איליה גראנדה

איליה גראנדה
Ilha Grande
	מבט על איליה גראנדה מהיבשת
אתר מורשת עולמית
	פאראטי ואיליה גראנדה – תרבות ומגוון ביולוגי
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית מעורב בשנת 2019, לפי קריטריונים 5 ו-10
שטח האתר	1,731.64 קילומטרים רבועים
שטח אזור החיץ	2,589.21 קילומטרים רבועים
נתונים גאוגרפיים
מיקום	האוקיינוס האטלנטי
קואורדינטות	23°09′00″S 44°14′00″W / 23.15°S 44.233333°W
שטח	193 קמ"ר
אורך	29 קילומטר
רוחב	11.8 קילומטר
גובה מרבי	1,031 מטר
נתונים מדיניים
מדינה	ברזיל
אוכלוסייה	5,000
עיר ראשית	Vila do Abraão
	(למפת ברזיל רגילה) ברזיליה ריו דה ז'ניירו סאו פאולו סלבדור פורטלזה בלו הוריזונטה קוריטיבה מנאוס רסיפה פורטו אלגרה בלם אורוגוואי ארגנטינה צ'ילה פרגוואי בוליביה פרו קולומביה ונצואלה גויאנה האוקיינוס האטלנטי איליה גראנדה

איליה גראנדה (בפורטוגזית: Ilha Grande, מילולית "אי גדול") הוא אי הממוקם מול חופי מדינת ריו דה ז'ניירו, בברזיל, כ-160 קילומטרים מערבית לעיר ריו דה ז'ניירו. האי, שהוא חלק מהרשות העירונית אנגרה דוס חייס (אנ'), נותר ברובו לא מפותח. במשך כמעט מאה שנה סגרה ממשלת ברזיל את האי לתנועה חופשית או להתיישבות, כי תחילה שיכנה בו מושבת מצורעים ולאחר מכן בית כלא שמור היטב. בכלא קנג'ידו מנדס (Cândido Mendes) שוכנו כמה מהאסירים המסוכנים ביותר במערכת העונשין הברזילאית. הוא נסגר בשנת 1994. באי חיים כ-5,000 תושבים, כשהיישוב הגדול ביותר באי הוא "וילה דו אבראו" (Vila do Abraão) וחיים בו כ-1,900 תושבים. אל היישוב אפשר להגיע בשירות מעברות מאנגרה דוס חייס, כ-25 קילומטרים משם.

האי, ששטחו 193 קילומטרים רבועים, הוא יעד תיירותי פופולרי שידוע ביופי נופיו, 86 חופים טרופיים בתוליים, הצמחייה השופעת והנוף המפורץ שלו. הנקודה הגבוהה ביותר היא פיקו דה פדרה ד'אגווה בגובה 1,031 מטרים. ב-1971 הוקם באי הפארק המדינתי איליה גראנדה (Parque Estadual da Ilha Grande) שכלל בתחילה 55.94 קילומטרים רבועים, שכמעט מחציתם (47%) היו מכוסים ביער גשם אטלנטי צפוף, היער האטלנטי (Mata Atlântica). ב-2007 הורחב שטח הפארק ל-120.72 קילומטרים רבועים, כ-62.5% מכלל השטח של איליה גראנדה. שאר האי כפוף למגבלות פיתוח מחמירות.

ב-5 ביולי 2019, הוכרז איליה גראנדה אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, חלק מאתר המורשת העולמית "פאראטי ואיליה גראנדה – תרבות ומגוון ביולוגי", הכולל בנוסף לאי שני אזורים היסטוריים בעיר פאראטי ושני פארקים נוספים ביבשת.^[1]

היסטוריה

חפירות ארכאולוגיות באי חשפו עדויות לנוכחות של ציידים-לקטים באי מבערך 3,000 לפנה"ס. התגלו כלי אבן וערימות פסלות של קונכיות.^[2]

באמצע המאה ה-16 כתב שכיר החרב האנס שטאדן (אנ') את ספר המסע הראשון בו מוזכר האי. בשירות משפחת המלוכה הפורטוגלית הוא פיקד על מבצר קטן מצפון לסאו ויסנטה. בתחילת 1554 הוא נשבה על ידי אינדיאנים. בזמן המערכה עם שבטי הטופי הוא עבר באי.

לאחר יותר מתשעה חודשי מאסר, הוא שוחרר על ידי קפטן צרפתי בשנת 1555. הוא חזר לוולפהאגן (אנ') (הסן) ופרסם את הכרוניקה שלו במרבורג בשנת 1557 "Warhaftige Historia vnd beschreibung eyner Landtschetzt der Wilden / Nacketen / Grimmigen Menschfresser Leuthen" ( היסטוריה אמיתית ותיאור של נוף של אנשים פראיים, עירומים, אוכלי אדם אכזריים). הספר של שטאדן הוא התיאור הראשון של מנהגי האינדיאנים בברזיל.

מאגרי מים מתוקים גדולים, פירות טרופיים, יערות נרחבים של עץ ברזיל, עץ יקר ערך, אבל מעל הכל הקרבה לעיר הנמל פאראטי, ממנה נשלח הזהב הברזילאי לאירופה, הפכו את איליה גראנדה למקלט מועדף עבור שודדי ים ופריבטירים אירופאים לאחר פשיטה על ערים. כ-50 ספינות טרופות בין אנגרה דו חייס לאיליה גראנדה מעידות על הקרבות שהתרחשו בין פיראטים, אינדיאנים ופורטוגלים במאות ה-16 וה-17.

במאה ה-18, הפך איליה גראנדה למקום מרכזי בסחר העבדים. באחד הפרקים האפלים ביותר של ההיסטוריה הברזילאית, נחתו ספינות עם גברים, נשים וילדים מאפריקה על החופים של פלמאס ודויס חיוס במשך יותר מ-200 שנה, שנועדו לעבודה הקשה במטעי קני הסוכר ובפאזנדות (אנ') (חוות) של ריו דה ז'ניירו.

על מנת להצליח לעמוד בביקוש הגובר לעבודה לאחר ביטול העבדות ב-1888, פתחה ברזיל את שעריה למהגרים - בעיקר אירופיים ואסייתים. מכיוון שכמה מהמדינות הללו בתקופה זו סבלו מהתפרצויות של מגפות הכולרה הורה פדרו השני, קיסר ברזיל להקים באיליה גראנדה בית חולים שבו נאלצו המהגרים להיכנס להסגר לזמן מה, בטרם הורשו רשמית להיכנס לברזיל. יער גשם טרופי מכסה כיום את חורבות בית החולים, אך הן עדיין שם.

מאוחר יותר האי הוכרז כמושבה סגורה למצורעים (מחלת הנסן או Hanseníase בפורטוגזית) ונבנה בית הכלא "מושבת העונשין קנג'ידו מנדס" (Colônia Penal Cândido Mendes).

המקום נבחר כי בריחה מהאי נחשבה אז חסרת סיכוי, שכן היבשת נמצאת במרחק של כ-25 קילומטרים משם. משנת 1903 נכלאו שם עד 1,000 אסירים שנשפטו בשל פשיעה חמורה. לאחר מכן בתקופת "המדינה החדשה" ומאוחר יותר בתקופת הדיקטטורה הצבאית מ-1964, לצד אסירים מהפיקוד האדום, ובעיקר אסירים פוליטיים. בשנת 1993 החליטה ממשלת מדינת ריו דה ז'ניירו לסגור את הכלא. בשנת 1994 פוצץ מתחם הבניינים בהוראת מושל המדינה לאונל בריזולה (אנ').^[3] בבניין שוכן כיום מוזיאון Museu do Cárcere.^[4]

לאחר מכן קיבלה אוניברסיטת המדינה של ריו דה ז'ניירו (אנ') אישור להקים מרכז ללימודי סביבה ופיתוח בר קיימא (Centro de Estudos Ambientais e Desenvolvimento Sustentável (CEADS)), שנחנך ב-1998.

ב-1 בינואר 2010 התרחשה מפולת הרסנית בחוף פראיה דו בננאל (Praia do Bananal). כמה מבנים של מלון פוסאדה סנקאי שנמצאו שם נהרסו, 26 אנשים איבדו את חייהם.^[5]

אקולוגיה

איליה גראנדה הוא אחד השרידים הראשוניים ביותר של יער הגשם האטלנטי של ברזיל, מה שהופך אותו לאחת המערכות האקולוגיות העשירות בעולם. כנקודה חמה למגוון ביולוגי ושימור, שוכנים בו כמה מהאוכלוסיות הגדולות שנותרו של מינים רבים בסכנת הכחדה, כולל עורב-פרי אדום-צוואר (Pyroderus scutatus), שאגן חום (Alouatta fusca), עצלן רעמתי (Bradypus torquatus), מין האמזונה Amazona rhodocorytha, קיימן רחב-חרטום (Caiman latirostris), צבי נהרות, מינים של נחשים ודולפין הנהרות. הים מסביב לאי, המוגן אף הוא, מכיל התכנסות ייחודית של בעלי חיים ימיים של אקלים טרופי, סובטרופי וממוזג, וייתכן שהוא המקום היחיד בעולם שבהם ניתן לראות אלמוגים ודגים טרופיים כולל כרישים^[6] יחד עם צבי ים, פינגווינים מגלניים ולווייתנאים כמו אובלנה דרומית, לווייתן גדול-סנפיר,^[7] לווייתן בריד, קטלן, ודולפינים.

האי שוכן בתוך "אזור הגנת הסביבה טאמויוס" (Área de Proteção Ambiental de Tamoios) בשטח של 124 קילומטרים רבועים, שנוצר ב-1982. האי (ואזור הגנת הסביבה) מכיל את "שמורת הפיתוח בר-קיימא אוונטוריירו" (Reserva de Desenvolvimento Sustentável do Aventureiro), שנוצרה בשנת 2014 מהפארק הלאומי הימי לשעבר אוונטוריירו, אשר היה משולב עם "השמורה הביולוגית המדינתית פראיה דו סול" (Reserva Biológica Estadual da Praia do Sul). 62.5% משטח האי מכוסה על ידי "הפארק המדינתי איליה גראנדה" (Parque Estadual da Ilha Grande), וביחד 87% משטח האי הם אזורים מוגנים.^[8]

תיירות

הממשלה מעודדת תיירות אקולוגית בקנה מידה קטן לאי. אף על פי שאין בו כבישים וחל איסור על כלי רכב ממונעים, יש באי יותר מ-150 קילומטרים של מסלולי הליכה המחברים את כל כפרי החוף והכפרירים. מקומות לינה (pousadas) זמינים ליד רבים מ-86 החופים הבתוליים של האי. לחלקם ניתן להגיע רק בסירה ולעיתים קרובות הם מרוהטים בפאר. אחת הפעילויות הפופולריות ביותר עבור המבקרים היא טרק לחוף לופס מנדס (Lopes Mendes), כשעתיים הליכה מהיישוב אבראו. מההר "פיקו דה פאפאגיו" (Pico do Papagaio, "פסגת התוכי", 982 מטרים) יש תצפית על כל האי ועם ראות טובה אל היבשת למנגרטיבה. חברות נסיעות מציעות כעת טיולי צפייה כדי לראות את החופים השונים של האי, שבילי ההרים והמפלים.

רוב מתקני המבקרים ומטה הפארק ממוקמים בווילה דו אבראו. ניתן להגיע אל הכפר מהיבשת באמצעות מעבורות מקומיות וקטמרנים מהירים. כאמור, ב-1 בינואר 2010 התרחשה מפולת הרסנית בחוף פראיה דו בננאל (Praia do Bananal). כמה מבנים של מלון פוסאדה סנקאי שנמצאו שם נהרסו, 26 אנשים איבדו את חייהם.^[5]