוס), לפני כשני מיליון עד מיליון שנה, אשר התגלו בעיקר במספר אתרים ליד אגם טורקאנה. מאובנים של המין האנושי המודרני מתגלים בקניה החל מגיל של כ-150 אלף שנים לפני זמננו.

היסטוריה קדם-קולוניאלית

אנשים דוברי כושית מצפון אפריקה עברו לאזור שהוא כיום קניה החל משנת 2000 לפנה"ס לערך. סוחרים ערבים החלו להגיע לחוף הקנייתי סביב המאה הראשונה לספירה. בשל קרבת קניה לחצי האי ערב היא הייתה מקום נוח לקולוניזציה, ויישובים ערביים ופרסיים נוסדו באזור החוף. במשך האלף הראשון לספירה, עמים דוברי בנטו ונילוטית נדדו לאזור, והראשונים מהווים כיום כשלושה רבעים מאוכלוסייתה של קניה.

במאות שלפני הקולוניזציה האירופאית, החוף הסוואהילי של קניה היה חלק מהאזור המזרח-אפריקאי שסחר עם העולם הערבי ועם הודו, בייחוד בשנהב ובעבדים. סוחרים אלה הגיעו בתחילה מארצות ערביות, אך לאחר מכן רבים הגיעו מזנזיבר. סוואהילי, שהיא שפת בנטו עם מילים רבות ששאולות מהערבית, התפתחה כלינגואה פרנקה לסחר בין עמים שונים באזור.

היסטוריה קולוניאלית

הפורטוגזים היו האירופים הראשונים שהגיעו לאזור שהוא כיום קניה, וואסקו דה גאמה ביקר במומבסה שעל החוף ב-1498. גאמה הצליח להגיע להודו, דבר שאיפשר לפורטוגזים לסחור עם המזרח הרחוק דרך הים באופן ישיר, ללא מעבר בדרכי המסחר העתיקות, כמו דרך הבשמים, שעברה דרך המפרץ הפרסי, הים האדום והנגב. רבים מנתיבי הסחר באזור מזרח הים התיכון נשלטו בידי הרפובליקה הוונציאנית, ופורטוגל קיוותה לשבור את המונופול הוונציאני בעזרת מציאת דרך חדשה למסחר עם המזרח הרחוק. השלטון הפורטוגזי במזרח אפריקה התמקד בעיקר ברצועת חוף באזור מומבסה. אזור זה נכבש בעשור בתחילת המאה ה-16, דבר שאפשר לפורטוגזים להשתלט ביתר קלות על האוקיינוס ההודי המערבי, וכך להשתלט על הסחר באזור שהיה בידיים ערביות.

אך ההגמוניה הפורטוגזית לא נמשכה לזמן רב, והתנגדו לה גורמים אירופים - אנגלים והולנדים, וכן מקומיים - בעיקר ערבים מעומאן. עד 1730, הערבים גירשו את הפורטוגזים מהחוף הקנייתי והטנזני. גם לאימפריה הפורטוגזית עצמה כבר היה פחות עניין בסחר הבשמים, שנעשה פחות רווחי.

הקולוניזציה הערבית הייתה משמעותית יותר מזו הפורטוגזית. אף שגם הערבים השתלטו רק על אזור החוף, הם הקימו מטעים והגבירו את סחר העבדים, דבר שהביא לחדירה משמעותית יותר לאזור, וכן העבירו את בירת עומאן לזנזיבר ב-1839. השלטון הערבי על כל הנמלים העיקריים בחוף המזרח-אפריקאי נמשך עד שהבריטים החלו להגביר את השפעתם באזור, תוך ניסיון להפסיק את סחר העבדים. עד שנות ה-80 של המאה ה-19, הגרמנים והבריטים כבר השתלטו על הנמלים ויצרו קשרי סחר עם מנהיגים מקומיים. אולם הנוכחות העומאנית המשיכה להתקיים באזור עד למהפכת 1964. עד היום, קנייתיים ממוצא עומאני הם עשירים יחסית ובעלי השפעה פוליטית באזור החוף של קניה.

בסוף המאה ה-19 נקבעו גבולותיה בהסכם ברלין שנחתם בין המעצמות האימפריאליסטיות, והחל משנת 1895 היא הייתה לקולוניה בריטית, כחלק מ"הפרוטקטורט המזרח אפריקאי". בריטניה החלה לבצע בקניה תהליך מודרניזציה מואץ והעבירה אליה אלפי מתיישבים לבנים שהשתלטו על חלק הארי של אדמותיה הפוריות. המקומיים נדחקו לשטח מצומצם ונחות, שנתחם על פי החלוקה האתנית והחברתית של האוכלוסייה. הדומיננטיות הלבנה עוגנה בחוקי המדינה ובהגנת הכוחות המזוינים. בחיפוש אחר עבודה, עברו רבבות קנייתים לערים הצפופות ומוכות האבטלה, ובראשן ניירובי. משנת 1945 החלו בני שבט הקיקויו להביע את מורת רוחם מהדיכוי בסדרה של שביתות ומעשי אלימות. שנה לאחר מכן קמה תנועת "האיחוד האפריקני של קניה" (KAU) בראשות ג'ומו קניאטה, שדרשה זכויות אזרחיות וביטול האפליה.

לאחר שהדרישות לא נענו, פרץ ב-1952 מרד המאו מאו, שכלל פעולות טרור כנגד הלבנים ומשתפי פעולה שחורים. לדיכוי ההתקוממות שחוללו 1,500 לוחמי המאו-מאו נדרשו לצבא הבריטי 50,000 חיילים ו-4 שנים. ב-1955 דוכא המרד, לאחר שעשרות אלפי מורדים נאסרו ומעל 13,500 אפריקנים נהרגו. זאת לעומת 32 לבנים בלבד.‏‏^[6] למרות דיכוי המרד, החלה בריטניה לגבש חוקה חדשה שכללה רפורמות כלכליות וחברתיות, תוך ניסיון לאתר מנהיגות מתונה, שתוביל את קניה לאחר מתן העצמאות.

היסטוריה פוסט-קולוניאלית

הבחירות הישירות הראשונות לאפריקאים ל"מועצה המחוקקת" נערכו ב-1957, במסגרת ניסיונות הבריטים להעברה מסודרת של השלטון לידיים מתונות. למרות ציפיותיהם לעליית מועמד מתון, גבר לבסוף הלאומן בן שבט הקיקויו - ג'ומו קניאטה (שנעצר במרד המאו מאו ושוחרר מכלאו ב-1959), והוא גיבש ממשלה זמן קצר לפני שקניה הייתה למדינה עצמאית ב-12 בדצמבר 1963. שנה לאחר מכן היה קניאטה לנשיא הראשון של קניה, ותוך זמן קצר כונן מערכת שלטונית ריכוזית וחד-מפלגתית. עם זאת תחת שלטונו שמרה קניה על זיקתה למערב והייתה לאחת המדינות היציבות באפריקה.

אחרי מותו ב-1978 הפך דניאל אראפ מוי לנשיא. האיסור על פעילות מפלגות אופוזיציה נותר על כנו, ובמספר מערכות בחירות היה מוי המועמד היחיד. תקופת שלטונו של מוי התאפיינה בהתגברות השחיתות במדינה, בפגיעה בזכויות האזרח, ובלחץ גובר והולך של גורמי חוץ לעריכת רפורמות פוליטיות וכלכליות. למן 1997 הפסיקו הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית את הסיוע הכלכלי לקניה, והתנו את חידושו בהסתלקותו של אראפ מוי מן השלטון ובהנהגת דמוקרטיה רב-מפלגתית. בבחירות ב-1992 וב-1997 הותרה פעולתן של מפלגות אחרות, אך מוי ניצח שוב. בבחירות 2002 נאסר על מוי על-פי חוק להשתתף, ומוואי קיבאקי, שרץ מטעם מפלגות האופוזיציה, נבחר לנשיאות.

חלוקה מנהלית

מחוזות קניה

קניה מחולקת כיום לשמונה מחוזות הנקראים "מאקואה" (מחוז, בלשון יחיד), ו"מיקואה" (מחוזות, בלשון רבים) בשפה הסווהילית. עיר הבירה ניירובי היא בעלת מעמד שונה משאר הערים ושאר המקומות בקניה, כשהיא נחשבת כמחוז עירוני עצמאי לצד שאר שבע המחוזות במדינה. כל אחד מהמחוזות מנוהל על ידי נציב מחוזי. המחוזות עצמם מחולקים למועצות עירוניות הנקראות בסווהילית "וילאיה"; עד לשנת 1999 מספרן במדינה עמד על כ-69. כל שמונה הנציבים המחוזיים ממונים על ידי נשיא קניה, וממשלת המדינה היא גם האחראית על מינוי ראשי המועצות העירוניות. גם המועצות העירוניות מחולקות בתורן למספר כולל של כ-497 שטחים במדינה הנקראים "טאאראפה". אותם שטחים מתחלקים למספר כולל של כ-2,427 מיקומים הנקראים "מטאה", ואלו מתחלקים למספר כולל של כ-6612 תתי-מיקומים במדינה, הנקראים בסווהילית "מטאה מדוגו".^[7]

להלן חלוקת המדינה לשמונה המחוזות:

מרכזי
חוף
מזרחי
ניירובי
צפון-מזרחי
ניאנזה
עמק ריפט
מערבי

יחסי קניה-ישראל

קשריה של ישראל עם קניה הם מן היציבים והטובים ביותר שיש לישראל עם מדינות אפריקה. הקשרים החלו בשנות ה-60, התקופה בה סיפקה ישראל סיוע חקלאי וביטחוני למדינות אפריקה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים ניתקה קניה כמדינות אפריקה האחרות, את קשריה עם ישראל. למרות זאת, נותרה קניה פתוחה לתיירות הישראלית והיא המשיכה לשמור קשר עם ישראל.

בשנת 1993 התחדשו הקשרים (כפי שהיו לפני שנת 1973) כאשר נשיא קניה נאם לפני מליאת הכנסת, ונפגש עם ראש הממשלה יצחק רבין ונשיא המדינה.

כלכלה

כלכלתה של קניה, הענייה במשאבי טבע, מבוססת בעיקר על חקלאות, המהווה את פרנסתם של כ-75% מאוכלוסייתה. הגידולים העיקריים הם תה, קפה, קנה סוכר, חיטה, תירס, אורז ועוד. גם תיירות הספארי משחקת בה תפקיד מרכזי.

לאחר עצמאותה ב-1963 חלה בה צמיחה כלכלית מרשימה, אך החל מ-1974 ועד שנת 1990 היא פחתה משמעותית. בשנות ה-90 החלה בקניה רפורמה כלכלית ותהליך ליברליזציה.

גאוגרפיה

הר קניה

מחוף האוקיינוס ההודי במזרח מתמשכים מישורים עד לרמה המרכזית. הרמה המרכזית חצויה על ידי השבר הסורי אפריקני. הרמה הקנייתית היא מהאזורים החקלאיים המצליחים ביותר באפריקה. ההר הגבוה ביותר בקניה (והשני בגובהו באפריקה) מצוי ברמות אלו: הר קניה, שגובהו 5,199 מטר, ועליו קרחונים. האקלים לאורך החוף הוא טרופי, ואילו בפנים הארץ האקלים הוא יבש.

בעלי חיים וסביבה

בקניה יש שטח משמעותי שמהווה הביטאט לחיות בר. חמשת החיות הגדולות של אפריקה מצויים גם בקניה: האריה, הנמר, התאו, הקרנף והפיל. ניתן למצוא גם אוכלוסיות גדולות של חיות בר אחרות בגנים הלאומיים ובשמורות הציד במדינה. בעלי החיים והטבע בקניה מצויים בסכנה בשל שיעור גידול אוכלוסין גבוה והשפעותיו.

דמוגרפיה

האוכלוסייה מגוונת ביותר מבחינה דתית, אתנית ולשונית, וכוללת תושבים כמעט מכל קבוצה אתנית ולשונית גדולה באפריקה. בני קיקויו, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר, מונים כ-22% מן האוכלוסייה. שבטים עיקריים נוספים הם הלוהיה (14%), לואו (13%), קלנג'ין (12%) והקמבה (11%). בנוסף יש מיעוט קטן של אירופאים, הודים וערבים, המהווים שריד לתקופה הקולוניאלית. כ-45% מהתושבים משתייכים לנצרות הפרוטסטנטית, ו-33% לנצרות הקתולית. 10% הם מוסלמים.