אוטובוס בהרים
"אוטובוס בהרים" הוא שמה של סדרת ציורים מאת הצייר הישראלי אריה ארוך. ארוך יצר שני ציורים מוקדמים בהם מופיע מוטיב של אוטובוס בנוף ועוד ארבעה ציורים נוספים, בעלי סגנון ציור שונה תחת הכותרת "אוטובוס בהרים". הסדרה משקפת את המעבר של ארוך מציור אקספרסיבי בהשפעה קוביסטית, אל הפשטה בנוסח פאול קליי ז'ואן מירו.
ציורי הסדרה עריכה
"האוטובוס האדום", הציור המוקדם בסדרה הנמצא באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות, צויר בין השנים 1944-1946. בפברואר 1947 הוצג הציור בתערוכה של קבוצת "השבעה" במוזיאון תל אביב ושנת 1949 בתערוכה של "אופקים חדשים" במוזיאון תל אביב. ארוך יצר בעבודה תיאור בסגנון קוביסטי של אוטובוס הנע בנוף הפתוח. משטח הציור מחולק לאזורים תחומים, כמעין רגיסטרים, המעמעמים את תחושת העומק של התיאור. בביקורת שהתפרסמה בעיתון דבר תיאר אריה לרנר את אופן תכנון הציור של ארוך הבונה "את המשטח הקדמי בגושים שנונים בצבע כהה המסתיימים בקו זיגזג. המשטח המרכזי בנוי בצבע בהיר יותר ומאחוריו משתרע שוב משטח ההרים, שאף הוא שנון ועשוי צבעים כהים. גם בחלקי הנוף, כגון העצים והבניינים, מגיע ארוך לידי סכימטיות". ביקורתו של לרנר מחדד את ההבחנה כי ציור זה של ארוך מבטא ניסיון להשתחררות מן הזיקה לצבעוניות ובמקומה את הניסיון "להתרכז בעיקר בבעיות מבנה השטח והחלל".[1]
ב-"האוטובוס" (1948) מציג ארוך התמקדות ברכב כאובייקט מרכזי, תוך הזנחה מסוימת של תיאור הנוף. ארוך השתמש במשיכות מכחול רכות שיצרו אזורים כמעט מופשטים על ידי שימוש בתתי-גוונים ובחומריות עדינה. בעבודה זו ארוך מרמז על ראשי הנוסעים ברכב. מרדכי עומר טען בפרשנותו על ציור זה כי, מן הצד האחד האופן שבו חוסם האוטובוס את הנוף מסמלת מידה גוברת של ניכור בין האדם לטבע, אך אופן הנחת הצבע עשוי לרמוז גם על השלמה של מצב זה.[2]
ב"אוטובוס בהרים" משנת 1954, המכונה גם כ-"מכוניות בכביש" הנמצא באוסף שושנה ואברהם רבני, עובר הדימוי של ארוך מהפך ציורי. ארוך זונח את הסגנון האקספרסיוניסטי-קוביסטי ומאמץ טכניקה של שרבוט המאזכרת ציורי ילדים ואת עבודותיהם של פאול קליי וז'ואן מירו. על רקע שכבת צבע ירוקה-חומה מופיעים כתמים שחורים ועליהם חרט ארוך דימויים של רכבים הנעים לכיוונים שונים, חלקם מעוטרים גם בכתמי צבע פנימיים ובקו קונטור צבעוני. מעל הרכבים מופיע ענן כחול. בנוסף, מפוזרים על גבי משטח הציור סימנים נוספים העשויים בחריטה.
ב"אוטובוס בהרים" (1955) ארוך מצמצם את דימוי האוטובוס לכדי שירבוט או חריטה בצבע הרטוב בלבד. האוטובוס הקטן נוסע בתוך מרחב הררי העשוי מגושי צבע שחורים-ירקרקים. מעליו ניצב מעין ענן אדום על רקע שמיים כחולים. מרדכי עומר טען כי צבעיו של ציור זה מהווים מעין ניגוד לציור משנת 1954. ראו: עומר, עמ' 161. יונה פישר תיאר ציור זה בשנת 1972 עבודה המאתגרת את גבולות יצירתו של ארוך. "כאן", כתב פישר, "כבר מאותגרת המסורת האסתטית של הציור, במובנים שאינם אך ורק פורמליים. מלאכת היד, המהווה חלק אינהרנטי במעשה הציורי, פותחה בשנים הבאות והורחבה אל שפה. היא הפכה אל קנה המידה דרכו נשקלים האלמנטים הסותרים והדימוי."[3]
ב"אוטובוס בהרים" (1955), המצוי באוסף מוזיאון ישראל מחלק ארוך את הפורמט לחלק תחתון, הצבוע בצבע סגול, ובחלק עליון בצבע אוכר. עליהם הוסיף ארוך לצד השרבוטים והחריטות גם צורות מעוגלות המאזכרות את המספר 8. צורות אלו עתידות להופיע בעבודותיו בעתיד כסמל של אינסוף. עבודה זו שונה גם במשטחי הצבע הרחבים. עומר טען כי כאן עושה ארוך "צעדים מכריעים אל ההפשטה וההשגבה.
היסטוריה ופרשנות עריכה
בשנת 1955 הוצגו ארבעה מבין ציורי האוטובוסים בתערוכה של ארוך במוזיאון תל אביב ובית הנכות בצלאל. מבקרים שונים נטו לפרש את הדימוי של הציורים כסממן של המודרניות הממוכן, במסורת התיאור הפוטוריסטית. בביקורת שפרסם בעיתון דבר כתב גבריאל טלפיר על ציורי הסדרה כי הם מתארים את המכונית "כמאפיין של תקופתנו הממוכנת והממונעת." תיאור התנועה, על פי טלפיר, משמש "סמל לברית האדם והמכונה, לפולחן הטכניקה והמהירות בדורנו, לגורל היחיד במסע חייו או להתקדמותה של האנושות אל עברי פי תהום..."[4]
גדעון עפרת, לעומתו מוצא במאמרו "אוטובוס ושמו תשוקה" (2001) כי ציורי הסדרה דווקא מדגישים את הסטטיות של התיאור. סטטיות זו, כמו גם היעדרותם של דימויים אנושיים, יוצרים ביצירות תחושה של ניכור. עפרת רואה בעבודות כציון דרך בניסיונו של ארוך לבלום את גילויי הכאוס הציורי לטובת קומפוזיציה מאוזנת.[5]
בפברואר 2011 נפתחה במוזיאון אשדוד לאמנות התערוכה "בדרך לשומקום", שביקשה לתאר את כלי התחבורה באמנות הישראלית "שראשיתו מסתמנת בציוריו האיקונים של אריה ארוך משנות ה-50, 'אוטובוס בהרים' ו'מכוניות בכביש', והמשכו במופעים מתרבים והולכים באמנות העכשווית".[6]
בנובמבר 2011 הופיע פרט מתוך הציור "אוטובוס בהרים" (1955) על גבי הזמנה לתערוכה "המוזיאון מציג את עצמו, אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון", במוזיאון תל אביב לאמנות.
ציורי הסדרה עריכה
-
"האוטובוס האדום" (1944-1946), שמן על קרטון, 64x50 ס"מ, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות -
"האוטובוס" (1948), גואש על נייר, 46.5x38.5, אוסף פרטי. -
"אוטובוס בהרים" או "מכוניות בכביש" (1954), שמן על בד, 64x50 ס"מ, אוסף שושנה ואברהם רבני. -
אוטובוס בהרים (1955), שמן על בד, 100x70 ס"מ, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות -
"אוטובוס בהרים" (1955), שמן על בד, 64.5x100 ס"מ, אוסף מוזיאון ישראל.
קישורים חיצוניים עריכה
- גדעון עפרת "אוטובוס ושמו תשוקה", המאמר המלא באתר "מכונת קריאה".
הערות שוליים עריכה
- ^ ראו: דבר, 14.2.1947.
- ^ ראו: עומר, אריה ארוך, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, עמ' 160.
- ^ Fisher, Yona, "Aroch or the Attempt at Dialogue", Ariel, n. 30, Spring, 1972, pp. 34-36.
- ^ דבר, 8 בדצמבר 1955.
- ^ עפרת, גדעון, "אוטובוס ושמו תשוקה", בספרייתו של אריה ארוך, בבל, תל אביב, 2001, עמ' 79-88.
- ^ "בדרך לשומקום", אתר מוזיאון אשדוד לאמנות.