פתיחת התפריט הראשי

אברהם פריצול

הרב אברהם בן מרדכי פריצול (או: אברהם פריסול. בלועזית: Farissol) - (נולד בשנת ה'רי"א או ה'רי"ב (1450-1451) באביניון שבצרפת, נפטר לא לפני שנת ה'רפ"ו (1526-1525) בפרארה שבאיטליה), היה תלמיד חכם איטלקי, איש אשכולות של תקופת הרנסאנס. יצירתו המפורסמת ביותר היא מסה על קוסמוגרפיה וגאוגרפיה: "אגרת אורחות עולם" (1524).

הרב אברהם פריצול
Farissol
1525-30veneto.jpg
לידה 1451 (או 1450)
ה'רי"א
אביניון
פטירה 1525
פרארה
מקום פעילות פרארה, ומנטובה שבאיטליה
תחומי עיסוק איש אשכולות בתקופת הרנסאנס, חזן, מורה, מעתיק ומחבר
חיבוריו אגרת אורחות עולם, פירוש לספר איוב, פירוש על מסכת אבות, באור לקהלת, פרחי שושנים, מגן אברהם, וסידור תפילה לנשים.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

אברהם פריצול נולד למרדכי באביניון שבדרום צרפת, באזור פרובאנס. בגיל צעיר הוא היגר מסיבות לא ידועות לאיטליה. לאחר שהייה קצרה במנטובה, עבר לפרארה שם בילה את רוב חייו, היה פעיל בקהילה היהודית כחזן וכמורה, ועסק ברפואה. פריצול היה ידוע בתור מַעתִיק זהיר של כתבי יד והעתיק ספרים רבים[1], הרבה מזמנו השקיע בשקידה בתורה, ובחקר יסודות היהדות.

בדורו הייתה התעוררות רוחנית גדולה, גם בעטייה של התפשטות הקבלה, והופעתם של משיחי שקר ושווא, וכן גברה הקנאות הנוצרית והאפיפיורים הציקו ליהודים. בזמן רגיש זה הוא פעל להורות דרך לרבים במעשה ובכתב. בין השאר, הוא ערך חישוב, לפיו עתידה הגאולה לבוא בשנת ה'ת"ש, מטרת הפרסום הייתה בעיקרה מדעית, אך גם לחזק את הקוראים. פריצול גם התכתב עם שני חכמי איטליה המפורסמים אז, רבי יהודה מסר לאון, ורבי אליהו דילמיגו.

שנת מותו לא ברורה, ידוע רק שבו' באדר ה'רפ"ו עוד היה בחיים.

 
פסקה מסידור אברהם פריצל שעשיתני אשה ולא איש, 1471

סידור תפילה לנשיםעריכה

עניין עכשווי פמיניסטי נודע לסידור תפילה לנשים בכתב ידו של אברהם פריצול, בשנים 1471 ו-1480 הוא כתב שני סידורים, שם מופיע נוסח שונה למקבילה הנשית לברכת השחר "שלא עשני אישה", ובניגוד לנוסח הברכה הרגיל המיועד לנשים: "שעשני כרצונו", כתב: "שעשיתני אישה ולא איש".

פולמוס בין דתי ו"מגן אברהם"עריכה

הקהילה היהודית של פרארה בחרה בפריצול כנציגם בוויכוח הבין-דתי עם הדומיניקנים הפרנציסקנים, והוא ערך ויכוח מול שני כמרים בבית הנסיך אורקול די איסטי הראשון, הדוכס של פרארה. בעקבות הפולמוס הזה, כתב את חיבורו "מגן אברהם" (1514) - המבוסס בחלקו על כתביו קודם לכן, ובו מוקדש חלק אחד לפולמוס עם הנצרות, וחלק אחר למול האסלאם. מתוך "מגן אברהם" עולה שהיה בקי בספרות הפולמוס בפורטוגזית ובספרדית. ידועה במיוחד הגנתו כנגד האשמת היהודים בהלוואת כספים בריבית; על סמך כלכלת תקופתו, הוא כתב שאין הבדל מוסרי או אחר בין הכנסה כספית מעסקאות פיננסיות לבין הכנסות הנשענות על עסקאות אחרות.

החיבור נותר שנים רבות בכתב יד. קטעים ממנו נדפסו ופורסמו על ידי פרופסור דוד שמואל לוינגר ב"הצופה לחכמת ישראל' שיצא לאור בבודפשט בירת הונגריה (כרך י"ב, 1928) כ"ליקוטים מספר מגן אברהם של אברהם פריצול", וכן ברבעון הצרפתי (כרך י"ד), ובהמשך כתדפיס נפרד.

"אגרת אורחות עולם"עריכה

חיבורו החשוב והידוע ביותר של פריצול הוא "אגרת אורחות עולם" - הוא התעניין עמוקות ב"עידן התגליות" שעברה אירופה, וכתב על העולם החדש כפי שעלה מהתגליות החדשות בנות זמנו. זהו כנראה הספר הגאוגרפי העברי הראשון, והוא הפך לפופולרי. החיבור נכתב בשנת ה'רפ"ה (1524) בפרארה, ובשנת ה'שמ"ז (1586) נדפס בוונציה, ואף תורגם ללטינית ונדפס בתרגום זה באוקספורד בשנת 1691.

'ארחות עולם' הינו הספר העברי הראשון הדן בפירוט בגילוי יבשת אמריקה, ובאפריקה שמדרום לסהרה והתגליות הגאוגרפיות החדשות בה, וכן ביהדות אתיופיה, קהילת ביתא ישראל. בספר שלושים פרקים, העוסקים במדינות שונות בדגש על ההתיישבות היהודית בכל אחת מהן. הפרק ה-14 מוקדש לעשרת השבטים האבודים של ישראל. בהקדמה לפרק, הוא קושר בין תהייתו אחר צאצאי עשרת השבטים להופעתו של משיח השקר דוד הראובני באיטליה ב-1523, אליו התנגד פריצול. לטענתו, שארית מעשרה השבטים נותרה במדבר אצל ים סוף בדרך העולה למכה, אך לצד אלה הוא מוסיף (בפרק כד) זיהוי של נהר גוזן המופיע בספר דברי הימים א' (פרק ה) [נהר הסמבטיון האגדי], עם נהר הגנגס, ומסיק מכך שבני ישראל (הודו) הם מצאצאי עשרת השבטים. 


כתביועריכה

נותרו בכתב ידעריכה

  • פרחי שושנים, פירוש קצר לתורה.

ביביליוגרפיה אודותיועריכה

David B. Ruderman: The world of a Renaissance Jew: the life and thought of Abraham ben Mordecai Farissol (Monographs of the Hebrew Union College, no. 6), Cincinnati 1981, ISBN 978-0-87820-405-2

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו במאמרו של פריימן בספר היובל לאלכסנדר מרכס