אדולף וגנר
אדולף וגנר (בגרמנית: Adolf Wagner 1 באוקטובר 1890 – 12 באפריל 1944) היה פקיד ומדינאי במפלגה הנאצית ששימש כגאולייטר של המפלגה במינכן וכשר הפנים של בוואריה במשך רוב תקופת הרייך השלישי.
 | |
| לידה |
1 באוקטובר 1890 Algrange, לותרינגן, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
12 באפריל 1944 (בגיל 53) באד רייכנהאל, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
הרייך הגרמני |
| מקום קבורה |
קניגספלאץ |
| השכלה | |
| מעסיק |
Bavarian Ministry of Culture |
| תפקיד |
|
| מפלגה |
המפלגה הנאצית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
הוא השתתף בפוטש הכושל במרתף הבירה וקיבל על כך את עיטור מסדר הדם. וגנר מונה לנציב ההגנה של הרייך ושיחק תפקיד מרכזי בגיוס עבודות כפייה. הוא היה מעורב בליל הסכינים הארוכות ובליל הבדולח. במותו קיבל את עיטור המסדר הגרמני, העיטור הגבוה ביותר של המפלגה הנאצית.
ראשית חייו
עריכהוגנר נולד באלגרינגן (היום אלגרנז') באלזס-לורן לבנו של כורה פחם ואשתו. וגנר למד בבית ספר עממי מקומי ולאחר מכן בבית ספר תיכון במץ ובפפורצהיים. לאחר ששירת כמתנדב לשנה אחת ברגימנט הרגלים ה-143, למד מדעי הטבע ומתמטיקה באוניברסיטת שטרסבורג לשנה אחת ולאחר מכן לימודי מכרות בRWTH אוניברסיטת אאכן במשך שלוש שנים. הוא קיבל הסמכה כמהנדס מכרות ב-1914, אך כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה התנדב לשירות בצבא הקיסרות הגרמנית. הוא שובץ לרגימנט הרגלים ה-135 כקצין זוטר בחזית המערבית, הוסמך כלויטננט ב-1917 ושירת כמפקד פלוגה וכקצין מטה במטה הרגימנט. הוא נפצע פעמיים, פעם אחת מגז רעיל וב-1918 איבד את רגלו הימנית מתחת לברך. הוענק לו צלב הברזל מדרגה ראשונה ושנייה ושוחרר בסוף המלחמה ב-1918.[1]
לאחר המלחמה חזר וגנר ללורן אך ב-1919 גורש על ידי הרשויות הצרפתיות כאשר האזור הוחזר לצרפת בהתאם לתנאי חוזה ורסאי. הוא עבר לבוואריה ומצא עבודה כמנהל באיגוד כריית הפחם והמתכות המאוחדות בארבנדורף. לאחר מכן עבד כמנהל עסקים בחברת המכרות פינצגאו מעבר לגבול הבווארי באוסטריה. הוא עבד בחברות אלו מ-1919 עד 1929.[2]
קריירה נאצית
עריכהוגנר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1923 (מספר חברות 11,330) והפך למנהיג קבוצת המקום בארבנדורף. הוא השתתף בפוטש במרתף הבירה ב-9 בנובמבר 1923, ועל כך קיבל את עיטור מסדר הדם. לאחר ההפיכה הכושלת, נאסרה המפלגה הנאצית באופן זמני.[3]
גאולייטר
עריכהחמישה חודשים לאחר שהמפלגה הנאצית הוקמה מחדש, הוא הצטרף מחדש ב-20 ביולי 1925. ב-1 באוקטובר 1928 מונה לגאולייטר. ב-1 בנובמבר 1929 הוא עבר לתפקיד היוקרתי של גאולייטר של מינכן, מושב התנועה הנאצית. כגולייטר של מינכן, וגנר שימש כמנהל הטקסים להנצחת הפוטש של 1923 בכל 9 בנובמבר. בנוסף, וגנר קיבל את התואר הכבוד של נואם המפלגה, תואר מיוחד שהעניק לו לקרוא את הכרזות הפיהרר באירועים ציבוריים כגון העצרת השנתית של המפלגה הנאצית שהתקיימה בנירנברג. נאומו, טון דיבורו וסגנון הדיבור שלו נחשבו לדומים מאוד לאלה של אדולף היטלר.[4]
ב-10 במרץ 1933, כאשר הנאצים השתלטו על ממשלת המדינה של בוואריה, נשלח וגנר על ידי היטלר להשתלט על מנגנון המשטרה הבווארי בתור נציב המדינה למשרד הפנים הבווארי. בתפקיד זה, הוא שלט בכל מנגנון הביטחון של המדינה. הוא תמך בהקמת מתקני מעצר מיוחדים שהביאו את היינריך הימלר, אז נשיא המשטרה בפועל במינכן, להקים את מחנה הריכוז הראשון בדכאו.[5] באותו זמן, הוא גם מונה לאחד מנציגי המדינה לרייכסראט עד לפירוקו ב-14 בפברואר 1934.[6] ב-23 במרץ, מונה וגנר לחבר באס אה (SA) בדרגת גרופנפיהרר וב-9 בנובמבר 1937 הוא קודם לדרגת אובר-גרופנפיהרר. ב-12 באפריל 1933, מונה רשמית לשר הפנים וכן סגן נשיא שר בוואריה. לפיכך, הוא נהנה מכוח עצום הן במפלגה והן בממשלה, למרות שדיווח לכאורה לרייכססטטהלטר פרנץ ריטר פון אפ.[7]
במאי 1934 מונה וגנר לתפקיד בצוות של סגן הפיהרר רודולף הס ועמד בראש כוח משימה שהיה אחראי על רפורמה במבנה הרייך. וגנר שהתנגד לפדרליזם דגל בשליטה ריכוזית יותר על ידי המפלגה. בפברואר 1935 הפיק דו"ח מקיף שכותרתו "בנייה מחדש של הרייך" שקרא להעברת כל סמכויות החקיקה והביצוע לידי פקידי המפלגה תוך השארת הרשויות המדינתיות כישויות מנהליות בלבד. וגנר הציע חלוקות טריטוריאליות חדשות בשם רייכסגאו (Reichsgaue) שחוצות את הגבולות הפדרליים המסורתיים. ראשי המפלגה באזורים החדשים היו אמורים להיות נציבים בלתי מעורערים בתחומי שיפוטם. למרות זאת רפורמת הרייך של וגנר לא התקדמה מעבר לשלב התכנון בגרמניה עצמה עקב האינטרסים המתחרים וההתנגדות המשמעותית מצד האורגנים המדינתיים והיטלר במהרה איבד עניין.[8] למרות זאת הרפורמה שימשה כמודל כאשר טריטוריות זרות סופחו לרייך.
תפקיד בטיהור האס אה רדיפת היהודים והמאבק הכנסייתי
עריכהב-30 ביוני 1934 וגנר מילא תפקיד מרכזי במהלך טיהור מנהיגי האס אה הידוע כליל הסכינים הארוכות. כשהיטלר הגיע למינכן, מצא שוגנר כבר עצר את מנהיגי האס אה של מינכן.[9] הוא גם הקים סיורים בתחנת הרכבת של מינכן לבדוק מנהיגי אס אה מבוקשים כשהם מגיעים לעיר. מאוחר יותר באותו יום, כאשר מושל בית הכלא של שטאדהיים סירב להסגיר שישה מנהיגי אס אה ליחידת ההוצאה להורג של האס אס כי רשימת השמות שקיבל הייתה ללא חתימה, חתם וגנר על המסמך בתפקידו כשר הפנים הבווארי והשישה נמסרו לאס אס והוצאו להורג.[4]
בהוצאה לפועל של מדיניות המפלגה הנאצית נגד יהודים, יזם וגנר וארגן הפגנות אלימות נגד יהודים במרכז העיר מינכן במאי 1935, שהוצאו לפועל על ידי המון של כ-200 חברי האס אה והאס אס. בנוסף, ב-9 ביולי 1938, נהרס בית הכנסת הראשי הישן במינכן ליד מריינפלאץ בהוראת וגנר.[10] כמה חודשים מאוחר יותר, במהלך פוגרום ליל הבדולח ב-9-10 בנובמבר 1938, הרסו נאצים גם בתי כנסת היסטוריים אחרים ברחבי העיר ובזזו חנויות יהודיות.[11]
כשר החינוך הבווארי, ב-23 באפריל 1941, הורה וגנר להחליף את התפילות בבתי הספר בשירים נאצים ולהסיר צלבים ותמונות דתיות מכיתות הלימוד הבוואריות, דבר שעורר זעם בקרב קתולים רבים בבוואריה.[12] ההתנגדות למהלך זה הייתה כה חזקה שהיטלר אילץ את וגנר לבטל את הצו ב-28 באוגוסט, אחת הנסיבות הנדירות של התנגדות ציבורית מוצלחת בגרמניה הנאצית.[13]
מערכת היחסים עם היטלר
עריכהלמרות הכישלון הזה, היטלר נשאר לכאורה ביחסים טובים עם וגנר, אחד מהלוחמים הוותיקים ובעל אות הזהב המפלגתי. בטוח בקשריו הקרובים עם היטלר, התפאר וגנר בגלוי שהוא מתעלם לעיתים קרובות מהנחיות משרי הממשלה, ושאם ירצו להתייעץ איתו בנושאים, יצטרכו לקבוע ביקור במינכן. בזמנים אחרים, היטלר העמיד לרשות וגנר את מטוסו לנסיעות לברלין.[14] לווגנר הייתה גישה להיטלר ויכול היה לפנות אליו ישירות לתמיכה כאשר התעוררו סכסוכים עם פקידים אחרים, שכן הוא היה לעיתים קרובות בין המעגל המזמין שהוזמן למעון של היטלר באוברזלצברג.[15] סרט צבע נדיר של 8 מ"מ של וגנר מופיע בסרטי בית (בערך 1938) שצולמו על ידי חברתו של היטלר, אווה בראון. ניתן לראות אותו מדבר עם היטלר על מרפסת מעון היטלר הבווארי בברגהוף, ליד ברכטסגאדן.[16]
שנות המלחמה, מחלה ומוות
עריכהעם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, מונה ואגנר נציב ההגנה של הרייך למחוזות צבאיים VII ו- XIII. הוא היה הנציב היחיד שעמד בראש שני מחוזות. [17] תחום השיפוט שלו כלל את הגאו שלו וארבעה גאו בוואריים נוספים ( ביירו, פרנקוניה, מייפרנקן ושוואביה ) וכן את החלק הצפון-מערבי של ארץ הסודטים רייכסגאו . בתפקיד זה, ואגנר קיבל על עצמו אחריות להגנה אזרחית, הגנה אווירית ופינוי, כמו גם לניהול כלכלת המלחמה המקומית על ידי ניהול קיצוב בזמן מלחמה ודיכוי פעילויות בשוק השחור . ב-15 בנובמבר 1940, הוא הפך לנציב השיכון של ה-Gau שלו, וב-6 באפריל 1942 הוא מונה לנציג ב-Gau מינכן-בוואריה העליונה של פריץ סאקל בתפקידו כנציג כללי לפריסת עבודה. בתפקיד זה סייע ואגנר ברכישת עבודת כפייה אזרחית לתעשיות המלחמה של גרמניה. [13]
בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, מונה וגנר לנציב ההגנה של הרייך לאזורי ההגנה הצבאיים VII ו-XIII. הוא היה הנציב היחיד שמונה לעמוד בראש שני אזורים. תחום השיפוט שלו כלל את גאו שלו וארבעה גאו בוואריים נוספים. בתפקיד זה, קיבל וגנר אחריות על הגנת האזרחים, הגנה אווירית ופעילויות פינוי, וכן על ניהול הכלכלה המלחמתית המקומית על ידי ניהול הקצבות המלחמה ודיכוי פעילויות השוק השחור. ב-15 בנובמבר 1940, הפך לנציב הדיור של האיזור שלו, וב-6 באפריל 1942, מונה לנציג מינכן-אוברביירן עבור פריץ זאוקל בתפקידו כבא כוח הכללי להעסקת עבודה. בתפקיד זה, סייע וגנר בגיוס עבודה אזרחית בכפייה עבור תעשיות המלחמה של גרמניה.[13]
וגנר סבל במשך שנים רבות מאלכוהוליזם כרוני, ומצבו החמיר בנובמבר 1941 בעקבות ניתוחים נוספים לפציעת הרגל שלו ממלחמת העולם הראשונה. ביוני 1942 הוא עדיין היה בתהליך התאוששות, ולכן פאול גיסלר החליף אותו בתפקידיו הרשמיים באופן זמני ב-23 ביוני. בעצרת המפלגה בטראונשטיין ב-15 ביולי 1942, וגנר לקה בשבץ שהותיר אותו נכה בצורה חמורה עם הפרעות בדיבור ובניידות. הוא נותר בתפקידיו באופן נומינלי עד ששבץ שני גרם למותו ב-12 באפריל 1944, ואז מונה גיסלר ליורשו הקבוע. הפיהרר, שהפך למתבודד יותר עם הזמן, הופיע בהלוויה המפוארת של וגנר ב-17 באפריל במוזיאון הגרמני, שבה נאם שר התעמולה יוזף גבלס. לאחר מותו הוענק לו עיטור המסדר הגרמני, העיטור הגבוה ביותר של המפלגה הנאצית[18], והוא נקבר ליד מקדשי הכבוד (Ehrentempel) שאירחו את שרידי הנופלים בפוטש במרתף הבירה.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Pope, Ernest R (13 בינואר 2014). Munich Playground: (Expanded, Annotated) (Kindle ed.). Big Byte Books. p. 58.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Miller & Schulz 2021, p. 529.
- ^ Miller & Schulz 2021, pp. 529-531.
- ^ 1 2 Miller & Schulz 2021, p. 533.
- ^ Miller & Schulz 2021, p. 531.
- ^ "Joachim Lilla: Ministers of State, senior administrative officials and (NS) officials in Bavaria from 1918 to 1945". נבדק ב-7 באפריל 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Miller & Schulz 2021, pp. 532; 535.
- ^ Orlow 1973, pp. 144–145.
- ^ Bullock 1962, p. 302.
- ^ Miller & Schulz 2021, pp. 534; 538.
- ^ Kershaw 2008, p. 457.
- ^ Richard J. Evans (19 במרץ 2009). The Third Reich at War: 1939-1945. Penguin. p. 483. ISBN 978-1-101-02230-6. נבדק ב-13 בינואר 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Miller & Schulz 2021, p. 538.
- ^ Orlow 1973, p. 341.
- ^ Zentner & Bedürftig 1997, p. 1013.
- ^ "Eva Braun Home Movies, part 1 Hitler, Nazis in color (Wagner appears at 4:20)". YouTube. אורכב מ-המקור ב-2 ביולי 2016. נבדק ב-8 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Höffkes 1986, p. 365.
- ^ Miller & Schulz 2021, pp. 528; 539.