אירועי האיחוז במחוז לובייר

אירועי האיחוז במחוז לובייר (נורמנדי, צרפת) היו סדרת אירועים במסגרתם נזירות הואשמו בדיבוק דמוני ועברו טקסים לגירוש שדים על ידי הכמרים במקום. האירועים התרחשו במנזר לובייר בשנת 1647. כפי שקרה בשני מקומות נוספים, באקס-אן-פרובאנס ובלודון, ההשתכנעות של הכמרים בקיומה של התופעה הייתה תלויה בהתוודות של אלה, אשר כביכול היו אחוזים בשליטה דמונית.

מקור המידע על אודות הנושא מתבסס באופן ברובו על הספר: "ההיסטוריה של מדלן באבנט, נזירה מלובייר, עם חקירתה". (בצרפתית: Histoire de Magdelaine Bavent, Religieuse de Louviers, avec son interrogatoir).[1]

ההאשמות עריכה

הנזירה מדלן באבנט הייתה הקורבן הראשון של תופעת האיחוז במחוז לובייר כשהייתה בת 18. היא טענה שכושפה על ידי מתורין פיקארד, מנהל לשעבר במנזר, שמת זמן מה לפני האירוע, והאב תומאס בול, הכומר של לובייר. לפי הווידוי שמסרה לרשויות, שני הגברים חטפו אותה ולקחו אותה "לשבת של מכשפות", כינוי למפגשים שנערכו לכאורה בין מי שעסקו בכישוף ובטקסים אחרים. שם, השיאו אותה לשטן, אותו היא כינתה "דגון" וביצעה איתו מעשים מגונים על המזבח. המעיים של שני הגברים, פיקארד ובול, שנצלבו לטענתה, הוצאו מגופם עת שאירעו אותם המעשים.

בעקבות וידוייה של מדלן נערכה חקירה, שבמסגרתה נמצא כי נזירות נוספות דיווחו על כך שפיקארד ובול לקחו אותן לשבתות סודיות, שבהן התקיימו יחסי מין עם שדים, ובמיוחד עם דגון. וידויים אלו חיזקו את תפיסת הכנסייה, אשר הגדירה אותם כסימנים מובהקים לאיחוז שטני: עוויתות, תנועות לא טבעיות, מלמול בשפה סתומה (גלוסולליה), הטחת עלבונות בשפה מגונה וחילול הקודש.[2]

גירוש השדים והעונשים עריכה

בדומה למשפט המכשפות במחוז לודן, שהתרחש בעשור שקדם לאירועי האיחוז בלובייר, גירושי השדים בלובייר היו פומביים. כמעט כל אדם שנכח בטקס גירוש השדים נחקר על ידי החוקרים, וכל אוכלוסיית לובייר הראתה סימנים של היסטריה כאשר הבכי של הנזירות, שעברו את הליך גירוש השדים התעצם עם הצרחות של האב בול, שעונה באותו זמן. מתורין פיקארד מת טרם מחזה פומבי זה.

האב בוסרוג'ה תיעד את ההליכים, שאותם הוא פרסם ב-1652. לפי התיעוד שלו, הנזירות הודו בראיות נוספות נגד פיקארד ובול. בנוסף לכך שפיתה את הנזירות לבצע אקטים מיניים, השטן, כביכול בדמותם של פיקארד ובול, ניסה גם להוביל אותן לדרכי כפירה. הוא נגלה אליהן כמלאך יפהפה, ופצח עימן בשיחות תאולוגיות מתוחכמות כל כך עד שהן החלו לפקפק בחינוך שלהן. כאשר אמרו לו שעצותיו לא תואמות את הידע שהן רכשו, השטן בתגובה טען שהוא שליח מגן העדן, שנשלח על מנת לחשוף טעויות הרות גורל במה שמקובל כדוגמה.

סימנים של איחוז המשיכו תוך כדי הליך גירוש השדים. עד אחד כתב כי נזירה אחת "רצה עם שינויי תנועה כה פתאומיים עד כי קשה היה לעצור אותה." אחד מאנשי הכנסייה שנכח, תפס אותה בזרועה, אך להפתעתו, זה לא מנע מיתר גופה להתהפך שוב ושוב, ונדמה היה שידה הייתה מחוברת לכתף על ידי קפיץ."

ככל שההיסטריה גברה, נראה היה כי בלתי נמנע שיתקיים משפט, וכי גורלו של האב בול נחרץ. אך הפרלמנט ברון העביר את גזר הדין בזמן טקס גירוש השדים: האחות מדלן באבנט נידונה למאסר עולם בצינוק הכנסייה, האב תומאס בול נידון להישרף בעודו בחיים, וכן נקבע כי גופתו של מתורין פיקארד תוצא מהקבר ותישרף.

נקודות מבט מודרניות עריכה

לפי התפיסה הרווחת כיום בדבר אירועי האיחוז מלובייר, אירועים אלו היו חלק מ"מופע" פוליטי ודתי בצרפת. לפי סטיוארט קלארק: "איחוז וגירוש שדים היו אלגוריות טקסטואליות ותיאטרליות של הקונפליקט בין הכנסייה לשטן, קונפליקט אשר, לדעת מומחים בני ימינו, הגיע לשיאו בתחילת התקופה המודרנית."[3]

לפי תפיסה זו, אירועים אלו נבדלים מציד המכשפות שהתרחש באנגליה ובאמריקה הקולוניאלית בזמן גירושי השדים בלובייר בשל התמות המיניות שהציגו. בזמן האירועים בלובייר, נזירות נראו כשהן מרימות את בגדיהן וחושפות את גופן, הן התחננו לתשומת לב מינית, השתמשו בשפה גסה ושידרו תאווה בשפת הגוף שלהן.

רוב המקרים של תופעת האיחוז השטני בתקופה הזאת בצרפת (מתחילת ועד שלהי המאה ה-17), יוחסו לנשים צעירות, וצצו לעיתים קרובות יותר במנזרים. רופאים ופסיכולוגים מהמאה ה-19 שייכו את ההתנהגויות המתועדות להיסטריה. כיום משוער כי הפרכוסים הקיצוניים שהוסברו כתופעת איחוז במאה ה-17 היו למעשה מקרים של אפילפסיה ומחלות דומות. יתרה מכך, נטען כי במסגרת הזמן של המקרים בצרפת, השתמשו בתופעת האיחוז השטני כדי לתת הסבר כולל עבור חריגות אישיותיות.

היסטוריונים פמיניסטים דוחים את המושג "היסטריה" כמיזוגני, וכן את האפיון של המנזרים במאה ה-17 כמקומות בהם שרר "תסכול מיני ו/או הוללות יחד עם שיממון אינלקטואלי מתמשך". החוקר משה סלוחובסקי רואה את מקרי האיחוז הללו בתוך ההקשר של מיסטיקה דתית-נשית ומציין כי מקרים אלו נטו להופיע במנזרים חדשים או בכאלה שעברו שינויים מבניים.[4]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Jules Michlet, La Sorcière, (Alfred Richard Allinson, translated from the French (original title "La Sorcière," Paris: E. Dentu), 1862, עמ' 208
  2. ^ Rosemary Guiley, The Encyclopedia of Demons and Demonology, Infobase Publishing, 2009, ISBN 978-1-4381-3191-7. (באנגלית)
  3. ^ Clark, Stuart, Thinking with demons, עמ' 393
  4. ^ Moshe Sluhovsky, The Devil in the Convent, Believe Not Every Spirit: Possession, Mysticism, & Discernment in Early Modern Catholicism, Chicago Scholarship Online: University of Chicago Press, 2017 (2013), עמ' 233-264