הרמז

אמצעי סיפרותי ואמנותי
(הופנה מהדף אזכור מקראי)
המונח "אלוזיה" מפנה לכאן. לערך העוסק באילוזיה, ראו אשליה.

הֶרְמֵז (כתוב גם ארמז ובלעז אָלוּזְיָה, allusion) הוא רמיזה באמצעות מילה או ביטוי המופיעים בתוך יצירה כלשהי אל מקורות אחרים בספרות, בקולנוע, מוזיקה, או אל אירועים היסטוריים. כך נוצר קשר בין היצירה הרומזת ליצירה או לאירוע הנרמזים. קשר זה מעשיר את מרקם היצירה הרומזת, מרחיב ומעמיק את משמעותה.

בספרות ובאמנות

עריכה

בשירה, שבה מועבר המסר תוך שימוש במספר מילים קטן יחסית, נושא לעיתים ההרמז חלק נכבד ממשמעות היצירה. כך, לדוגמה, בשירה של רחל המשוררת, "זמר נוגה", היא פונה אל אהובהּ: ”אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי/ כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ”. כך, מחברת רחל המשוררת בינה לבין רחל מספר בראשית ומביעה תקווה כי סיפור אהבתה יסתיים בדרך דומה לזה של רחל המקראית - בהתאחדות עם האהוב. בגרסתו המוקדמת של השיר היה ההרמז אחר - לסולוויג, אהובתו של פר גינט; רחל שינתה את השורה לדמותה של רחל, וזאת בעקבות הערה של אחותה.

אחת מיצירות הספרות הידועות ביותר בגודש ההרמזים מאוצר התרבות העולמית היא "יוליסס" מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, שיצאה לאור ב-1922. היצירה נחשבה מהפכנית לתקופתה; היא נכתבה בסגנון זרם התודעה ובישרה את המודרניזם בספרות.

הרמזים בין יצירות קולנועיות קרויים "הומאז'" (מחווה קולנועית), ובתרבות רווחים הרמזים לביטויים ידועים מפי אנשי שם, והעושה בהם שימוש מנכס לעצמו את יוקרתם. שימוש יתר בהרמזים ("מלכוד 22"; "15 דקות התהילה") הופך אותם במרוצת הזמן לקלישאות.

במוזיקה

עריכה

גם במוזיקה ניתן למצוא שימוש של יוצרים ומלחינים בהרמז, ממוצרט (לפחות) ועד הביטלס ושלומי שבן.

דוגמה נאה להרמז מוזיקלי אצל הביטלס ניתן למצוא בשיר In My Life מהאלבום Rubber Soul. בדקה ה-1:45 של השיר, ניתן לשמוע אינטרלוד אינסטרומנטלי בכלי מקלדת. הן הגוון והן הסגנון המוזיקלי של האינטרלוד מהווים הרמז לסגנון המוזיקלי של הבארוק (ובייחוד זה של י.ס. באך), אף על פי שהמוזיקה אינה מהווה ציטוט מפורש, ואף האינטרלוד עצמו אינו מנוגן בכלי-מוזיקלי מן העבר - הגוון ה'עתיק' מושג באמצעים טכנולוגיים חדישים יחסית. בהקשר של השיר, מעלה ההרמז המוזיקלי אסוציאציות של התרפקות סנטימנטלית על העבר, של נוסטלגיה - העבר ההיסטורי מומחש באמצעות העבר המוזיקלי.

הרמז מקראי

עריכה

הרמז מקראי הוא שימוש בטקסט כתוב, לרוב ספרותי, במקורות לשוניים מן התנ"ך אשר לא הפכו למטבע לשון, אך היוצרים קשר אסוציאטיבי ישיר עם הטקסט המקראי. גם התייחסות לתנ"ך ביצירת אמנות לא כתובה עשויה להיחשב הרמז. ההרמז מוסיף רובד נוסף של משמעות לטקסט, ובעזרתו אפשר להעמיק ולהבין את המצב המתואר. ניתן לחשוב גם על התייחסויות לעלילות, לדמויות ולרעיונות שבתנ"ך כאל אזכור מקראי, אך ערך זה לא עוסק בכך.

ניצנים ברורים לתופעה זו ניתן לראות כבר בתנ"ך עצמו, כאשר בספרים מאוחרים כותבי הספרים משתמשים בביטויים ומילים דומות וייחודיות המזכירים מאורעות קודמים יותר בתנ"ך (פעמים אף באותו ספר עצמו יש מאזכרים לסיפורים מוקדמים יותר), הרמזים אלו מוספים נופך רב ומסר סמוי שכותב הספר רוצה להעביר. ההרמזים מהווים קרקע פורייה למדרשי חז"ל ופרשני המקרא. דוגמה טובה לתופעה זו ניתן לראות על ידי השוואה בין סיפור לוט המארח את המלאכים בביתו בסדום (בראשית י"ט) לסיפור פילגש בגבעה (שופטים י"ט), כמו כן השוואה בין שלל הביטויים המקבילים בין סיפור עליית יוסף במצרים בספר בראשית לסיפור אסתר ומרדכי במגילת אסתר.

דוגמה להרמזים מקראיים בספרות המודרנית ניתן לראות בשיר ברית דמים, שבו משובצים הרמזים רבים לסיפורים מקראיים.

דוגמה נוספת: בנובלה "מיכאל קולהאס" מאת היינריך פון קלייסט נאמר על הדמות הראשית: ”אחד האנשים הצדיקים ביותר וגם הנוראים ביותר שבדורו”. המילה האחרונה במשפט - ”שבדורו” - היא הרמז לתיאור נח במקרא: ”אִישׁ צַדִּיק, תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו” (בראשית, ו', ט'). ההרמז משמש כאן כדי להעלות על נס את צדיקותו הגדולה של קולהאס. עובדת היותו צדיק בדורותיו כנח שרויה במתח נוקב עם היותו "נורא". ההרמז מסייע אפוא בבניית המתח והניגוד בין שני הקטבים באישיותו של הגיבור הטרגי של היצירה.

ההרמזים המקראיים קיימים ופופולריים כבר שנים רבות. הם היו נפוצים במיוחד בשירת ימי הביניים של יהדות ספרד, בהם שירים רבים תובלו בפסוקים תנ"כיים כמעט ככתבם וכלשונם. כך למשל פתח רבי יהודה הלוי את שירו "יפה נוף": ”יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב” המאזכר את הפסוק ”יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב” (תהילים, מ"ח, ג'); בשני המקרים מדובר על ירושלים. מבין היוצרים העבריים המודרניים שנהגו להשתמש בהרמזים מקראיים בלטו חיים נחמן ביאליק, רחל המשוררת וש"י עגנון.

בתקופה המודרנית לעיתים השימוש בהרמז מקראי מכוון לקורא הבקיא בתנ"ך אך גם שאינו רגיש למסורת, ואינו פוחד לחלל את כבודה. כך, למשל, כתבה חוקרת הספרות זיוה שמיר על המקאמה של חיים נחמן ביאליק אלוף בצלות ואלוף שום: ”ביאליק שיווה, מן הסתם, לנגד עיניו קורא, שחבש מצד אחד את ספסלי הישיבה, ועל כן אוזנו רגישה לכל הקישורים הבין-טקסטואליים השנונים ודקי-העוקץ, אך גם נפרד מצד שני מסִפּוֹ של בית-המדרש הישן, ועל כן אין בכל סירוסי הפסוקים וחילול המקראות כדי לזעזעו יתר על המידה”[1]

פעמים רבות ההרמז המקראי משתמש בלשון המקרא, אך הופך על ראשו את הפסוק שבו הוא משתמש. כך רחל המשוררת בשירה "חלום בלהות" כותבת "ארור ארור אשר הרביץ חטאת לפתח לב אנוש", על פי ”לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ” (בראשית, ד', ז').

הרמזים למקרא משמשים לא רק למטרות אמנותיות. לדוגמה, אפשר לראות שימושים בפרסום, למשל לפסוקים מתהילים ”זֶה הַשַּׁעַר לַה', צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה” (תהילים, קי"ח, כ'כ"ב) בפרסומות (השונות והבלתי תלויות) "זה השער, מאות אלפי צרכנים יבואו בו" ו"אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינוק, חפפתי ויצאתי ראש".

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ זיוה שמיר, "המסכה המבודחת ופניה הרציניים: עיון ב'בדיחה העממית' של ביאליק 'אלוף בצלות ואלוף שום'", סדן: מחקרים בספרות עברית, גיליון 1, 1994