דגון

אל תבואה כנעני

דָּגוֹן (או דגן) הוא אל הדגן והחקלאות במיתולוגיות האמורית, האבלית והאוגריתית, וכן האל הראשי של הפלשתים. באוגריתית נקרא האל בשם דגנ ([קריאה משוערת: dagan], ביחסת נושא: daganu), באכדית dagana, ובמיתולוגיה המסופוטמית בשם דא-גנ (בשומרית).

דָּגוֹן
אל הדגן והחקלאות, האל הראשי של הפלשתים
תרבות המיתולוגיות האמורית, האבלית והאוגריתית, ובתרבות פלשתית
צאצאים Demaroon עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מקור השםעריכה

מקור השם במילה "דגן" שהייתה מקובלת בכל השפות השמיות.[1] מפרשים שונים בעבר פרשו את שמו כנגזר מהמילה "דג", אך כיום ברור שמדובר בשגיאה.[2][1]

בלשונות הודו-אירופאיות קיים שורש שמני דומה ל'דגן' השמי, ופירושו 'ארץ, אדמה'. בלשונות האזור מופיע שורש זה כ : (chton - χθών) [1] ביוונית ו כ - tekan בחיתית, ולפי השחזור, בשפה הפרוטו הודו-אירופאית - (dʰéǵʰōm -דהגהום) [2][3].

אזכורים קדומיםעריכה

אחד האזכורים הקדומים ביותר של דגון מופיע לראשונה בתעודה משנת 2,500 לפנה"ס לערך, בכתבי העיר מארי שבסוריה.

באבלה שבסוריה התגלתה כתובת משנת 2,300 לפני הספירה לערך בה מוזכר דגון כאל הראשי של העיר וכ"ראש האלים" (BE-DINGIR-DINGIR), "אשתו" מאוזכרת כאלה "בלת (belat-u ביחסת נושא)", ופירוש שמה "גבירה (בעלת)". מקדשם נקרא בשומרית e-mul, שמשמעו "בית הכוכב". שמו של דגון ממשיך להופיע גם בשמות פרטיים של אכדיים באבלה.

למרות מיעוט האזכורים אודותיו, הייתה הפנייה לדגון בתואר הכבוד "אדון" - "belu" ובתואר אדון-תותול. לדגון הוקדשו פסטיבלים, מקדשים, ואף רובעי עיר.

ניצחונותיו של סרגון בצפון ובמערב מסופוטמיה הוקדשו לדגן, וסרגון סגד לו בעיר תותול.

במבוא לחוקי חמורבי מתואר חמורבי כ"כובש היישובים לאורך הפרת בעזרת האל דגן".

השם מוזכר בתעודה נוספת משנת 1,900 לפני הספירה לערך, שנכתבה בידי הספרן אתור אסדואו מחצר המארי ומושל נאהור (העיר נחור שבתנ"ך). בעיר הממלכה תרקה נמצא מקדש לאל דגן, שהיה האל המרכזי של העיר[4]. העיר תותול הייתה מרכז דתי גדול המקודש לאל דגן, המוזכר שם כאחד האלים הראשיים של האמורים היושבים באזור מסופוטמיה עילית.

באוגרית התגלה מקדש לדגן משנת 1,300 לפני הספירה לערך, והוא נחשב האל השלישי בחשיבותו מבין אלי העיר (אחרי אל ואחרי בעל).

דגן מוזכר גם בטקסטים שומריים ואכדיים, ומתואר כאל לוחם ומגן (לעיתים מזוהה עם אנליל). בטקסטים אלה הוא מלווה באלה "שאלה" (המזוהה לפעמים עם נינליל). במקורות אחרים נקראה בת לווייתו של דגן בשם סאלאסה, או אישרה. דגון מופיע בשירת האלה ניכל (נינגל - "מלכה" בשומרית), ובלוחות שירה אוגריתית שנמצאו בבניין שעמד בין מקדשי הבעל עולה שלמרות תפקידו המועט בעלילה מהווה דגון חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה הכנענית. ישנם חוקרים המעלים את האפשרות שדגן הוא אביו של האל ירח. תעודות אחרות, מועטות במספר, מזכירות את דגן כאביו של בעל, המכונה "בן דגן".

בפענוח מכתבי אל-עמארנה חוקרים עמדו על הסינקרטיזם התרבותי שבין תרבות הפרת לבין תרבויות מערב אסיה ומצרים העתיקה.[דרוש מקור]

באוגרית נמצאו שתי מצבות הקדשה לדגון:[5][6]

סכנ | ד שעלית
תריל | לדגנ | פגר
[ש] ואַלפ [|] לאַכל

כלומר "המנחה(?) זוּ העלתה תריַל (שם פרטי) לדגון: פגר (קרבן[5] או נדבה[7]) שׂה ואלוף לאכול/לאָכלה".

פגר | ד שעלי
עזנ | לדגנ | בעלה
[ש ואַ]לפ | במחרת

כלומר "הפגר (קרבן[5] או נדבה[7]) זוּ העלה עזן (שם פרטי) לדגון בעלו: שׂה ואלוף למחר".

על הסרקופג של אשמונעזר השני שהתגלה בקרבת העיר צידון ותוארך למחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה"ס לערך, נכתב: ”ועד יתנ לנ אדנ מלכמ אית דאר ויפי ארצת דגנ האדרת אש בשד שרנ“, כלומר "ועוד נתן לנו אדון המלכים את דאר ויפו, "ארצת דגן" האדירות אשר בשדה השרון"; "ארצת דגן" יכול להתפרש כארצותיו של האל דגון או כארצות דגן.

אזכורים תנ"כייםעריכה

 
דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה'.
תחריט משנת 1838, ספריית העיר ניו יורק

על פי הכתוב בספר יהושע[8], מקום בשם "בית דגון" מצוי היה בשטח נחלת שבט אשר. בספר שופטים מתוארת השמדת מקדש דגון שבעיר עזה על ידי שמשון.

לאחר ניצחון הפלשתים על שאול מקדש דגון מופיע בבית שאן :

וַיָּשִׂימוּ אֶת-כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת-גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן;

ספר שמואל א ל"א, י)

מקדשו של האל דגון בעיר אשדוד מוזכר בספר שמואל בסיפור שביית ארון הברית:

וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן. וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן ה'; וַיִּקְחוּ, אֶת-דָּגוֹן, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ, לִמְקוֹמוֹ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן ה'; וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו, כְּרֻתוֹת אֶל-הַמִּפְתָּן--רַק דָּגוֹן, נִשְׁאַר עָלָיו. עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן, עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן--בְּאַשְׁדּוֹד: עַד, הַיּוֹם הַזֶּה

ספר שמואל א' ה', ב-ה)

ובספר שופטים כשסרני הפלשתים הערימו ולכדו את שמשון

וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח-גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם--וּלְשִׂמְחָה;

ספר שופטים ט"ז, כ"ג)

יש המפרשים גם את דברי הנביא צפניה כמתייחסים לפולחן דגון

וּפָקַדְתִּי עַל כָּל הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן בַּיּוֹם הַהוּא הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם חָמָס וּמִרְמָה.

— צפניה א' ט'

פולחנו של דגון נמשך גם אל תוך התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, האל דגון מוזכר גם בספרים החיצוניים, כשיונתן הוופסי (חשמונאי) שורף את מקדש דגון שבאיזוטוס (אשדוד), בספר מקבים א ,י ; פ"ג -פ"ד:

"והפרשים נפוצו בעמק וינוסו אשדודה ויבואו לבית דגון היכל אלילם להינצל: וישרוף יונתן את אשדוד ואת הערים אשר סביבותיה וייקח את שללן ואת היכל דגון ואת אשר נסו אליו שרף באש:"

ובספר מקבים א ,י"א ; ד':

"וכאשר קרב אל אשדוד הראו לו את מקדש דגון הנשרף ואשדוד וסביבותיה שוממות והגויות מושלכות ואת הנשרפים אשר שרפו במלחמה כי עשו מהם תלים בדרכו:"

דגון מאוזכר גם בכתביו של יוספוס פלביוס, בספר "קדמוניות היהודים", שבו נזכר מקום בשם "דגון" בקרבת יריחו.

השם והסמל בימינועריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דגון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 75
  2. ^ פילון מגבל, ההיסטוריה הפיניקית, תרגום ג'יימס באר, עמ' 26.
  3. ^ https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_54.8.pdf
  4. ^ הערך דגון, אנציקלופדיה מקראית, כרך ב, עמ' 264.
  5. ^ 1 2 3 René Dussaud, Deux stèles de Ras Shamra portant une dédicace au dieu Dagon, Syria. Archéologie, Art et histoire 16, 1935, עמ' 177–180 doi: 10.3406/syria.1935.3822
  6. ^ המצבה של תריל באתר מוזיאון הלובר
  7. ^ 1 2 ח. א. גינזברג, כתבי אוגרית, מוסד ביאליק, 1936, עמ' 132
  8. ^ פרק י"ט פסוק כ"ט.