כרת

כָּרֵת הוא עונש חמור ביהדות ואחד מעונשי התורה, ונזכר כעונש ההלכתי על 36 חטאים. מסכת כריתות העוסקת בקורבנות הבאים על חטאים, מונה בתחילתה את העבירות עליהם חייבים כרת.

במשנה במסכת מכות מובאת שיטת רבי חנניא בן גמליאל לפיה אדם שעבר עבירה שחייבים עליה כרת, ונענש במלקות עליה, נפטר מחיוב הכרת שהיה עליו.

מקורות בתורה

עונש הכרת מוזכר בפסוקים רבים בניסוחים שונים:

• כל אוכל מחמצת – ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ט
• כל נפש אשר תאכל כל דם – ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ספר ויקרא, פרק ז', פסוק כ"ז
• כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא, את משכן ה' טימא – ונכרתה הנפש ההיא מישראל ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ג
• ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק כ'
• והנפש אשר תפנה אל האובות והידעונים לזנות אחריהם ונתתי את פני בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו ספר ויקרא, פרק כ', פסוק ו'
• כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני ה' ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ג'

בכל המקורות מופיע הפועל כ.ר.ת. כשהוא מיוחס לנפש, והאלמנט שממנו היא נכרתת הוא "מלפני ה'" "(עדת) ישראל", "עמיה", "הקהל".

ישנו מקור אחד שבו מוזכר הכרת בניסוח חריג, וזו הפרשיה העוסקת (על פי פירוש חז"ל) באיסור עבודה זרה:

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם, בְּיַד מֹשֶׁה, מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה, לְדֹרֹתֵיכֶם...
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר – אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר, הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲו‍ֹנָה בָהּ.

— ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים כ"ב–כ"ג וכן ט"ו, ל'–ל"א

קל לראות את ההדגשה המשולשת: ”ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה; הכרת תכרת הנפש ההיא, עוונה בה”.

יש מהמפרשים שראו בכך דבר ייחודי לעוון עבודה זרה שהוא חמור מכל החטאים, וכך גם פירשו שהכרת האמור בעבודה זרה שונה וחמור מהכרת הרגיל; ויש מהחכמים שראו מכאן מקור לבאר את טיב עונש הכרת בכל המקומות האחרים שבו הוא מופיע (וראו להלן מהות העונש).

יש שראו קשר מסוים בין עונש כרת לבין עונש מיתה בידי שמים שנזכר בחז"ל.

מהות העונש

פירושים רבים נאמרו לגבי מהות העונש של כרת ויחסו לעונש של "מיתה בידי שמיים".

חז"ל

בדברי חז"ל נזכרת האפשרות לפיה כרת הוא עונש של קיצור החיים – מיתת האדם בטרם העת שיועדה לו; למשל:

אמר רבה: [מיתה] מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת. מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת חמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי ששים זו היא מיתה בידי שמים"

— תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח, עמוד א'

בהמשך אותה גמרא, מובא סיפור על כך שרב יוסף עשה חגיגה בהגיעו לגיל שישים:

רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן; אמר: "נפקי לי מכרת". אמר ליה אביי: "נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר?". אמר ליה: "נקוט לך מיהא פלגא בידך".
(תרגום חופשי לעברית:
כאשר היה רב יוסף בן ששים, עשה יום טוב לחכמים; אמר: "יצאתי מעונש כרת". אמר לו אביי: "אמנם יצאת מכרת של שנים, אבל מכרת של ימים האם יצאת?". אמר לו: "לפחות מחצי עונש כרת יצאתי".)

הירושלמי מביא את ההסבר לכרת דיומי והוא מופיע בביכורים פרק ב הלכה א בגמרא ועיקר ההסבר הוא האם יכון להיות שמי שמעל גיל חמישים יעבור מצוות כרת וישמח? ועל זה עונה הגמרא שמעל גיל חמישים (ובמקורו מיתת הכרת היא גיל חמישים וכך נשאר בתלמוד הירושלמי למרות שבבבלי רבה "עידכן" את הגיל ל שישים):

אפר חמשים ועשה דבר שהוא בהיכרת אבל רב חדי אפר שיתין ועשה דבר שהוא בעון מיתה אבל חדי תני רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב וכי מי מודיענו שהוא בהיכרת אבל רב חדי אפר שיתין ועשה דבר שהוא בעון מיתה אבל חדי אפר שיתין ועשה דבר שהוא בעון מיתה אבל חדי תני רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב וכי מי מודיענו שהוא בהיכרת כהדא דתניא או שחילל את השבת מת בהיכרת אלא כיני המת ליום אחד מיתה של זעם לשנים מיתה של בהלה לשלשה מת במגפה תני רבי חלפתא בן שאול מת באחד בשנים בשלשה [מת] בהיכרת

מכאן שכרת דיומי הוא כרת מעל גיל שישים (בבבלי וחמישים בירושלמי) שאם נפטר אחרייום יומיים או שלושה ימי מחלה מודיעים לו מהשמיים שנפטר מכרת טזהו כרת דיומי הנזכר במועד קטן הבבלי כח.

בראשונים

רש"י בכמה מקומות מציין שעונש כרת משמעו גם עריריות, מיתה בלי בנים. זאת, כנראה, בהשראת פסוקים לגבי 2 מאיסורי העריות, שעל כולם חל איסור כרת:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ, עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה – חֶטְאָם יִשָּׂאוּ, עֲרִירִים יָמֻתוּ.
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, נִדָּה הִוא – עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ.

— ויקרא כ, כ-כא

הרמב"ם כותב שהכרת הוא היעדר נפש האדם מהעולם הבא:

הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא [...]
הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה – שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר "היכרת תיכרת הנפש ההיא, עוונה בה" (במדבר טו,לא). וזה האובדן הוא שקוראין אותו הנביאים דרך משל "באר שחת" ו"אבדון" ו"תופתה" ו"עלוקה"; וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם וההפסד שאינו חוזר לעולם.

— תשובה, ח, א-ח

כלומר: חיי העולם הבא עומדים מצד אחד, וההיכרתות מהם בצד שני, וזהו עונש הכרת.

דעה זו נסמכת בין השאר על דברי חז"ל בעונש על עבודה זרה שהובאו לעיל:

והרעה השלמה היא היכרתות הנפש ואובדנה, ושלא תזכה להשאר קיימת, והוא הכרת הנזכר בתורה. ועניין הכרת – היכרתות הנפש, כמו שבאר ואמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא", ואמרו עליהם השלום: "'הכרת' - בעולם הזה, 'תכרת' - לעולם הבא". [...] הנה כל מי שדבק בתענוגים הגופניים, ומאס באמת ובחר בשקר – נכרת מאותה מעלה, ויישאר חומר נכרת בלבד.

— פירוש המשנה לרמב"ם, הקדמה לפרק חלק

בידי אדם או בידי שמים

במסורת היהודית עונש הכרת היא עונש הנעשה בידי שמים ולא בידי בני אדם. פירוש זה נסמך על הכתובים בהם מצוין שהאל הוא זה שמכרית את החוטאים. אולם היו שטענו שמדובר על עונש בידי אדם. על סמך העובדה שכמעט בכל המקומות נזכר שההיכרתות נעשית מ"(עדת) ישראל" וכדומה, יש בקרב חוקרי המקרא כאלו המפרשים שמדובר בעונש נידוי מהעם/הקהילה. שמואל ליונשטם באנציקלופדיה מקראית מתפלמס עם עמדה זאת באריכות וטוען שהיא אינה נכונה.

גם הקראים פירשו את עונש הכרת כעונש הניתן בידי אדם. ככל הנראה כנגד עמדה זאת של הקראים נכנס לחלק מנוסחי הוידוי במנהג בבל העתיק הביטוי "כרת בידי שמים".

ההבדל בין כרת למיתה בידי שמים

מדברי רש"י במקומות אחרים נראה שיש דמיון בין עונש כרת לבין עונש מיתה בידי שמים, אלא שזה האחרון אינו כולל עונש על בנים אלא על מיתת האדם לבדו וכן לא כולל מוות של האדם דווקא בחצי ימיו. מדברי ראב"ע (בראשית יז, יד) נראה שהוא סובר שיש זהות בין עונש כרת לעונש מיתה בידי שמים. הרמב"ם כותב שאין קשר בין עונש כרת לעונש מיתה בידי שמים, שזה האחרון הוא מיתה של האדם בטרם עתו, ואינה שייכת לענישה בעולם הבא.

הירושלמי מביא את ההסבר לכרת דיומי והוא מופיע בביכורים פרק ב הלכה א בגמרא ועיקר ההסבר הואהאם יכון להיות שמי שמעל גיל חמישים יעבור מצוות כרת וישמח? ועל זה עונה הגמרא שמעל גיל חמישים (ובמקורו מיתת הכרת היא גיל חמישים וכך נשאר בתלמוד הירושלמי למרות שבבבלי רבה "עידכן" את הגיל ל שישים):

אפר חמשים ועשה דבר שהוא בהיכרת אבל רב חדי אפר שיתין ועשה דבר שהוא בעון מיתה אבל חדי תני רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב וכי מי מודיענו שהוא בהיכרת אבל רב חדי אפר שיתין ועשה דבר שהוא בעון מיתה אבל חדי אפר שיתין ועשה דבר שהוא בעון מיתה אבל חדי תני רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב וכי מי מודיענו שהוא בהיכרת כהדא דתניא או שחילל את השבת מת בהיכרת אלא כיני המת ליום אחד מיתה של זעם לשנים מיתה של בהלה לשלשה מת במגפה תני רבי חלפתא בן שאול מת באחד בשנים בשלשה [מת] בהיכרת

מכאן שכרת דיומי הוא כרת מעל גיל שישים (בבבלי וחמישים בירושלמי) שאם נפטר אחרייום יומיים או שלושה ימי מחלה מודיעים לו מהשמיים שנפטר מכרת טזהו כרת דיומי הנזכר במועד קטן הבבלי כח.

החטאים שעליהם בא עונש כרת

המשנה הראשונה של מסכת כריתות מונה אחת לאחת את כל הכריתות; 34 מצוות לא תעשה, ו-2 מצוות עשה (בחסרון אכילת טבל שנמנית בתוספתא):

36 כרתות בתורה:

הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, הבא על הזכור, ועל הבהמה, ואישה המביאה את הבהמה, והבא על אישה ובתה, ועל אשת איש, הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה, (15 – איסורי עריות)

והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, (4 – על עבודה זרה)

והמחלל את השבת, (1 – איסור שבת)

וטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא, (2 – על טומאה ומקדש/קודש)

והאוכל חֵלֶב, ודם, (2 – איסורי אכילה תמידיים)

ונותר, ופיגול, (2 – איסורי אכילה של קודשים)

השוחט ומעלה בחוץ, (2 – איסור קודש)

האוכל חמץ בפסח, האוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים, (3 – אכילות בזמנים אסורים, וצום יום כיפור)

המפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה; (3 – איסורי שימוש בקודש)

הפסח והמילה, במצות עשה. (2 – מצוות עשה מכוננות)

ניתן לראות סדר במניין:

• בראש נמנו 2 מתוך שלושה האיסורים החמורים ביהדות – איסורי יהרג ואל יעבור (גילוי עריות ועבודה זרה; לא כולל איסור רצח), ושבת שאף עליה נאמר ששקולה כנגד כל המצוות;
• לאחר מכן נמנו איסורי אכילה ומקדש שונים,
• בסוף נמנו מצוות העשה שניתן לראות בהן מצוות מכוננות לעם היהודי.

שוגג

עונש כרת תמיד בא על חטא כשהוא נעשה במזיד.

על פי מסורת חז"ל, כל מצוות ה"לא תעשה" שעונשם כרת במזיד, יש להביא עליהם קורבן חטאת כשנעשים בשגגה, ולהפך (התאמה חד-חד ערכית), מה שאין כן לגבי שתי מצוות העשה (פסח ומילה) שעונשן במזיד כרת, שעליהן אין מביאים חטאת בשוגג, וכמו כן על איסור מגדף.

חומרת העונש

מקובל לראות בחומרת עונשי התורה תשקיף של חומרת העבירות. ישנן כמה ביקורות על שיטה זו, וכן לא תמיד קל לסווג את העונשים לפי חומרתם^{[דרוש מקור]}.

בחלוקה כללית בין עבירות קלות לבין עבירות חמורות עונש כרת מסווג בעבירות החמורות:

החמורות הן העבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת; ושבועת שוא ושקר – אף על פי שאין בה כרת, הרי היא מן החמורות. ושאר מצוות לא תעשה, ומצוות עשה שאין בהן כרת – הן הקלות.

— משנה תורה, תשובה, א, ז

בווידוי בעדות השונות מקובל להתוודות על כל העבירות בסדר חומרה עולה, וזהו הסדר:

...ועל חטאים שאנו חייבים עליהם מלקות ארבעים

ועל חטאים שאנו חייבים עליהם מיתה בידי שמים

ועל חטאים שאנו חייבים עליהם כרת וערירי

ועל חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין.

אולם, קל לראות שאין השיבוץ הזה פשוט. זאת משום שישנם חטאים מורכבים:

• שחייבים עליהם כרת בכל מקרה ומלקות בהתראה ועדים (...)
• שחייבים עליהם כרת בכל מקרה ומיתת בית דין בהתראה ועדים (...)
• שחייבים עליהם מיתת בית דין בהתראה ועדים, בלי כרת כלל (...)

העובדה שעונש כרת חופף לעיתים למלקות ולעיתים למיתה, והיות מיתה לפעמים עם כרת ולפעמים בלי, הביאה לגישה לפיה כרת הוא עונש נלווה שלא בהכרח שייך לסקאלה של חומרת העבירה מבחינה עצמית (לסקאלה הזו שייכים: מלקות, מיתה בידי שמים, מיתת בית דין), אלא מבחינת הקשר לעם. לפי גישה זו – אדם המתחייב בעונש כרת הוא אדם שעשה מעשה שגרם לו להתנתק באופן חמור מההווי היהודי. גישה זו מתיישבת היטב ובאופן אינטואיטיבי עם הגישה הרואה בעונש כרת – נידוי.

הרמב"ם בפירושו לפרק חלק, כותב לגבי מעשים הנזכרים בחז"ל כמונעים מהאדם "חלק לעולם הבא" שעניינם הוא:

שלא תבוא פעולה מאלה הפעולות, ואף על פי שהן קלות לפי מחשבת החושב, אלא מנפש גרועה שלא הושלמה, ואינה ראויה לחיי העולם הבא.

אף לגבי עונש הכרת, נראה שהרמב"ם יאמר שאלו מעשים סמליים, המעידים על נפש האדם, ולא שהמעשים האלו חמורים בפני עצמם בהכרח.

קישורים חיצוניים

• כרת, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הרב יצחק גוטמן, מה בין כרת למיתה בידי שמים?, אתר ישיבת הר עציון.
• נתנאל דגן, עונש הכרת בראי תאוריות ענישה מודרניות (אורכב 24.01.2007 בארכיון Wayback Machine), באתר אוניברסיטת בר-אילן
• מאמרים בנושא כרת, באתר ספריית אסיף