פתיחת התפריט הראשי

גיד הנשה

גיד על הכף האחורית של ירך הבהמה והוא אסור למאכל על פי ההלכה היהודית

גיד הַנָּשֶׁה הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול על פי ההלכה היהודית. האיסור נקשר בתורה עם סיפור מאבקו של יעקב במלאך, כאשר יעקב אמנם ניצח אך נותר צולע על ירכו עקב פגיעה בגיד הנשה.

גיד הנשה
(מקורות עיקריים)
Gray1244.png
עצם השת (צהוב בהיר) ועצב השת (פס צהוב), בירך אדם
מקרא בראשית, ל"ב, כ"ה
משנה מסכת חולין, פרק ז'
תלמוד בבלי מסכת חולין, פרק "גיד הנשה"
משנה תורה הלכות מאכלות אסורות, פרק ח'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן ס"ה
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קפ"ג
ספר החינוך, מצווה ג'

נהוג לזהות כיום מבחינה אנטומית את גיד הנשה עם עצב השת היוצא לירך מהאגן דרך נקב השת הגדול של עצם השת ומעצבב חלק ניכר של הגפים התחתונות.

שם מסורתי ליהדות בסין הוא "דת הסרת הגיד" (挑筋教, tiǎo jīn jiāo)[1].

מקור המצווהעריכה

בספר בראשית מתואר סיפור מאבקו של יעקב אבינו עם איש מסתורי לפני פגישתו הממשמשת ובאה עם עשיו אחיו, שממנה חשש יעקב מאוד. כך נאמר (בראשית, ל"ב, כ"ה-ל"ג):

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. [...] וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. [...] וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

על פי פסוקים בהושע, י"ב, ד'-ה' ניתן להבין שמדובר במלאך: "... וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ" (הושע, י"ב, ד'-ה').

במגילת קומראן 4Q158 קטע 1 שורות 13-12 נמצא הלכה זו בהרחבה/בהחמרה: 'ויאמר אל תוא[כל     ] על שתי כפות הירך עד ה[יום הזה]'. דעה זו זהה לדעתו של ר' יוסי במדרש בראשית רבה עח' ו': 'ר' יהודה אומר, באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה. ר' יוסי אומר, באחת מהן נגע ושתים נאסרו'.

מדיני המצווהעריכה

 
החלק העליון של עצב השת (צהוב), המגיע עד כף הרגל, בגוף האדם

האיסור נוהג בבהמה וחיה ולא בעוף. מן התורה אסור לאכול את הגיד הפנימי שעל כף הירך בלבד, הימנית והשמאלית, אך חז"ל הרחיבו את האיסור על כלל הגיד, ועל הגיד החיצון. על פי הרמב"ם[2] והשולחן ערוך[3] על הגיד אין איסור הנאה, דהיינו מותר למכור אותו וליהנות ממנו ממונית וכן להשתמש בו כל שימוש שאינו אכילה.

האוכל שיעור כזית מגיד הנשה במקום האסור מן התורה, חייב על פי ההלכה מלקות.

גיד הנשה שהתבשל עם תבשיל כשר אחר אינו אוסר אותו, וזאת משום שאינו נותן טעם בתבשיל, ויש להוציא את הגיד ושאר התבשיל מותר. חכמים גזרו איסור על שומן הגיד, ושומן זה אוסר את התבשיל שהתבשל בתוכו אלא אם כן יש בתבשיל שישים פעמים כנגד שומן הגיד[4].

ניקור הגידעריכה

תפקיד הסרת הגיד דורש מומחיות מיוחדת הנקראת ניקור, וכוללת גם את הסרת החלבים האסורים (בבהמה בלבד) וחוטי דם שונים. תפקיד זה דורש מקצועיות, אחריות ונאמנות מרובה אף יותר מהשחיטה עצמה, משום שמלאכת הניקור מצריכה בקיאות, ויש בה טרחה ודקדוק. עדות יהודיות רבות נמנעות לפיכך לחלוטין מאכילת חלקה האחורי של הבהמה, אך יש שנהגו לאכול לאחר הסרת החלקים האסורים.

מטעמי המצווהעריכה

על פי פשט הכתובים, המצווה נועדה לזיכרון לאותו מאבק בין אבי האומה לבין המלאך. הטעמים שניתנו במהלך הדורות לרוב נשארים בכיוון זה, אך מעמיקים אותו יותר, בהתבוננות בסיבה שיש לזכור את אותו מאבק. כך, למשל, כותב ספר החינוך (מצווה ג):

משרשי מצווה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשיו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשיו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב (=יעקב) שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערינו ויגאלנו אמן במהרה בימינו.

מאמרים:

  • הרב ישראל דנדרוביץ, איסור גיד הנשה עד היום הזה, בתוך: קובץ צהר, כרך יז, אב תשס"ז, עמודים: תד - תיא.

הערות שולייםעריכה


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.