איחוד תימן

איחוד תימן (בערבית: الوحدة اليمنية; תעתיק מדויק: אלוחדת אלימניה) התרחש ב-22 במאי 1990, כאשר הפכו צפון תימן ודרום תימן למדינה אחת – הרפובליקה התימנית.

מאז המרד החות'י וכיבוש העיר הבירה צנעא הלכה למעשה המדינה פוצלה שוב. החות'ים שולטים בצפון ובמערב, בעוד ממשלת תימן, וכוחות נאמנים לה, שולטת בדרום ובמזרח. כמו כן בחלק מהמדינה יש נוכחות של אל-קאעדה בחצי האי ערב.

רקע

צפון תימן מאז 1538 נשלטה לסירוגין על ידי האימפריה העות'מאנית. היא קיבלה את עצמאותה בנובמבר 1918, עם התפוררות האימפריה העות'מאנית. הדרום לעומת זאת נכבש על ידי בריטניה בשנת 1839, כאשר האימפריה הבריטית כבשה את עיר הנמל עדן, כדי להגן על נתיבי הסחר שלה להודו הבריטית, והפכה במהרה לתחנת אספקה אסטרטגית. הדרום נותר כמושבה בריטית וב-1962 הפך החלק הדרום-מערבי של חצי האי ערב לפדרציה של דרום ערב (אנ') שהייתה אזור הגנה בריטי. ב-1963 הפך גם החלק המרכזי-מזרחי של דרום חצי האי ערב לשטח חסות בריטי בשם הפרוטקטורט של דרום ערב (אנ'). שתי הישויות היו למעשה תחת שליטה בריטית, אך הובטחה להם עצמאות. ב-14 באוקטובר 1963 פרצה התקוממות בעדן כנגד הבריטים, מה שהחיש את נסיגתם, שממילא כבר פינו את הודו. ב-30 בנובמבר 1967 הוכרזה עצמאות הרפובליקה העממית של דרום תימן.

בין השנים 1962-1970 התחוללה מלחמת האזרחים בצפון תימן, הוקמה בה ממשלה רפובליקנית, שכללה נציגים של שבטי האזור. הצפון נהנה מהכנסות נפט צנועות ומהעברות כספים מאזרחיו שעבדו במדינות הנפט העשירות של המפרץ הערבי. בשנות ה-80 הוערכה אוכלוסיית צפון תימן ב-12 מיליון תושבים, לעומת 3 מיליון בדרום תימן^[1]. בדרום תימן התפתחה חברה מרקסיסטית חילונית בראשות המפלגה הסוציאליסטית, ולכן זכתה בסיוע משמעותי מברית המועצות^[1]. בפרט זכתה לגיבוי במלחמת הגבול עם הצפון, אשר פרצה באוקטובר 1972, והצפון מנגד זכה לגיבוי ערב הסעודית והמערב. הלחימה הייתה קצרה והסתיימה בהסכם קהיר, בו נקבעה תוכנית לאחד את שתי המדינות למדינה אחת^[2]^[3]. ב-1979 התחדשה הלחימה, כשדרום תימן סיפקה סיוע למורדים, וכוחותיה אף חצו את הגבול ופלשו לשטח צפון תימן והגיעו עד לעיר תעז^[4].

בסוף שנות ה-80 החלו חיפושי נפט סמוך לגבול המשותף, והדבר עורר רצון הדדי לפיתוח הסכמי שיתוף פעולה לניצול משאבים. במאי 1988 הגיעו שתי הממשלות להבנות, אשר כללו הסכמה לחידוש שיחות האיחוד ולשיתוף פעולה בחיפוש נפט לאורך גבול המשותף. באותו חודש נוסדה חברה משותפת לשתי המדינות, "YCIMOR", לצורך השקעות במינרלים ובנפט^[5]. בנובמבר 1989 קיבלו מנהיגי שתי המדינות את טיוטת ההסכם שנוסחה עוד בשנת 1981, וכללה את פירוז הגבול המשותף, מעבר גבול חופשי לתושבים תימנים, וקביעת צנעא כעיר הבירה של המדינה המאוחדת^[3]. בין הגורמים לרצונה של דרום תימן היו עימותים פנימיים בין המנהיגים שהובילו למלחמת אזרחים קצרה (אנ') בינואר 1986, שהסתיימה בהדחת הנשיא עלי נאסיר מוחמד (אנ') ובעיקר, התמוטטות ברית המועצות, התומכת העיקרית שלה, שהביאו אותה לספה של פשיטת רגל^[1]^[6].

הבדלים בין הצפון לדרום

בין הצפון והדרום התקיימו הבדלים היסטוריים, משטריים, דתיים, תרבותיים ודמוגרפיים. בצפון שלטה ממלכת תימן עד הפלת האימאם הזיידי מוחמד אל-בדר ב-1962, והוחלפה ברפובליקה. הרפובליקה התאפיינה בשבטיות זיידית (ענף באסלאם השיעי), הומגניות ושמרנות. הדרום לעומת זאת נשלט על ידי הבריטים עד 1967, אז קמה שם מדינה קומוניסטית בגיבוי סובייטי. ההשפעה המערבית ואחר כך הסובייטית הקנתה לדרום אופי חילוני יותר. גם מבחינה אתנית, אוכלוסיות הדרום מגוונות יותר בזכות קשרי מסחר והשפעות זרות. דרך נמל עדן התיישבו בה גם קבוצות שמקורן באפריקה, הודו ודרום-מזרח אסיה. רוב אוכלוסיית דרום תימן מוסלמית סונית, בעיקר מהאסכולה השאפעית, קיימות גם קהילות קטנות של זיידים ושל נוצרים, בעיקר בעדן, שנחשבת לעיר קוסמופוליטית ופתוחה יחסית.

אוכלוסיית תימן בעיקר בצפון המדינה, במיוחד סביב הערים צנעא, תעז וסעדה. בדרום, מרכזי האוכלוסייה הגדולים הם העיר עדן והערים לאורך חוף הים הערבי, אך מלבדן רוב השטח מדברי והררי ולכן דליל באוכלוסין. לאחר האיחוד התגברה תופעת ההגירה צפונה בשל חיפוש אחר תעסוקה ויציבות כלכלית. בזכות כך הפך הצפון לדומיננטי מבחינה פוליטית, ושלטון המדינה נמצא בעיקר בידיים של קבוצות המזוהות עם צפון תימן, מה שעורר תחושות קיפוח בדרום.

האיחוד

ב-2 במאי 1990 הוכרזה הקמת הרפובליקה של תימן. עלי עבדאללה סאלח, אשר היה מנהיג הצפון, קיבל את התפקיד הרשמי של ראש המדינה, ועלי סאלם אל-באיד (علي سالم البيض), מנהיג הדרום, מונה כסגנו. נקבעה תקופת מעבר של 30 חודשים בהם אוחדו המדינות מבחינה מדינית, פוליטית וכלכלית. הוקמה במשותף ועדה מייעצת נשיאותית ובה 26 חברי הוועדה המייעצת מצפון תימן ו-17 חברי ועדת הנשיאות מדרום תימן, שמינתה ראש מממשלה אשר הקים קבינט. הוקם גם פרלמנט מאוחד בן 301 חברים, שכלל 159 חברי פרלמנט מהצפון, 111 חברי פרלמנט מהדרום ו-33 חברי פרלמנט עצמאיים שנבחרו לתפקיד על ידי יושב ראש הפרלמנט.

החוקה המאוחדת סוכמה במאי 1990, ואושררה במשאל עם במאי 1991. החוקה קבעה מערכת בחירות חופשית ורב מפלגתית, זכות להחזיק רכוש פרטי, שוויון וכיבוד זכויות אדם בסיסיות. הבחירות לפרלמנט נערכו ב-27 באפריל 1993, בסיועם של ארגונים בינלאומיים, אשר עקבו אחר מהלך הבחירות ועל טוהרן. בשל ההבדל הניכר בגודל האוכלוסיות, נטו תוצאות הבחירות לעבר רוב של חברי פרלמנט של מפלגות מהצפון, כאשר מפלגת הקונגרס הכללית של העם (المؤتمر الشعبي العام) זכתה ברוב המושבים, עם 143. מנגד, זכתה הנציגה העיקרית של הדרום, המפלגה הסוציאליסטית התימנית (الحزب الاشتراكي اليمني) ל-69 מושבים, בעוד המפלגה האיסלאמיסטית העיקרית, מפלגת העם התימני לרפורמה (لتجمع اليمني للإصلاح) ל-63. על אף שזכתה במרבית המושבים מאזור הדרום שהיה מאוכלס פחות, הפכה המפלגה הסוציאליסטית לשותפה משנית בקואליציה שהרכיבה את הממשלה החדשה.

כשהוקם שדה נפט חדש במחוז חצרמוות, תושבי הדרום הרגישו שאדמתם מנושלת מהם כחלק ממזימה של שליטי הצפון. לבסוף, נאלצה המדינה המאוחדת החדשה להתמודד עם משבר פוליטי, כאשר נשלחו (למעשה גורשו) כ-800,000 עובדי חוץ מערב הסעודית בחזרה לתימן, בשל סירובה של תימן לתמוך במדינות הקואליציה במהלך מלחמת המפרץ. העברות הכספים של עובדי החוץ, שהיוו חלק חשוב בכלכלת תימן, הופסקו והממשלה נאלצה לשכן את העובדים ששבו במחנות פליטים, בזמן שהחליטה היכן לשכנם ואיך לשלבם מחדש בכלכלה המקומית. שובם של העובדים לתימן גם הקפיצה באחת את אוכלוסיית המדינה ב-7%^[7]^[8].

כמדינה מאוחדת

תקופה זו אופיינה באי-שקט פוליטי, קונפליקטים פנימיים, והמאבקים בין השלטון המרכזי לקבוצות שונות.

מלחמת אזרחים

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בתימן (1994)

חוסר השוויון בחלוקת הכוח בפרלמנט הביא לדרישת מנהיגי הדרום לעבור לשיטה פדרלית עם ממשל אוטונומי לדרום. הנשיא עלי עבדאללה סאלח ראה את בדרישות שאיפה של הדרום לעזוב את האיחוד ולהשיג עצמאות מחדש. העימות הפוליטי הביא את סגן הנשיא מהדרום, עלי סאלם אל-בייד, לצאת לגלות באוגוסט 1993. במקביל החלו עימותים בין השבטים והקבוצות השונות בשטח. ב-20 בפברואר 1994 מנהיגי הצפון והדרום הגיעו להסכם הבנות בפסגה שנערכה בעמאן בירת ירדן. אולם בשטח נמשכו העימותים, שהסלימו לכדי מלחמת אזרחים שפרצה ב-4 במאי, בין צבאות הדרום והצפון, ששמרו על עצמאותם גם לאחר האיחוד המדיני.

ב-21 במאי 1994 המנהיגים בדרום הכריזו על הקמת הרפובליקה הדמוקרטית של תימן, שלא זכתה להכרת הקהילה הבינלאומית. במהלך הלחימה, נעזרו כוחות צפון תימן במשתפי פעולה בדרום מתומכיו של הנשיא שהודח ב-1986, עלי נאסיר מוחמד, כנגד הבדלנים. עדן נכבשה ב-7 ביולי 1994, ועד מהרה התמוטטה ההתנגדות בשאר חלקי המדינה. בלחימה נהרגו בין 5,000 ל-7,000 איש, הרס רב נגרם לערים בדרום תימן ואלפי תומכים, אנשי צבא ומנהיגים מהדרום נמלטו ויצאו לגלות. לאחר סיום המלחמה, הוקמה מחדש המפלגה הסוציאליסטית, שהייתה המפלגה המרכזית מהדרום, אך כעת היא נותרה חלשה וחסרת השפעה^[1].

שינויים שנערכו בחוקת המדינה המאוחדת ביטלו את הוועדה המייעצת הנשיאותית. הנשיא סאלח נבחר על ידי הפרלמנט ב-1 באוקטובר לתקופת כהונה חדשה של חמש שנים. בנוסף, נקבע שינוי בחוקה שבבחירות מעתה ואילך ייבחר נשיא בבחירות ישירות מתוך לפחות שני נציגים שתציע הרשות המחוקקת^[1].

בין מלחמות אזרחים

בספטמבר 1999 הנשיא סאלח נבחר בבחירות ישירות לכהונה נוספת של חמש שנים. בחירות לפרלמנט נערכו בפעם השנייה באפריל 1997. שינויים חדשים בחוקה ב-2001 הפכו את הפרלמנט לגוף בעל שני בתי מחוקקים: מועצה ("שורא") עם 111 חברים הממונה על ידי הנשיא, ובית הנבחרים ש-301 נציגיו נבחרים על ידי האזרחים. תימן הפכה למעשה למדינה בשליטת מפלגה גדולה דומיננטית אחת, מפלגת הקונגרס הכללית של העם^[1]. שינויים נוספים בחוקה האריכו את כהונת הנשיא בשנתיים נוספות, כך שהבחירות הבאות לנשיאות נדחו ל-2006, ותקופת הכהונה של חברי הפרלמנט הוארכה לשש שנים, כך שהבחירות הבאות נדחו ל-2003.

בשנת 2004 פרץ המרד החות'י. החל משנת 2007 שוב עלו אל פני השטח המתחים שהצטברו בדרום, והחלו הפגנות ומחאות כנגד השלטון המרכזי. כתוצאה מהאפלייה הוקמה בדרום תנועת מחאה בדלנית עממית בשם תנועת דרום תימן (الحراك الجنوبي) הקוראת לעצמאות דרום תימן והיפרדות מהצפון.

מלחמת האזרחים השנייה

בשנת 2014 פרצה שוב מלחמת האזרחים, אשר חילקה בפועל את תימן. הצפון נשלטת בידי המורדים החות'ים, והדרום נותר בשליטת ממשלת תימן.

קישורים חיצוניים

"האם דרום תימן תחזור להיות עצמאית?". מגזין המזרח הקרוב, 26 באפריל 2014

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Jonsson, Gabriel. Towards Korean reconciliation: socio-cultural exchanges and cooperation. Ashgate Publishing, Ltd., 2006. ISBN 0754648648. עמודים 36-48
^ Gause, Gregory. Saudi-Yemeni relations: domestic structures and foreign influence. Columbia University Press, 1990. ISBN 0231070446. עמודים 98-101
^ ¹ ² CIA Study on Yemeni Unification
^ Jonsson, עמודים 35-36
^ Ismael, Sharif. "Unification in Yemen: Dynamics of Political Integration". Thesis paper written for Wadhamn College, 2001. עמוד 24
^ Whitaker, Brian. "The Birth of Modern Yemen". e-book available at Al-Bab, 2009
^ Foad, Hisham. "The Effect of the Gulf War on Migration and Remittances". Department of Economics paper, San Diego State University, December 2009
^ Whitaker, Brian. "Pawns of Gulf war live forgotten in Yemen camps". The Guardian, reprinted in Al-Bab, 7 January 1993

[Jonsson-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Jonsson, Gabriel. Towards Korean reconciliation: socio-cultural exchanges and cooperation. Ashgate Publishing, Ltd., 2006. ISBN 0754648648. עמודים 36-48

[2] Gause, Gregory. Saudi-Yemeni relations: domestic structures and foreign influence. Columbia University Press, 1990. ISBN 0231070446. עמודים 98-101

[CIA-3] ¹ ² CIA Study on Yemeni Unification

[4] Jonsson, עמודים 35-36

[5] Ismael, Sharif. "Unification in Yemen: Dynamics of Political Integration". Thesis paper written for Wadhamn College, 2001. עמוד 24

[6] Whitaker, Brian. "The Birth of Modern Yemen". e-book available at Al-Bab, 2009

[7] Foad, Hisham. "The Effect of the Gulf War on Migration and Remittances". Department of Economics paper, San Diego State University, December 2009

[8] Whitaker, Brian. "Pawns of Gulf war live forgotten in Yemen camps". The Guardian, reprinted in Al-Bab, 7 January 1993

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]