אדוארד הראשון, מלך אנגליה

אדוארד הראשון לבית פלנטג'נטאנגלית: Edward I‏; 17 ביוני 12397 ביולי 1307), היה מלך אנגליה בשנים 1272–1307.

אדוארד הראשון, מלך אנגליה
Edward I of England
לידה 17 ביוני 1239
ארמון וסטמינסטר ממלכת אנגליהממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 ביולי 1307 (בגיל 68)
בורף ביי סנדס (אנ') ממלכת אנגליהממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת אנגליהממלכת אנגליה ממלכת אנגליה
מקום קבורה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת מנזר וסטמינסטר, לונדון
דת נצרות קתולית
בת זוג אלינור מקסטיליה
מרגרט מצרפת (אנ')
שושלת בית פלנטג'נט
אב הנרי השלישי עריכת הנתון בוויקינתונים
אם אלינור מפרובנס
צאצאים הנרי (אנ')
אלינור מאנגליה, רוזנת באר
ג'ואן מעכו
אלפונזו, רוזן צ'סטר (אנ')
מרגרט מאנגליה, דוכסית ברבנט (אנ')
מרי מוודסטוק (אנ')
אליזבת מריד'לן, דוכסית הולנד (אנ')
אדוארד השני, מלך אנגליה
תומאס, רוזן נורפוק (אנ')
אדמונד, רוזן קנט (אנ')
יורש העצר אדוארד השני, מלך אנגליה
מלך אנגליה
16 בנובמבר 12727 ביולי 1307
(34 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אדוארד הראשון

אדוארד הוא בנו הבכור של הנרי השלישי, מלך אנגליה. מגיל צעיר היה מעורב בתככיו הפוליטיים של שלטון אביו. ב-1259 תמך בברונים שמרדו באביו וב"תקנות אוקספורד" שנקבעו לאחר מכן. לאחר הפיוס עם אביו נשאר נאמן לו לאורך כל מלחמת הברונים השנייה. לאחר קרב לואס הוחזק כבן ערובה על ידי הברונים המורדים, אך נמלט לאחר מספר חודשים והביס את הברונים ואת המנהיג הברוניאלי סימון החמישי דה מונפור בקרב אוושם בשנת 1265. תוך שנתיים דוכה המרד ואדוארד עזב את אנגליה כדי להצטרף למסע הצלב התשיעי לארץ ישראל בשנת 1270. ב-1272, כשהיה בדרכו חזרה לאנגליה, נודע לו על מות אביו. הוא הגיע לאנגליה ב-1274 והוכתר במנזר וסטמינסטר.

אדוארד הקדיש חלק ניכר מתקופת שלטונו לרפורמה בממשל המלכותי ובמשפט המקובל. באמצעות חקירה משפטית מקיפה, חקר את כהונתן של כמה חירויות פיאודליות. מערכת המשפט עברה רפורמה באמצעות שות חוקים המסדירים את המשפט הפלילי ואת דיני הקניין. אך תשומת לבו של המלך הופנתה יותר ויותר לעניינים צבאיים. לאחר של'ואלין אפ גריפיד' סירב להצהיר נאמנות לממלכת אנגליה, יצא אדוארד למערכה נגד ויילס בשנים 1276 ו-1277. בסופה הוכרח ל'ואלין לשלם את מיסי הנחלה לאנגליה, והורשה לשלוט רק ברצועת אדמה צרה בגוויניד', אחד ממחוזות ויילס. ברם, ב-1282 פתח אחיו הנסיך דוויד' אפ גריפיד' במרד נגד השלטון האנגלי. אדוארד הגיב לכך בכיבוש ויילס, ולאחר מכן כונן בה שלטון אנגלי, הקים סדרת טירות מבוצרות סביב גבולות ויילס ויישב את תושבי האזורים הכפריים של ויילס עם אנגלים. לאחר מותה של מרגרט, העלמה מנורווגיה, הוזמן אדוארד לשמש כבורר בסכסוך הירושה לכתר הסקוטי. הוא טען לסוזרניות פיאודלית על סקוטלנד, פלש אליה, מה שהוביל לפרוץ מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה שנמשכה גם לאחר מותו. במקביל מצא עצמו אדוארד במלחמה עם צרפת (שהייתה בעלת ברית של סקוטלנד), לאחר שפיליפ הרביעי, מלך צרפת, החרים את דוכסות גסקוניה. הדוכסות שוחזרה בסופו של דבר אך הסכסוך הפיג את הלחץ הצבאי האנגלי נגד סקוטלנד. הוא מת ב-1307 והוריש לבנו, אדוארד השני, ניהול מלחמה עם סקוטלנד ומעמסים כספיים ופוליטיים אחרים. הוא גם מוכר כמלך בעל שנאה ליהודים וכמי שגירש את יהודי אנגליה.

מזגו וקומתו של אדוארד הפכו אותו לדמות מאיימת. הוא עורר לעיתים קרובות פחד בקרב בני דורו, למרות שהוא זכה לכבוד מנתיניו על האופן שבו גילם את אידיאל המלכות של ימי הביניים בתור מצביא, והיסטוריונים מודרניים חלוקים בהערכתם כלפי אדוארד. חלקם משבחים אותו על תרומתו למערכת המשפט ולממשל, אך אחרים מותחים ביקורת על יחסו הבלתי מתפשר כלפי אצולתו. לזכותו של אדוארד נזקפו הישגים רבים, כולל החזרת הסמכות המלכותית לאחר שלטון אביו והקמת הפרלמנט כמוסד קבע אשר אפשר לתפעל מערכת מתפקדת להעלאת מיסים ולביצוע רפורמה במערכת המשפט בעזרת חוקים. במקביל הוא גם מוקע לעיתים קרובות בשל מלחמותיו נגד סקוטלנד וכן בשל גירוש יהודי אנגליה בשנת 1290.

ראשית חייו (1239–1263)

עריכה

ילדות ונישואים

עריכה

אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר בלילה שבין 17 ל-18 ביוני 1239, להנרי השלישי, מלך אנגליה ולרעייתו אלינור מפרובנס.[1] השם אדוארד הוא שם אנגלו-סקסוני, שלא ניתן בדרך כלל בקרב האצולה של אנגליה לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה. אך אביו היה מסור להערצת המלך אדוארד המודה והחליט לקרוא לבנו הבכור על שם הקדוש.[2] לידתו של אדוארד נחגגה בהרחבה בחצר המלוכה וברחבי אנגליה, והוא הוטבל שלושה ימים לאחר מכן במנזר וסטמינסטר.[3] הוא בדרך כלל כונה בשם "הלורד אדוארד" עד לעלייתו לכס המלכות ב-1272.[4] בין חברי ילדותו היה בן דודו הנרי מאלמיין, בנו של אחיו של המלך הנרי ריצ'רד מקורנוול.[5] הוא נשאר בן לוויה קרוב שלו למשך שארית חייו. אדוארד הופקד בטיפולו של יו גיפרד - אביו של שר האוצר לעתיד גודפרי גיפרד (אנ') - עד שברתולומיאו פצ'ה תפס את מקומו לאחר מותו של גיפרד ב-1246.[6] אדוארד קיבל חינוך אופייני לנער אצולה בגילו, כולל בלימודי צבא, אם כי פרטי חינוכו אינם ידועים.[7]

היו חששות לגבי בריאותו של אדוארד בילדותו, והוא חלה ב-1246, 1247 ו-1251.[5] אף על פי כן הוא גדל והפך לאדם חזק, אתלטי ומרשים. בגובה של 1.88 מטר התנשא מעל רוב בני דורו,[8] ומכאן נגזר האפיתט שלו "Longshanks", כלומר "רגליים ארוכות" או "שוקיים ארוכים". ההיסטוריונים מייקל פרסטוויץ' (אנ') וג'ון צ'נסלור קובעים כי "זרועותיו הארוכות נתנו לו יתרון כסייף, ירכיים ארוכות אחת כפרש. בצעירותו, שיערו המתולתל היה בלונדיני; בבגרותו היה כהה, ובגיל מבוגר הפך ללבן. תווי פניו היו פגומים בעפעף שמאלי צנוח... דיבורו [...] היה משכנע."[9][10]

בשנת 1254 היו חששות באנגליה מפני פלישה קסטיליאנית למחוז גסקוניה שבידי אנגליה, אשר גרמו למלך הנרי ליזום נישואים פוליטיים מועילים בין בנו אדוארד בן החמש עשרה לאלינור מקסטיליה בת השלוש עשרה, אחותו למחצה של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה.[11] הם נישאו ב-1 בנובמבר 1254 במנזר סנטה מריה לה ריאל דה לאס הולגאס בקסטיליה.[12] כחלק מהסכם הנישואים ויתר המלך אלפונסו העשירי על תביעותיו לגסקוניה, ואדוארד קיבל מענקי קרקע בשווי 15,000 מארק (אנ') בשנה.[13][א] הנישואים הובילו בסופו של דבר לרכישה האנגלית של פונטיהו (אנ') ב-1279, כשאלינור יורשת את המחוז.[14] הנרי העניק נכסים נכבדים לאדוארד בשנת 1254, כולל גסקוניה; רוב אירלנד, שהוענקה לאדוארד בתנאי שלעולם לא תופרד מהכתר האנגלי;[15] וקרקעות רבות בוויילס ובאנגליה.[16] הם הציעו לאדוארד עצמאות מועטה שכן הנרי שמר על שליטה רבה על האדמה המדוברת, במיוחד באירלנד, ונהנה מרוב ההכנסות מהאדמות הללו. סימון החמישי דה מונפור מונה לסגן המלכותי של גסקוניה שנה קודם לכן ושאב את הכנסותיו, כך שבפועל לא שאב אדוארד סמכויות או הכנסות ממחוז זה. בסוף נובמבר עזבו אדוארד ואלינור את קסטיליה ונכנסו לגסקוניה, שם התקבלו בחום על ידי תושביה. כאן עיצב אדוארד את עצמו כמי ש"שולט בגסקוניה כנסיך וכלורד".[17]

משנת 1254 עד 1257 היה אדוארד תחת השפעת קרובי משפחתה של אימו מבית סבויה,[18] שהבולט שבהם היה פייטרו השני, רוזן סבויה, דודה של המלכה.[19] לאחר 1257 התקרב אדוארד לקבוצה הליזיניאנית (אנ'), שכללה את אחיו למחצה של אביו הנרי השלישי והונהגה על ידי אנשים דוגמת ויליאם דה ולנס (אנ').[ב] קבוצה זו הייתה משמעותית שכן שתי הקבוצות של הזרים בעלי זכויות היתר חשו רגשות טינה לאחר היווצרותה של האריסטוקרטיה האנגלית, שהייתה במרכז של השנים שבאו אחרי הרפורמה הברונית. קשריו של אדוארד עם קרובי משפחתו הליזיניאנים נראו בעין לא טובה על ידי מתחריו, ובכלל זה על ידי מת'יו פריז, שרקם סיפורים על התנהלות סוררת ואלימה על ידי המעגל הפנימי של אדוארד.[21] הלה העלה שאלות על תפקידיו האישיים.

שאיפותיו המוקדמות

עריכה

אדוארד הפגין עצמאות בעניינים פוליטיים כבר בשנת 1255, כאשר צידד במשפחת סולר בגסקוניה בסכסוכם עם משפחת קולומב. הדבר נגד אז את מדיניות התיווך של אביו בין הפלגים המקומיים. במאי 1258 הכינה קבוצת מגנאטים מסמך לרפורמה בממשל המלך - שנקרא "תקנות אוקספורד" - שכוונו בעיקר נגד הליזיניאנים. אדוארד עמד לצד בעלי בריתו הפוליטיים והתנגד בתוקף לתקנות. התנועה הצליחה להגביל את השפעת התקנות על הליזיניאנים, ועמדתו של אדוארד השתנתה בהדרגה. במרץ 1259 הוא כרת ברית רשמית עם אחד מתומכי הרפורמה העיקריים, ריצ'רד דה קלייר, וב-15 באוקטובר הכריז כי הוא תומך במטרות הברונים ובדה קלייר.[22]

המניע מאחורי שינוי עמדתו של אדוארד יכול היה להיות פרגמטי בלבד: דה קלייר היה בעמדה טובה שבה התאפשר לו לתמוך במטרותיו בגסקוניה. כשאביו המלך עזב לצרפת בנובמבר, הפכה התנהגותו של אדוארד לסרבנות טהורה. הוא מינה מספר אנשים על מנת שיקדמו את מטרת תומכי הרפורמה, ואביו האמין שאדוארד שוקל לבצע הפיכה.[23] לאחר שאביו חזר מצרפת, הוא סירב בתחילה לראות את בנו, אך בתיווכם של ריצ'רד מקורנוול ובוניפאס (אנ'), הארכיבישוף מקנטרברי, התפייסו השניים בסופו של דבר. אדוארד נשלח לצרפת, ובנובמבר 1260 שוב התאחד עם הליזיניאנים, שהוגלו לשם.[24]

כשחזר לאנגליה, בתחילת 1262, הסתכסך אדוארד עם כמה מבעלי בריתם לשעבר של הליזיניאנים בעניינים פיננסיים. בשנה שלאחר מכן שלח אותו אביו למסע בוויילס נגד הנסיך הוולשי ל'ואלין אפ גריפיד', אך כוחותיו של אדוארד היו נצורים בצפון ויילס והשיגו תוצאות מוגבלות בלבד. בערך באותו זמן חזר דה קלייר לאנגליה, לאחר שהיה מחוץ לה מאז 1261, והצית מחדש את תנועת הרפורמה הברוניאלית. כשהמלך נראה מוכן להיכנע לדרישות הברונים, החל אדוארד להשתלט על המצב. עקב גישתו הרב-משמעית והבלתי צפויה, הוא שינה את דבקותו המוצקה כדי להגן על זכויותיו המלכותיות של אביו.[25] הוא התאחד עם כמה מהגברים שהתנכר אליהם שנה קודם לכן - כולל הנרי מאלמיין - וכבש מחדש את טירת וינדזור מידי המורדים.[26] בעזרת בוררות של לואי התשיעי, מלך צרפת, הושג הסכם בין שני הצדדים, שהיה חיובי במידה רבה לצד המלכותי ויכל לגרום לעימות נוסף.[27]

מלחמת האזרחים ומסעי הצלב (1264–1273)

עריכה

מלחמת הברונים השנייה

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת הברונים השנייה

בשנים 12641267 התנהלה מלחמת הברונים השנייה, שבה נלחמו כוחות ברוניאלים בהנהגת סימון החמישי דה מונפור נגד אלה שנותרו נאמנים למלך. אדוארד יזם את המלחמה בכך שכבש את גלוסטר, שהייתה אז בשליטת המורדים. כאשר רוברט דה פררס (אנ') בא לעזרת הכוחות הברוניאליים, ניהל אדוארד משא ומתן על שביתת נשק עמו. מאוחר יותר הפר אדוארד את תנאי ההסכם.[28] לאחר מכן כבש את נורת'האמפטון מידי דה מונפור לפני שיצא למסע נקמה נגד אדמותיו של דה פררס.[29] שני הצדדים הלוחמים נלחמו אחד נגד השני בקרב לואס, ב-14 במאי 1264. אדוארד, שפיקד על האגף הימני, פעל היטב, ועד מהרה הביס את כוחותיו של דה מונפור. באופן לא חכם הוא רדף אחר האויב המפוזר, ובשובו מצא את יתר הצבא המלכותי מובס. במסגרת הסכם שנחתם לאחר הקרב, נמסרו אדוארד ובן דודו הנרי מאלמיין כבני ערובה לדה מונפור.

אדוארד נותר בשבי עד מרץ 1265, וגם לאחר שחרורו היה תחת מעקב קפדני.[30] בהרפורד הוא נמלט ב-28 במאי, בזמן שהיה ברכיבה, והצטרף לגילברט דה קלייר (אנ'), שערק באותו הזמן לצידו של המלך. התמיכה בדה מונפור הצטמצמה כעת, ואדוארד כבש מחדש את ווסטר וגלוסטר במאמץ קטן. בינתיים כרת דה מונפור ברית עם ל'ואלין אפ גריפיד' והחל לנוע מזרחה כדי לאחד כוחות עם בנו סימון (אנ'). לפני שהמשיך לנתק את דה מונפור האב, הוביל אדוארד מתקפת פתע בטירת קנילוורת', שם ישב בנו של דה מונפור, סימון. שני הכוחות נפגשו בקרב אוושם ב-4 באוגוסט 1265.[31] לדה מונפור האב לא היה סיכוי מול הכוחות המלכותיי, ולאחר תבוסתו בקרב הוא נהרג וגופתו הושחתה בזירתו.

דרך מאורעות כאלה כמו הדרבי בגלוצ'סטר, השיג אדוארד מוניטין של אדם שאי אפשר לסמוך עליו. במהלך מסע הקיץ החל ללמוד מטעויותיו וזכה לכבוד ולהערצה מקרב בני זמנו באמצעות פעולות כמו גילוי חסד כלפי אויביו. המלחמה לא הסתיימה עם מותו של דה מונפור ואדוארד השתתף במערכה המתמשכת. בחג המולד התפייס עם סימון דה מונפור הבן ומקורביו באי אקסהולם בלינקולנשייר, ובמרץ הוביל מתקפה מוצלחת על חמשת הנמלים (אנ').[32] קבוצה של מורדים החזיקה מעמד בטירת קנילוורת', שהייתה כמעט בלתי ניתנת לחדירה, ולא נכנעה עד ניסוח הכרזת קנילוורת' (אנ') באוקטובר 1266.[33] באפריל נראה היה שדה קלייר ייקח על עצמו את ענייניה של התנועה הרפורמית, ומלחמת אזרחים תתחדש, אך לאחר משא ומתן מחודש על תנאי הכרזת קנילוורת' הגיעו הצדדים להסכמה.[34] בערך בזמן הזה מונה אדוארד למנהל אנגליה והחל להשפיע בממשלה. הוא גם מונה ללורד חמשת הנמלים ב-1265. למרות זאת התערב מעט במשא ומתן להסדר בעקבות המלחמות. הוא התמקד בעיקר בתכנון מסע הצלב הקרוב שלו.[35]

מסעי הצלב

עריכה
  ערכים מורחבים – מסע הצלב השמיני, מסע הצלב התשיעי
 
כוחות הממלוכים מסומנים בצהוב, הצלבנים בירוק והמונגולים באדום

אדוארד התחייב לערוך מסע צלב בטקס שנערך ב-24 ביוני 1268, יחד עם אחיו אדמונד קרוצ'בק (אנ') ובן דודם הנרי מאלמיין.[36] כמה מיריביו לשעבר של אדוארד התחייבו לעשות גם כן, אם כי חלקם לא השתתפו בסופו של דבר במסעי הצלב העתידיים. המכשול הגדול ביותר לביצוע מסע הצלב היה השגת סכומים מספקים. לואי התשיעי, מלך צרפת, שהיה מנהיג מסע הצלב, בציע הלוואה של כ-17,500 פאונד. סכום זה לא הספיק, ואת יתר הסכום הדרוש היה צריך להשיג באמצעות הטלת מס ישיר על עמאים, שלא הוטל מאז 1237.[37] במאי 1270 העניק הפרלמנט מס של עשרים מכלל המיטלטלין; בתמורה לכך הסכים המלך לאשר מחדש את המגנה כרטה ולהטיל הגבלות על הלוואות כספים ליהודים. ב-20 באוגוסט הפליג אדוארד מדובר לצרפת.[38] היסטוריונים לא קבעו את גודל הכוח שליווה אותו בוודאות, אך הוא כלל כנראה פחות מאלף איש, כולל כ-225 אבירים.[39]

במקור התכוונו הצלבנים להקל על המעוז הנוצרי הנצור של עכו בארץ ישראל, אך המלך לואי ואחיו צ'ארלס מאנז', מלך סיציליה, החליטו לתקוף את אמירות תוניס כדי להקים מעוז בצפון אפריקה. תוכניות אלו נכשלו כאשר נפגעו הכוחות הצרפתיים ממגפה אשר, ב-25 באוגוסט, גרמה למותו של לואי עצמו.[ג] כאשר אדוארד הגיע לתוניס כבר חתם צ'ארלס על הסכם (אנ') עם אמיר תוניס, ולא הייתה אפשרות אחרת מלבד לחזור לסיציליה.[40] פעולה צבאית נוספת נדחתה עד לאביב הבא, אך סופה הרסנית מול חופי סיציליה הניאה גם את צ'ארלס וגם את פיליפ השלישי, מלך צרפת במקומו של לואי, מכל מערכה נוספת. אדוארד החליט להמשיך לבדו, וב-9 במאי 1271 נחת לבסוף בעכו,[41] כשהוא עומד בראש כוח בן 100 אבירים. מסע צלב זה נודע כמסע הצלב התשיעי.

מצב הצלבנים בארץ ישראל היה רעוע. ירושלים נכבשה מחדש על ידי המוסלמים ב-1244, ועכו הייתה כעת מרכזה של ממלכת ירושלים.[42] המדינות המוסלמיות היו במתקפה מצד הממלוכים בהנהגתו של ביברס, והטילו אימה על עכו. אף על פי שאנשיו של אדוארד היוו תוספת חשובה לחיל המצב, לא היה להם סיכוי מול כוחותיו של ביברס. משלחת מונגולית בראשותו של אבאקה חאן (אנ') סייעה בהתקפה על העיר חלב, שהסיחה את דעתם של כוחותיו של ביברס.[43] אולם הפלישה המונגולית נכשלה בסופו של דבר. בנובמבר הוביל אדוארד פשיטה על קאקון, שיכולה הייתה לשמש ראש גשר לירושלים, אך זו לא הצליחה. המצב בעכו הלך ונואש, ובמאי 1272 חתם הוגו השלישי, מלך קפריסין, שהיה גם מלך ירושלים, על שביתת נשק למשך עשר שנים עם ביברס.[44] אדוארד התריס בתחילה, אך ביוני 1272 ניסה מתנקש מכת החשישיון השיעית לרצוח אותו, כביכול בהוראת ביברס. למרות שאדוארד הצליח להרוג את המתנקש, הוא נפגע בזרועו על ידי פגיון שחששו שיורעל, ונחלש קשות במהלך החודשים הבאים. הדבר שכנע את אדוארד לנטוש את המערכה.[45]

ב-24 בספטמבר 1272 עזב אדוארד את עכו.[46] זמן קצר לאחר שהגיע לסיציליה נודע לו שאביו נפטר ב-16 בנובמבר.[47] אדוארד התעצב מאוד מהבשורה הזו, אך במקום לחזור ישירות לאנגליה הוא נע צפונה, מפאת בריאותו הירודה, אך גם מחוסר דחיפות. המצב הפוליטי באנגליה היה יציב לאחר התהפוכות שהתרחשו במחצית המאה, ואדוארד הוכרז כמלך לאחר מות אביו, אך לא התקיימה הכתרה כפי שהיה מקובל עד אז. בהיעדרו של אדוארד, נשלטה ממלכת אנגליה על ידי מועצה מלכותית בראשות רוברט ברנל.[48] אדוארד הפליג דרך איטליה וצרפת וביקר את האפיפיור גרגוריוס העשירי ואת פיליפ השלישי, מלך צרפת.

לאחר מכן נסע אדוארד לגסקוניה כדי לטפל בענייניה ולדכא מרד בהנהגתו של גסטון דה בארן (אנ').בעודו שם פתח בחקירה על רכושו הפיאודלי, אשר משקפת את "עניינו הרב של אדוארד ביעילות ניהולית... [ו]חיזקה את מעמדו של אדוארד כלורד באקיטן וחיזקה את קשרי הנאמנות בין המלך-הדוכס ונתיניו".[49] בערך באותו הזמן כרת המלך בריתות פוליטיות עם הממלכות באיבריה. בתו אלינור בת הארבע הובטחה בנישואים לאלפונסו, יורש העצר של כתר אראגון, ויורשו של אדוארד, הנרי (אנ'), היה מאורס לג'ואן, יורשת העצר של ממלכת נווארה. אף אחד מהנישואים לא התרחשו. רק ב-2 באוגוסט 1274 חזר אדוארד לאנגליה, ונחת בדובר.[50] המלך אדוארד בן ה-35 ערך את הכתרתו ב-19 באוגוסט במנזר וסטמינסטר, לצד המלכה אלינור.[51] מייד לאחר שנמשח והוכתר למלך אנגליה על ידי רוברט קילוורדבי, הארכיבישוף מקנטרברי, הוריד אדוארד את הכתר מעל ראשו, ואמר כי אין בכוונתו לענוד אותו שוב עד שישיג את כל אדמות הכתר שאביו ויתר עליהן במהלך שלטונו.[52] אף על פי שלפניו מלכו שלושה מלכים בשם "אדוארד" הוא נקרא בשם "אדוארד הראשון" מכיוון שמאז הכיבוש הנורמני "התאפסה" ספירת המלכים האנגלית.

ראשית שלטונו (1274–1296)

עריכה

כיבוש ויילס

עריכה
  ערך מורחב – טירות וחומות המלך אדוארד בגוויניד'

ל'ואלין אפ גריפיד' נהנה מיתרון לאחר מלחמת הברונים השנייה. הסכם מונטגומרי (אנ') משנת 1267 הכיר בבעלותו על קרקע שכבש בדרום ויילס והוא גם קיבל את התואר הנסיך מוויילס.[53] למרות זאת נמשכו הסכסוכים המזוינים, במיוחד עם הרוזן מגלוסטר, רוג'ר מורטימר (אנ') והאמפרי דה בוהון, הרוזן השלישי מהרפורד. הבעיות החריפו כאשר אחיו הקטנים של ל'ואלין, דוויד' וגרופיד אפ גווינוואנווין (אנ') ערקו לאנגלים ב-1274, לאחר שנכשלו בניסיון להתנקש באחיהם הגדול.[54] ל'ואלין סירב להוקיר את המלך. עבור אדוארד, פרובוקציה נוספת הגיעה מנישואיה המתוכננים של ל'ואלין לאלינור (אנ'), בתו של סימון דה מונפור האב.[55] ב-1275 לכדו פיראטים בשרות אדוארד ספינה שהובילה את אלינור ממונפור, בתו היחידה של סימון ממונפור אויב המלך, כדי להינשא לנסיך ל'ואלין.

בנובמבר 1276 הכריז אדוארד מלחמה.[51] התמיכה בל'ואלין הייתה חלשה בקרב בני ארצו. ביולי 1277 פלש אדוארד לוויילס עם כוח של 15,500 איש, מתוכם 9,000 ולשים.[56] המערכה מעולם לא הגיעה לכדי קרב גדול, ול'ואלין הבין עד מהרה שאין לו ברירה אלא להיכנע. לפי הסכם אברקונווי (אנ'), שנחתם בנובמבר 1277, הוא נותר רק עם אדמת גוויניד', אם כי עדיין הורשה לשאת בתואר נסיך ויילס.[57]

ב-1282 פתח דוויד' במרד נגד השלטון האנגלי. עבור הוולשים הייתה זו מלחמה על זהותם הלאומית ועל הזכות לחוק הוולשי המסורתי, והם נהנו מתמיכה רחבה, שעוררה ניסיונות לנצל לרעה את מערכת המשפט האנגלית כדי לנשל בעלי אדמות וולשים בולטים, שרבים מהם היו מתנגדיו לשעבר של אדוארד. עבור אדוארד הפכה מלחמה זו למלחמת כיבוש שמטרתה "לשים סוף סוף קץ ל...זדון של הוולשים". המלחמה החלה במרד של דוויד', שהיה מרוצה מההישג שקיבל מאדוארד ב-1277.[58] עד מהרה הצטרפו לל'ואלין מנהיגים וולשים אחרים, ובתחילה הם זכו להצלחה צבאית. ביוני הובס מורטימר בקרב לנדאילו פאוור (אנ'). ב-6 בנובמבר, בזמן שג'ון פקהאם (אנ'), הארכיבישוף מקנטרברי, ניהל משא ומתן לשלום, החליט מפקדו של אדוארד באנגלסי, לוק דה טאני, לבצע מתקפת פתע. גשר צף נבנה ליבשת, אך זמן קצר לאחר שטאני ואנשיו חצו אותי הם ספגו מארב מצד הוולשים וספגו אבדות קשות.[59] ההתקדמות הוולשית הסתיימה ב-11 בדצמבר, כאשר נפל ל'ואלין בקרב על גשר אורווין (אנ').[60] כיבוש גווינד' הושלם עם לכידתו של דוויד' ביוני 1283, שנלקח לשרוסברי והוצא להורג באשמת בגידה בתלייה, גרירה וביתור בסתיו הבא;[61] אדוארד הורה להציג את ראשו של דוויד' בפומבי על גשר לונדון.[62] בכך הושם הקץ לעצמאות הוולשית.

 
טירת קרנארבון, אחת מהטירות שהוקמו בוויילס בתקופת שלטונו של אדוארד הראשון

לאחר חקיקת חוק ריד'לן (אנ') ב-1284 סופחה נסיכות ויילס בממלכת אנגליה וקיבלה מערכת אדמיניסטרטיבית כמו זו של ממלכת אנגליה, עם מחוזות המפוקחים על ידי שריפים. החוק האנגלי יושם במקרים פליליים, אם כי הוולשים הורשו לשמור על חוקים מקובלים משלהם במקרים מסוימים של סכסוכי רכוש.[63] לאחר 1277, וביתר שאת לאחר 1283, החל אדוארד בפרויקט של התיישבות אנגלית בוויילס, והקים בה עיירות חדשות דוגמת אבריסטווית' וריד'לן. תושביהן החדשים היו מהגרים אנגלים, על הוולשים המקומיים נאסר לגור איתם, ורבים מהמגרים היו מוגנים על ידי חומות נרחבות.[ד]

כמו כן החל פרויקט נרחב של בניית טירות, בהנחייתו של ג'יימס מסנט ג'ורג' (אנ'),[65] אדריכל שאדוארד פגש בסבויה בשובו ממסע הצלב. אלה כללו את הטירות בומריס, קרנארבון, קונווי והארלך, שנועדו לשמש כמבצרים, ארמונות מלכותיים ועוד. תוכניתו לבניית טירה בוויילס בישרה את תחילתו של השימוש הנרחב בחרכי חצים (אנ') בקירות הטירה ברחבי אירופה, תוך שימוש בהשפעות אדריכליות מזרחיות. תוצר נוסף של מסעי הצלב היה הצגת המצודה הקונצנטרית, וארבע מתוך שמונה הטירות שהקים אדוארד בוויילס התחקו אחר עיצוב זה. הטירות התבססו על דימויים הקשורים לאימפריה הביזנטית ולמלך ארתור בניסיון ליצור לגיטימציה למשטרו החדש, והן הציעו הצהרה ברורה על כוונתו של אדוארד לשלוט בוויילס לצמיתות. האצולה הוולשית נושלה כמעט לחלוטין מאדמותיה.[66] אדוארד היה המרוויח הגדול ביותר מתהליך זה. מרידות נוספות התרחשו בשנים 12871288, וברצינות רבה יותר ב-1294, בהנהגת מדוג אפ ל'ואלין (אנ'), קרוב משפחה רחוק של ל'ואלין אפ גריפיד'.[67] הסיבות למרידות כללו טינה עמוקה על כיבוש ויילס, שלטון גרוע בסגנון קולוניאלי ומיסוי כבד מאוד. המרד האחרון דרש את תשומת לבו של המלך עצמו, אך בשני המקרים דוכאו המרידות. המרד הוביל לעונשים רבים, ובכלל אלו לקיחתם של 200 בני ערובה.[68] ניסיונות למנוע מהוולשים לשאת נשק או להתגורר באזורים החדשים אירעו, ככל הנראה, בתקופה הזו, והמשטר בווילס היה רובו ככולו משטר זר שנכפה על התושבים המקומיים.

בשנת 1284 נולד בטירת קרנארבון בנו של המלך אדוארד הנושא את שמו (לימים אדוארד השני, מלך אנגליה), כנראה מתוך כוונה להצהיר על הסדר הפוליטי החדש בוויילס. בשנת 1301 הפך אדוארד הצעיר בלינקולן לנסיך האנגלי הראשון שקיבל את התואר נסיך ויילס, כאשר העניק לו אביו המלך את התואר ונחת ברחבי צפון ויילס, בתקווה להעניק לבנו יותר עצמאות כלכלית.[69] אדוארד התחיל לנקוט במדיניות פייסנית יותר, כדי לבנות מחדש את החסות של אנגליה על ויילס, ובפרט באמצעות מתן התואר "נסיך ויילס" לבנו, אך ויילס עודנה נותרה בלתי יציבה, ושרר בה חוסר אמון בין המתיישבים האנגלים לבין המקומיים.

מדיניות חוץ ומלחמה באירופה היבשתית

עריכה
  ערך מורחב – אירופאים בסין בימי הביניים#משימות דיפלומטיות לאירופה

אדוארד לא יצא שוב למסע צלב לאחר שובו לאנגליה ב-1274, אך הוא שמר על כוונה לעשות זאת, ובשנת 1287 נדר נדר לצאת למסע צלב נוסף. כוונה זו הנחתה חלק ניכר ממדיניות החוץ שלו, לפחות עד 1291. כדי לערוך מסע צלב כלל-אירופי, היה חיוני למנוע סכסוך בין הריבונים באירופה היבשתית. מכשול עיקרי לכך היווה הסכסוך בין בית קפטיאן הצרפתי של אנז'ו (אנ') ששלט בדרום איטליה לבין כתר אראגון ששלט בספרד.[70] בשנת 1282, התקוממו אזרחי פלרמו נגד שארל מאנז'ו ופנו לעזרה לפדרו השלישי, מלך אראגון, במה שנודע בשם ערבית סיציליאנית. במהלך המלחמה שלאחר מכן (אנ') נפל בשבי בנו של שארל מאנז'ו, קרלו מסלרנו, על ידי האראגונים.[71] הצרפתים החלו ליזום מתקפה על אראגון, והעלו את הסיכוי למלחמה רחבת היקף באירופה. בעיני אדוארד היה הכרחי להימנע ממלחמה כזו, ובשנת 1286 תיווך בפריז בין צרפת ואראגון למען הפוגה שסייעה להבטיח את שחרורו של קרלו. בכל הנוגע למסעי הצלב התבררו מאמציו של אדוארד כלא יעילים. מכה הרסנית לתוכניותיו הגיעה בשנת 1291, כאשר כבשו הממלוכים את עכו, המעוז הנוצרי האחרון בארץ ישראל.[72]

אדוארד היה מעורב עמוקות בענייניה של דוכסות גסקוניה.[73] בשנת 1278 הוא מינה ועדת חקירה בראשות מקורביו המהימנים אוטו דה גרנדסון (אנ') והלורד צ'נסלור רוברט ברנל, ומסקנותיה גרמו להדחתו של לוק דה טאני.[74] בשנת 1286 ביקר אדוארד באזור עצמו ונשאר שם כמעט שלוש שנים. ביום הראשון של הפסחא ב-1287 עמד אדוארד במגדל כשרצפתו קרסה. הוא נפל לגובה של 80 רגל, שבר את עצם הבריח שלו והיה מרותק למיטה במשך מספר חודשים. כמה אבירים שהיו יחד איתו בעת הקריסה נהרגו.[75] זמן קצר לאחר שהבריא הורה לגרש את יהודי גסקוניה, לכאורה כ"מתנת תודה" על החלמתו.

הבעיה הרב-שנתית הייתה מעמדה של גסקוניה בתוך ממלכת צרפת, ותפקידו של אדוארד כוואסל של מלך צרפת. בשליחותו הדיפלומטית בשנת 1286 עשה אדוארד כבוד למלך החדש, פיליפ הרביעי, ולאחר שפרצה מלחמה בלתי רשמית בין מלחים אנגלים, גסקונים, נורמנים וצרפתים בשנת 1293. אח שלו, אדמונד קראוצ'בק, אף הרחיק לכת עד כדי כך שהוא התיר לפיליפ הרביעי לנהל את מבצר גסקוני, כמחווה של רצון טוב וכדי להראות שאדוארד לא התכוון עוד להשתלט על מספר ספינות צרפתיות או על הנמל הצרפתי בלה רושל. פיליפ, לעומת זאת, סירב לשחרר את המבצרים והכריז כי הוא מוותר על גסקוניה לאחר שאדוארד סירב להופיע בפניו שוב בפריז.[76]

ההתקשרות בין אדוארד לשושלת האילח'אנית נמשכה בתקופה זו. ערוצים דיפלומטיים בין השניים החלו בתקופת מסע הצלב של אדוארד, בנוגע לברית אפשרית להשתלט מחדש על ארץ ישראל עבור אירופה. אדוארד אירח שליחים מונגולים בחצרו בגסקוניה כשהיה שם בשנת 1287, ואחד ממנהיגיהם, רבן בר צומה, רשם תיאור קיים של הפגישה.[77] משלחות אחרות הגיעו לאירופה בשנים 1289 ו-1290, שהראשונה העבירה את הצעתו של אילחן אבקה לאחד כוחות עם הצלבנים ולספק להם סוסים. אדוארד נענה בחיוב והצהיר על כוונתו לצאת למסע מזרחה ברגע שישיג את אישור האפיפיור. למרות שהדבר לא התממש, החלטתו של אדוארד לשלוח את ג'פרי מלאנגלי כשגריר שלו באימפריה המונגולית חשפה שהוא שוקל ברצינות לכרות ברית עתידית עם המונגולים.[78]

רעייתו, אלינור מקסטיליה, מתה ב-28 בנובמבר 1290.[79] בני הזוג אהבו זה את זה, וכמו אביו, אדוארד היה מסור מאוד לאשתו והיה נאמן לה לאורך כל שנות נישואיהם.[80] מותה השפיע עליו עמוקות, והוא הפגין את צערו על ידי הקמת 12 אנדרטאות בצורת צלב שנקראות צלבי אלינור, אחת בכל מקום בו עצר ארונה ללילה. כחלק מהסכם השלום בין אנגליה לצרפת ב-1294, הוסכם שאדוארד יתחתן עם אחותו למחצה של פיליפ הרביעי מרגרט (אנ'), אך הנישואים התעכבו בעקבות פרוץ המלחמה. אדוארד כרת בריתות יקרות עם אדולף, מלך גרמניה, רוזני פלנדריה וחלרה ודוכס הבורגונדים, על מנת שיתקפו את צרפת מצפון.[81] הבריתות התגלו מאוחר יותר כהפכפכות ואדוארד ניצב אז בפני צרות מבית, הן בוויילס והן בסקוטלנד. האדמירל שלו, באראו דה ססקאס (אנ') המשיך להגן על הכוחות האנגליים בגסקוניה, אך באוגוסט 1297 הפליג לפלנדריה, אז כבר ספגו בעלי בריתו תבוסה שם.[82] התמיכה מגרמניה מעולם לא התממשה, ואדוארד נאלץ לחפש פרטנר לשלום. ב-1299 הובילו הסכמי מונטרייל ושארטר (אנ'), יחד עם נישואיו של אדוארד למרגרט, לשביתת נשק ממושכת, אבל הדבר התגלה כיקר וחסר תועלת עבור אנגליה.[83] הכיבוש הצרפתי של רוב שטחה של גסקוניה לא הסתיים עד לחתימת הסכם פריז ב-1303 (אנ'), אז הוא הוחזר חלקית לכתר האנגלי, שוב כפייף צרפתי.[84]

אדוארד וסקוטלנד

עריכה

עד שנות ה-80 של המאה ה-13 התאפיינו יחסי אנגליה – סקוטלנד בדו-קיום הרמוני יחסית.[85] עניין ההוקרה לא הגיע לאותה רמת מחלוקת כמו בוויילס; בשנת 1278 קיבל אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד את פניו של אדוארד, שהיה גיסו.[86] בעיות החלו רק עם תחילת משבר הירושה הסקוטי בראשית שנות ה-90 של המאה ה-13. לאחר מותו של אלכסנדר ב-1286, הוא הותיר אחריו את יורשת העצר מרגרט, נכדתו בת השלוש והצאצא היחיד שלו שנותר בחיים. על פי הסכם בירגהאם, הוסכם שמרגרט תתחתן עם בנו בן השש של המלך אדוארד, אדוארד מקרנארבון (לימים אדוארד השני, מלך אנגליה), אם כי סקוטלנד תישאר נפרדת מאנגליה.[87] מרגרט, שהייתה אז בת שבע, הפליגה מנורווגיה לסקוטלנד בסתיו 1290, אך חלתה בדרך ומתה באורקני.[88] הדבר הותיר את סקוטלנד ללא יורש עצר ברור והוביל למשבר ירושה (אנ').[89]

אף על פי שעד ארבעה עשר אנשים טענו כי הם אמורים לקבל את התואר, המתחרים הבולטים על הכתר הסקוטי היו ג'ון באליול ורוברט דה ברוס.[90] אילי ההון הסקוטים ביקשו מאדוארד שינהל את ההליכים, אך לא לשמש כבורר בסכסוך. הם ביקשו שההחלטה בפועל תתקבל על ידי 104 מבקרים - 40 שימונו על ידי באליול, 40 על ידי ברוס ו-24 הנותרים ייבחרו על ידי אדוארד. בהסכם בירגהאם, כשהציפייה הייתה לאוניה פרסונלית בין שתי הממלכות, שאלת הסוזרניות לא הייתה בעלת חשיבות גדולה עבור אדוארד. כעת התעקש שאם יישב את התחרות על הכתר הסקוטי, הוא חייב לקבל הכרה מלאה כאדון הפיאודלי של סקוטלנד.[91] הסקוטים נרתעו מכך, והשיבו כי מאחר שלסקוטלנד אין מלך, אין לאף אדם סמכות לקבל החלטה זו. בעיה זו נעקפה כאשר המתחרים על הכתר הסכימו שאדוארד ינהל את הממלכה עד שיימצא יורש חוקי.[92] ב-17 בנובמבר 1292, לאחר שימוע ממושך, הוחלט כי ג'ון באליול הוא מלך סקוטלנד הבא.[93]

גם לאחר מכן המשיך אדוארד לתבוע את סמכותו על סקוטלנד. בניגוד להתנגדויות הסקוטים, הוא הסכים לשמוע ערעורים על מקרים שנידונו בית המשפט לאפוטרופסים ששלט בסקוטלנד בתקופת האינטררגנום.[94] פרובוקציה נוספת התעוררה בעקבות מקרה שהביא מקדאף, בנו של מלקולם השני, רוזן פייף (אנ'), שבו דרש אדוארד מבאליול להופיע באופן אישי בפני הפרלמנט של אנגליה כדי להגיב על ההאשמות נגדו.[95] באליול עשה כן, אבל הקש האחרון היה דרישתו של אדוארד מהמאגרים הסקוטים לשרת בצבא במלחמה נגד צרפת. דבר זה לא היה מקובל; במקום זאת הסקוטים כרתו ברית עם צרפת ופתחו בהתקפה לא מוצלחת על קרלייל. אדוארד הגיב בפלישה לסקוטלנד בשנת 1296 ובכיבוש העיירה בריק על הטוויד, שכלל טבח באזרחיה. בקרב דנבר (אנ') דעכה למעשה ההתנגדות הסקוטית. אדוארד החרים את אבן סקון - אבן ההכתרה הסקוטית - והביא אותה לווסטמינסטר, והניח אותה במה שנודע ככס אדוארד הקדוש;הכס והאבן שימשו להכתרת מלכי אנגליה מ-1308 ועד 1996, אז הוחזרה האבן לסקוטלנד. באליול ויתר על הכתר ונכלא במצודת לונדון, אולם שוחרר שלוש שנים אחר כך ביולי 1299, והורשה לגלות לאחוזותיו בצרפת. כל בעלי האדמה בסקוטלנד נדרשו להישבע שבועת אמונים לאדוארד, והוא שלט בסקוטלנד כבפרובינציה אנגלית באמצעות משנים למלך. המערכה הייתה מוצלחת מאוד אך הניצחון האנגלי היה זמני בלבד.

מדיניות פנים וחקיקה

עריכה

דמותו כמלך

עריכה

אדוארד נחשב לאדם בעל מזג אלים ולפעמים בלתי צפוי,[96] ולעיתים יכול היה להפחיד; כאשר בנו, אדוארד מקרנארבון דרש שפירס גווסטון (אנ') האהוב עליו יקבל תואר רוזן, התפרץ המלך בכעס וכביכול קרע חופנים משיער בנו.[97] כמה מבני דורו ראו בו אדם מפחיד, במיוחד בראשית ימיו כמלך. אולם מנגד נקט אדוארד לפעמים בגישה עדינה יותר, וידוע שהיה אדם מסור למשפחתו. הוא היה מקורב לבנותיו, ולעיתים קרובות העניק להן מתנות יקרות ערך כאשר הן באו לבקר אותו.[80]

למרות דרכו הנוקשה, חלק מבני דורו האנגלים של אדוארד ראו בו מלך מוכשר ואף אידיאלי.[98] אף על פי שלא היה אהוב על נתיניו, הם פחדו ממנו אך כיבדו אותו, כפי שהשתקף בעובדה שלא היו מרידות מזוינות באנגליה במהלך שלטונו.[99] אדוארד מוזכר לעיתים קרובות כמי שהפגין נקמנות כלפי אויביו המובסים וניצחון במעשיו. ישנם היסטוריונים המפקפקים בתום לבו ובאמינותו של אדוארד באשר להתמודדותו עם ענייני ויילס וסקוטלנד.

ההיסטוריון מייקל פרסטוויץ' מאמין שאדוארד עמד בציפיות העכשוויות למלוכה כאיש צבא מוכשר ונחוש ובהתגלמות האידיאלים האביריים המשותפים שלו. תוך שמירה על מצוות הדת, הוא סייע למלא את מה שציפו מגילו: הוא השתתף בקפלה בקביעות, נתן צדקה בנדיבות והפגין מסירות נלהבת למרים הבתולה ולתומאס בקט. בדומה לאביו, אדוארד היה שותף נלהב במסורת המגע המלכותי (אנ'), שיכל כביכול לרפא חולי שחפת. לפי רישומים עכשוויים אדוארד נגע בלמעלה מאלף איש מדי שנה.[100] למרות אדיקותו האישית אדוארד היה לעיתים קרובות מצוי בעימות עם הארכיבישופים מקנטרברי שכיהנו בתקופת שלטונו. יחסיו עם האפיפיור היו לא טובים לפעמים. גם בתוכנית האדריכלית של אדוארד היה אלמנט תעמולתי ושולבו בה לפעמים מסרים דתיים, כמו בצלבי אלינור.[101]

אדוארד גילה עניין רב באגדות המלך ארתור, שהיו פופולריים מאוד באירופה בתקופת שלטונו.[102] בשנת 1278 הוא ביקר במנזר גלסטונברי כדי לפתוח את מה שנחשב אז כקברם של ארתור וגווינביר, ושיחזר את "כתרו של ארתור" מל'ואלין לאחר כיבוש צפון ויילס;[103] בבניית טירותיו בוויילס נעזר במיתוסים הארתוריאנים בעיצובם ובמיקומם. הוא ערך אירועי "שולחן עגול" בשנים 1284 ו-1302, שכללו טורנירים ומשתה, וכתבי הימים השוו אותו ואת האירועים בחצרו לאלו של המלך ארתור. בחלק מהמקרים נראה שאדוארד השתמש בהתעניינותו במיתוסים הארתוריאנים כדי לשרת את האינטרסים הפוליטיים שלו, כולל מתן לגיטימציה לשלטונו בוויילס והכפשת האמונה הוולשית שארתור עשוי לשוב כמושיעם הפוליטי.[104]

ממשל ומשפט

עריכה

זמן קצר לאחר תחילת שלטונו החל אדוארד להשיב את הסדר על כנו ולכונן מחדש את הסמכות המלכותית לאחר שלטונו הבעייתי של אביו. כדי להשיג זאת הורה מייד על החלפה של אנשי המינהלה. החשוב שבהם היה מינויו של רוברט בורנל לצ'נסלור ב-1274, והוא יכהן בתפקיד עד 1292 ויהיה לאחד ממקורביו של המלך.[105] באותה שנה, עם מינויו של ברנל, החליף אדוארד את רוב הפקידים המקומיים, דוגמת הלוחמים והשריפים.[106] צעד זה ננקט כהכנה לחקירה נרחבת המכסה את כל אנגליה, שבה ישמעו תלונות על ניצול לרעה של כוח על ידי קצינים מלכותיים. מטרתה השנייה של החקירה הייתה לקבוע אילו אדמות וזכויות איבד הכתר בתקופת שלטונו של הנרי השלישי.

אדוארד השתמש בסמכותו המלכותית לבסס את זכויות הכתר על חשבון זכויות היתר הפיאודליות של הברונים, לקדם את השוויון בפני החוק, להטיל מסים, ולנסח בכתב את המשפט המקובל. בעשותו כן, הדגיש אדוארד את סמכויותיו של הפרלמנט, ובעזרת בורנל, חוקק חוקים חדשים. הוא החל זאת כאשר מימן סקר מקיף של השלטון המקומי שהגדיר את זכויות הכתר ורכושו ותיעד העוולות של המנהל. סקר זה נודע בשם מאה המגילות. אלה הושוו לספר יום הדין מהמאה ה-11, והן היוו את הבסיס לחקירות המשפטיות המאוחרות יותר שנקראו הליכי ה-Quo warranto.[107] מטרת הבירורים הללו הייתה לקבוע באיזה צו (בלטינית: Quo warranto) הוחזקו זכויות. אם הנאשם לא יכול היה להוציא רישיון מלכותי להוכחת הענקת הזכות, הרי שזו הייתה דעתו של הכתר – בהתבסס על כתביו של חוקר המשפט רב ההשפעה מהמאה ה-13 הנרי דה ברקטון (אנ') – שהזכות צריכה לחזור לידי המלך. הן חוק וסטמינסטר הראשון מ-1275 והן חוק וסטמינסטר מ-1285 קודדו את המשפט הקיים באנגליה.

הדבר עורר תמיהה רבה בקרב בני האצולה, שעמדו על כך ששימוש ארוך כשלעצמו מהווה רישיון. בסופו של דבר הושגה פשרה ב-1290, לפיה מתן זכות היא לגיטימית כל עוד ניתן להוכיח שהיא מומשה מאז הכתרתו של ריצ'רד לב הארי ב-1189.[108] הרווחים המלכותיים מהליכי ה-Quo warranto היו חסרי חשיבות שכן זכויות מעטות הוחזרו למלך, אך בכל זאת הוא זכה בניצחון משמעותי על ידי ביסוס העיקרון שכל החירויות נובעות מהכתר.

חוק ה-Quo warranto משנת 1290 היה רק ​​חלק אחד מרפורמה משפטית רחבה יותר, שהייתה אחת התרומות החשובות ביותר של אדוארד במהלך תקופת שלטונו.[109] עידן זה החל כבר בזמן פעילותה של התנועה הרפורמית הברוניאלית; חוק מרלבורו (1267) (אנ') הכיל סעיפים שנלקחו הן מתקנות אוקספורד והן מהכרזת קנילוורת'. מאה המגילות הוחלפו זמן קצר לאחר מכן על ידי גיליון ווסטמינסטר הראשון (1275), אשר קבע את הסמכות המלכותית והתווה הגבלות על זכויות. חוקי מורטמיין (אנ') (1279) התייחסו לסוגיית מענקי הקרקע לכנסייה.

כדי לממן את מסעי הצלב, את מלחמותיו בוויילס ובסקוטלנד, ואת הקמת המבצרים לאורך גבולות הממלכה, היה זקוק אדוארד לכסף. אדוארד לווה כספים למימון המערכה ונכנס לחובות כבדים, וכדי להחזירם הזדקק לתמיכה ציבורית רחבה בגיוס כסף על ידי הטלת מיסים.

אדוארד חשב לעשות זאת על ידי גיוס תמיכתם של בעלי האדמות הקטנים, ושל הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים בערים. כדי לעשות זאת גייס אדוארד לצידו את הפרלמנט. עד ל-1286 זימן אדוארד פרלמנטים פעמיים בשנה (בימים ההם הייתה זו סמכותו הבלעדית של המלך לזמן פרלמנט ולהיוועץ בחבריו). בשנת 1295, כאשר נזקק אדוארד לכסף כדי להילחם בפיליפ מלך צרפת (שהפקיע את דוכסות גסקוניה), זימן אדוארד את האספה הנרחבת ביותר שזומנה עד אז באנגליה.

אספה זו נודעה בשם "הפרלמנט לדוגמה", מאחר שהיא ייצגה את כל שכבות החברה באנגליה: הברונים, הכמורה, האבירים והעירוניים. מאז הכילו בדרך כלל הפרלמנטים נציגים של כל השכבות הללו.

הפרלמנט שכינס אדוארד חוקק חוקים שנגעו לסחר בצמר ובעור, מיסי ירושה ומתנות לכנסייה. חוקים נוספים הגדירו והגבילו את מערכת השיפוט הפיאודלית שמנעה את הצדק השוויוני לכל, והגדירה בכתב את נוהלי השיטור לשמירת הסדר הציבורי.

כמו כן חוקק אדוארד חוקים שהגבילו את האריסות לתקופת חיי האריס, והמעיטו את העברת האדמות הפיאודליות באופן לא מבוקר.

בסוף תקופת שלטונו מינה אדוארד ועדת שופטים שיצאה למחוזות אנגליה ועסקה בהדברת הפשיעה והשחיתות.

מלחמות הסקוטים ומותו

עריכה

ב-1297 פרץ מרד סקוטי בראשות ויליאם וולאס ואנדרו דה מוריי, שטענו שהם פועלים להביא להשבת המלך ג'ון לכס הסקוטי, בעוד הוא נותר בצרפת ולא תמך במרד הסקוטי. המורדים הסקוטים הביסו את הצבא האנגלי בקרב על גשר סטרלינג, ובעקבותיו איבדו האנגלים חלקים נרחבים מסקוטלנד. לאחר סיום המלחמה בצרפת התפנה אדוארד למרד הסקוטי, והביס את המורדים בקרב פאלקירק. וולאס הוסגר לאנגלים בשנת 1305, והוא נשפט במשפט ראווה שבסופו הוצא להורג בתלייה, גרירה וביתור.

אדוארד תכנן לאחד את ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד לממלכה מאוחדת אחת, אך לא הספיק לעשות זאת. הוא מת ב-1307 בדרכו להילחם ברוברט דה ברוס מנהיג הסקוטים החדש. אדוארד ציווה כי יבשלו את בשרו וכי עצמותיו ייצאו לקרב נגד הסקוטים אולם ליבו ייטמן בירושלים. משאלתו לא התמלאה והוא נקבר בטקס פשוט בכנסיית וסטמינסטר. על כס המלוכה באנגליה עלה בנו אדוארד השני.

אדוארד והיהודים

עריכה
  ערך מורחב – גירוש יהודי אנגליה

כדי לממן את מלחמתו בוויילס הטיל אדוארד מיסים על המלווים בריבית היהודים. ההוצאות היו כה גדולות, עד שהמלווים בריבית התרוששו. כשהיהודים לא יכלו לעמוד בתשלומים, האשימה אותם המדינה בחוסר נאמנות. אדוארד הגביל עוד יותר את זכויות היהודים ואסר עליהם לעסוק בהלוואה בריבית. אדוארד חייב את כל היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית: "כי כל אחד מהם אשר מלאו לו שבע שנים ישא על לבושו העליון סמל עשוי אריג צהוב בצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו." אדוארד המשיך לרדוף את היהודים ואסר את כל ראשי המשפחות היהודיות, באשמת זיוף מטבעות והלוואה בריבית בניגוד לחוק. השופטים קיבלו הנחיות להחמיר עם העצירים היהודיים וב-1278 הובלו כ-300 מהם למצודת לונדון ונתלו, ורבים אחרים נהרגו בבתיהם בפקודת השלטון.

לבסוף, בשנת 1290, אדוארד גירש את כל היהודים מאנגליה; היהודים לא הורשו להתגורר באנגליה במשך 350 שנה נוספות, עד שאוליבר קרומוול התיר להם להתיישב בממלכה.

אילן יוחסין

עריכה
הנרי השני, מלך אנגליה
 
אלינור, דוכסית אקוויטניה
 
אמאר מאנגולם
 
אליס מקורטניי
 
אלפונס השני, רוזן פרובנס
 
גרסנד, רוזנת פורקלקייה
 
טומאסו הראשון, רוזן סבויה
 
מרגרט מז'נבה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'ון, מלך אנגליה
 
 
 
 
 
איזבל, רוזנת אנגולם
 
 
 
 
 
רמון ברנגר הרביעי, רוזן פרובנס
 
 
 
 
 
באטריצ'ה מסבויה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הנרי השלישי, מלך אנגליה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלינור מפרובנס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדוארד הראשון, מלך אנגליה


ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ מארק אנגלי מימי הביניים היה שווה ערך לשני שליש לירה שטרלינג.
  2. ^ אימו של הנרי השלישי נישאה ליו העשירי מלוסניאן (אנ') לאחר מות בעלה.[20]
  3. ^ המחלה שגרמה לכך הייתה דיזנטריה או טיפוס הבהרות.
  4. ^ כמו כן, נכללו סעיפים באמנת ריד'לן, בין היתר, הקובעים כי "יהודים לא ישהו ברובע בכל עת", הן לפני גירוש יהודי אנגליה ב-1290 והן לאחר מכן.[64]

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Morris 2009, p. 2.
  2. ^ Morris 2009, pp. 3–4.
  3. ^ Jenks 1902, p. 74.
  4. ^ Burt 2013, p. 75.
  5. ^ 1 2 Prestwich 1988, p. 6.
  6. ^ Hamilton 2010, p. 51.
  7. ^ Chancellor 1981, p. 27.
  8. ^ Carpenter 2004, p. 467.
  9. ^ Prestwich 2008.
  10. ^ Chancellor 1981, p. 92.
  11. ^ Morris 2009, p. 18.
  12. ^ Morris 2009, p. 20.
  13. ^ Prestwich 1988, p. 10.
  14. ^ Prestwich 1988, p. 316.
  15. ^ Carpenter 2004, p. 362.
  16. ^ Prestwich 2005, p. 34.
  17. ^ Hamilton 2010, p. 52.
  18. ^ Prestwich 2005, p. 96.
  19. ^ Morris 2009, p. 7.
  20. ^ Prestwich 1988, p. 21.
  21. ^ Prestwich 1988, p. 23.
  22. ^ Carpenter 1985.
  23. ^ Prestwich 1988, p. 32.
  24. ^ Prestwich 1988, p. 34.
  25. ^ Powicke 1962, p. 178.
  26. ^ Prestwich 1988, p. 41.
  27. ^ Prestwich 2005, p. 113.
  28. ^ Hamilton 2010, p. 53.
  29. ^ Prestwich 1988, pp. 42–43.
  30. ^ Prestwich 1988, pp. 47–48.
  31. ^ Chancellor 1981, p. 63.
  32. ^ Prestwich 1988, p. 55.
  33. ^ Prestwich 2005, p. 117.
  34. ^ Prestwich 2005, p. 121.
  35. ^ Prestwich 1988, p. 63.
  36. ^ Morris 2009, p. 83.
  37. ^ Prestwich 1988, p. 72.
  38. ^ Morris 2009, p. 92.
  39. ^ Prestwich 1988, p. 71.
  40. ^ Hamilton 2010, p. 55.
  41. ^ Prestwich 1988, p. 75.
  42. ^ Morris 2009, p. 95.
  43. ^ Morris 2009, pp. 97–98.
  44. ^ Prestwich 1988, p. 77.
  45. ^ Morris 2009, p. 101.
  46. ^ Prestwich 1988, p. 78.
  47. ^ Prestwich 1988, p. 82.
  48. ^ Carpenter 2004, p. 466.
  49. ^ Hamilton 2010, p. 57.
  50. ^ Chancellor 1981, p. 86.
  51. ^ 1 2 Powicke 1962, p. 226.
  52. ^ Hamilton 2010, pp. 57–58.
  53. ^ Morris 2009, p. 132.
  54. ^ Prestwich 1988, p. 175.
  55. ^ Davies 1992, p. 327.
  56. ^ Prestwich 2005, p. 151.
  57. ^ Powicke 1962, p. 413.
  58. ^ Davies 1992, p. 348.
  59. ^ Prestwich 1988, pp. 191–192.
  60. ^ Davies 1992, p. 353.
  61. ^ Carpenter 2004, p. 510.
  62. ^ Hamilton 2010, p. 69.
  63. ^ Davies 1992, p. 368.
  64. ^ Hillaby & Hillaby 2013, p. 368.
  65. ^ Hamilton 2010, p. 70.
  66. ^ Davies 1992, p. 361.
  67. ^ Prestwich 1988, pp. 218–220.
  68. ^ Davies 1992, p. 384.
  69. ^ Phillips 2011, pp. 85–87.
  70. ^ Prestwich 1988, p. 333.
  71. ^ Powicke 1962, p. 252.
  72. ^ Prestwich 1988, p. 329.
  73. ^ Hamilton 2010, p. 73.
  74. ^ Prestwich 1988, p. 304.
  75. ^ Tolan 2023, p. 180.
  76. ^ Morris 2009, p. 265.
  77. ^ Prestwich 1988, p. 330.
  78. ^ Prestwich 1988, p. 331.
  79. ^ Morris 2009, p. 290.
  80. ^ 1 2 Hamilton 2010, p. 62.
  81. ^ Prestwich 1988, pp. 387–390.
  82. ^ Prestwich 1988, p. 392.
  83. ^ Hamilton 2010, p. 92.
  84. ^ Prestwich 1988, p. 553.
  85. ^ Carpenter 2004, p. 518.
  86. ^ Prestwich 1988, p. 357.
  87. ^ Prestwich 1988, p. 361.
  88. ^ Morris 2009, p. 237.
  89. ^ Morris 2009, p. 253.
  90. ^ Prestwich 2005, p. 231.
  91. ^ Prestwich 1988, p. 363.
  92. ^ Prestwich 1988, p. 365.
  93. ^ Prestwich 1988, p. 367.
  94. ^ Prestwich 1988, p. 370.
  95. ^ Prestwich 1988, p. 371.
  96. ^ Hamilton 2010, p. 61.
  97. ^ Prestwich 1988, p. 552.
  98. ^ Prestwich 1988, p. 559.
  99. ^ Prestwich 1988, p. 565.
  100. ^ Hamilton 2010, p. 60.
  101. ^ Stocker 1986, p. 115.
  102. ^ Prestwich 2003, p. 34.
  103. ^ Chancellor 1981, p. 113.
  104. ^ Prestwich 1988, pp. 120–121.
  105. ^ Prestwich 1988, p. 92.
  106. ^ Prestwich 1988, p. 93.
  107. ^ Hamilton 2010, pp. 64–65.
  108. ^ Powicke 1962, pp. 378–379.
  109. ^ Prestwich 1988, p. 267.