ויקיפדיה

אירים אמריקאים

אירים אמריקאים (באירית: Gael-Mheiriceánaigh, באנגלית: Irish Americans) הם קבוצה אתנית הכוללת את אותם אמריקאים (אזרחי ארצות הברית) שבאופן מלא או חלקי הם צאצאים של אירים ילידי אירלנד, במיוחד אלו המזדהים עם זהות זו ובעלי צביונה התרבותי. ב"סקר הקהילתי האמריקאי" (American Community Survey) שערכה לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית בשנת 2013, כ-33 מיליון אמריקאים (10.5% מכלל האוכלוסייה) דיווחו על שורשים איריים.[1] זאת בהשוואה עם אוכלוסיית אירלנד שהייתה באותה שנה רק 6,700,000 תושבים. בנפרד, 3 מיליון זיהו את עצמם כ"סקוטים-אירים אמריקאים" שאבותיהם היו סקוטים של אלסטר ודיסידנטים פרוטסטנטים אנגלו-אירים שהיגרו מאירלנד לארצות הברית. שאלת החשבתם של הסקוטים-אירים הללו כחלק מן האירים שנוייה במחלוקת.

אירים אמריקאים
Irish American
Gael-Mheiriceánaigh
קולאז' של אישים אירים אמריקאים. לחיצה על תמונה תוביל אותך לשם האדם המופיע בה
אוכלוסייה
32,562,619 (2017)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
בוסטון - ניו יורק סיטי - פילדלפיה - אטלנטה - ממפיס - שיקגו - ניו אינגלנד - עמק דלאוור - רוב ערי ארצות הברית
שפות
אנגלית אמריקנית
דת
נצרות פרוטסטנטית (51%)
נצרות רומית-קתולית (36%)
דתות אחרות (3%)
ללא דת (10%)
קבוצות אתניות קשורות
סקוטים-אירים אמריקאים
סקוטים של אלסטר
סקוטים אמריקאיים
אירים קתוליים
אנגלו - אירים
פרוטסטנטים מאלסטר
אירים קנדים
אירים אוסטרלים
ולשים אמריקאים
קורניש אמריקאים
ברטונים אמריקאים
מדינות ארצות הברים עם אחוזי התושבים ממוצא אירי

ההגירה האירית לאמריקה

עריכה

במאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-19

עריכה
 
צ'ארלס קרול מקרולטון, אחד החותמים ילידי אירלנד של הכרזת העצמאות של ארצות הברית

מחצית המהגרים האירים בתקופה הקולוניאלית באו מפרובינציית אלסטר, שבאי אירלנד בעוד שהמחצית השנייה באו משלוש פרובינציות אחרות של אירלנד:לנסטר, מנסטר וקונכט. הערכות החוקרים הן שונות, אולם זו הרווחת היא שבשנים 1775-1717 היגרו לשטחי ארצות הברית של ימינו כ-250,000 ילידי אירלנד. בסביבות שנת 1790 חיו בארצות הברית כ-400,000 תושבים ילידי אירלנד וצאצאיהם. מהגרים מוקדמים אלה היו באופן כמעט גורף בני המיעוט הפרוטסטנטי באירלנד שאבותיהם היו מתיישבים סקוטים ואנגלים ואנשי המנהל הקולוניאלי שהתיישבו באירלנד בתקופת היישוב - אדמות שהופקעו על ידי השלטון האנגלי באירלנד והועברה לשליטתם של מתיישבים אנגלים (יישוב אירלנד). כשהגדולה מהם הייתה זו של אלסטר. באירלנד הם נקראו "סקוטים של אלסטר" וה"אנגלו-אירים" (כשכולם זוהו באופן כוללני כ"פרוטסטנטים של אלסטר") שקיימו נישואים ביניהם עד מידה מסוימת. כמעט אף פעם הם לא התערבבו בנישואים עם האוכלוסייה הילידית האירית הקתולית (בין היתר, מכיוון שנישואי-תערובת בין פרוטסטנטים וקתוליים היו אסורים בחוק הפלילי בימי השליטה הפרוטסטנטית) ובנוסף, בשנות הרפורמציה לא המירו האירים הקתוליים אף פעם את דתם לאמונות פרוטסטנטיות (משום כך נישואי תערובת בין פרוטסטנטים לקתולים בצפון אירלנד נשארו נדירים עד המאה ה-21 ונשאו מידה גבוה של קלון על רקע הסכסוך בצפון אירלנד הידוע בשם "Troubles" והמאבק המזוין של פלגים רפובליקנים דיסידנטים שבא אחריו).

מתוך כ-250,000 מהגרים מאירלנד שהגיעו לשטחי ארצות הברית של ימינו בשנים 1775-1717 רק כ-10,000 היו קתוליים (כלומר כ-4%). עד 1800 מספר האירים הקתוליים שהגיעו עלה בכ-20,000 במספרים אבסולוטיים אך הם היוו פחות מ-3% מסך הכל המהגרים מאירלנד. שישית מהתושבים הלבנים בארצות הברית ב-1800 (שמספרם הגיע אז ל-4.3 מיליון לפי המפקד באותה השנה) היו ממוצא "סקוטי-אירי". (כ-718,000). כמו רוב הקתוליים בארצות הברית באותו זמן, האירים הקתוליים התיישבו כמעט כולם במרילנד ובפנסילבניה. במושבת מרילנד בשנת 1700 חיו 29,600 תושבים. מתוך אלו כעשירית (כ-3,000) היו קתוליים. עד שנת 1756 מספר הקתוליים במרילנד עלה ל-7,000. הוא הגיע ב-1765 ל-20,000. במושבת פנסילבניה חיו ב-1756 3,000 קתוליים וב-1765 - 6,000. עד לסיום המלחמה המהפכנית האמריקאית ב-1783, חיו בארצות הברית כ-24,000-25,000 קתוליים מתוך אוכלוסייה בת כ-3 מיליון. אולם מרבית המתיישבים הקתוליים בארצות הברית בתקופה הקולוניאלית באו מאנגליה, גרמניה וצרפת ולא דווקא מאירלנד.

רוב צאצאי האירים הפרוטסטנטים בארצות הברית של ימינו מזהים את מוצאם כפשוט "אמריקאי" או "אירי". המהגרים הראשונים מאלסטר וצאצאיהם היו קוראים לעצמם "אירים" ללא התוספת "סקוטים" (סקוץ') רק כעבור מאה שנה בעקבות ההגירה ההמונית האירית עקב רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד בשנות ה-1840, ביקשו הם להיבדל מהאחרונים שהיו ברובם קתוליים, ובמידה רבה עניים מרודים, והתחילו לקרוא לעצמם "אירים סקוטים אמריקאים".

המונחים "אירים סקוטיים"' - Scots-Irish או Scotch-Irish - היו בשימוש במאה ה-19 כדי להבחין בין אותם אירים פרוטסטנטים לאירים הקתוליים שהגיעו מאוחר יותר. האירים הסקוטים היו כפי שצוין צאצאי המתיישבים שיושבו באירלנד על ידי הממשל הבריטי בעת "ההתיישבות הפרוטסטנטית של אלסטר" (Plantation of Ulster) במאה ה-17. האירים הסקוטיים התיישבו בעיקר ב"חבלים האחוריים" של אזור הרי האפלצ'ים והיו לקהילה האתנית הבולטת ביותר בתרבות שהתפתחה שם. צאצאי אותם מתיישבים אירים סקוטיים הטביעו חותם על התרבות המאוחרת יותר של דרום ארצות הברית בפרט וארצות הברית בכלל על ידי תרומתם למוזיקה העממית, מוזיקת קאנטרי ו"וסטרן", למרוצי המכוניות, שהפכו פופולריים בכל המדינה בשלהי המאה ה-20.

המהגרים האירים לקחו חלק במספרים משמעותיים במהפכה האמריקאית, מה שהביא את אחד הגנרלים הבריטים להעיד בבית הנבחרים הבריטי ש"מחצית ממורדי הצבא היבשתי (האמריקאי) באו מאירלנד" ההיסטוריון מייקל ג'. או'בריין בדק את רשימות הצוותים הצבאיים במלחמה המהפכנית ומצא שמות משפחה רבים של אירים שורשיים ושמות משפחה שהיו חשודים כשמות משפחה איריים שעברו אנגליזציה. לפי הערכותיו כ-38% מלוחמי הצבא המהפכני האמריקאי היו אירים.

עם חותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית נמנו ילידי אירלנד כמו צ'ארלס קרול, בן לאצילים ממחוז טיפררי, מתיו תורנטון, ג'ורג' טיילור וג'יימס סמית'. אנדרו ג'קסון היה האירי הראשון ששימש כנשיא ארצות הברית.

במאה ה-19 בין שתי הקבוצות הגדולות של המהגרים האירים - האירים הסקוטים הפרוטסטנטים והאירים הקתוליים הייתה בהתחלה אינטראקציה מועטה. במאה ה-18 המהגרים, הפרוטסטנטים ברובם, שהגיעו מאלסטר, התיישבו בהמוניהם בחבלים ההרריים בפנים היבשה, בעוד שזרם המהגרים הענק של המהגרים הקתוליים שבאו במאה ה-19 התיישבו בראש ובראשונה בערי הנמל של הצפון-מזרח ו(המערב התיכון) כמו בוסטון, פילדלפיה, ניו יורק, באפלו או שיקגו. עם זאת החל מתחילת המאה ה-19 אירים רבים היגרו באופן אינדיבידואלי לפנים המדינה כדי לעבוד במיזמי הענק בתשתיות כמו בבניית התעלות ומאוחר יותר במהלך המאה ה-19, בסלילת פסי הרכבות.

האירים הסקוטים התיישבו בעיקר ב"ארץ האחורית" של הרי האפאלאצ'ים והפכו שם ליסוד האתני הדומיננטי בתרבות המקומית. צאצאי האירים הסקוטים השפיעו לימים מאוד על התרבות של הדרום, ועל התרבות האמריקאית בכלל על ידי תרומותיהם למוזיקת העם, מוזיקת פולק, קאנטרי ווסטרן והצטיינו גם במרוצי המכוניות, שהפכו לפופולריים ברחבי המדינה בשלהי המאה ה-20. צ'ארלס קרול, הקתולי היחיד שחתימתו ניתנת לראות על הכרזת העצמאות של ארצות הברית, היה צאצא למשפחת אצילים אירים ממחוז טיפררי. חותמים אירים אחרים היו מתיו תורנטון, גקורגק טיילור וג'יימס סמית', היו פרוטסטנטים.

המהגרים האירים של התקופה השתתפו במספרים משמעותיים במהפכה האמריקאית, עד כדי כך שאחד הגנרלים הבריטים העיד בפני בית הנבחרים ש"חצי מהמורדים בצבא היבשתי באו מאירלנד". אירים האמריקאים חתמו על תעודות יסוד של ארצות הברית כמו הכרזת העצמאות והחוקה, והחל מאנדרו ג'קסון שימשו כנשיאי ארצות הברית.

האירים הקתולים בדרום ארצות הברית

עריכה

בשנת 1820 ג'ון אינגלנד הפך לבישוף הקתולי הראשון בעיר צ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית שרוב תושביה היו פרוטסטנטים. בשנים 1820–1830 הגן הבישוף אינגלנד על המיעוט הקתולי נגד הדעות הקדומות של הפרוטסטנטים. בשנים 1831 ו-1835 הוא הקים בתי ספר חינם עבור ילדים אפרו-אמריקאים. עקב תעמולה מסיתה מצד "החברה האמריקאית נגד העבדות", המון פשט על משרדי הדואר בצ'רסלטון ולמחרת כל תשומות הלב הציבורית הופנתה אל בית הספר של אינגלנד. אינגלנד עמד בראש "המתנדבים האירים" שבאו להגן על בית הספר שהקים. עם זאת כעבור זמן קצר כל בתי הספר ל"שחורים החופשיים" בצ'ארלסטון נסגרו ואינגלנד הסכים לכך.

האירים הקתולים התרכזו בכמה ערים בגודל בינוני ובלטו מאוד בנוכחותם, במיוחד בצ'ארלסטון, בסוואנה, ג'ורג'יה ובניו אורלינס. הם הפכו תכופות למנהיגי מחוזות בארגוני המפלגה הדמוקרטית שהתנגדו בחריפות לביטול העבדות, בדרך כלל ב-1860,תמכו עדיין באחדות ארצות הברית. והצביעו לסטיבן דאגלס. אחרי הפילוג ב-1861 הקהילה האירית הקתולית תמכה בקונפדרציה ו-20,000 מחבריה שירתו בצבא הקונפדרציה.

ג'ון מיטשל, נציג הלאומיות האירית, שהוגלה מאירלנד, חי במדינות טנסי ווירג'יניה, ובאמצעות עיתוניו The Southern Citizen ו-The Richmond Enquirer ובימי מלחמת האזרחים היה לאחד הדוברים החשובים של הדרום. על אף התחלתם כפועלים פשוטים, עד שנת 1900 השיגו האירים הקתוליים בדרום מעמד כלכלי בינוני ומעלה. דייוויד ט. גליסון העלה על נס את הצלחתם את הסתגלותם לחברה שסובבה אותם.

סובלנות תושבי המקום הייתה גם היא גורם חשוב בהשתלבות האירים [בחברה הדרומית]....בעלי המעמד הגבוה בקרב הדרומיים, לא הביעו איפוא התנגדות לאירים, מכיוון שההגירה האירית לא איימה מעולם להציף את עריהם או מדינותיהם... האירים היו מוכנים לקחת על עצמם עיסוקים בעלי סיכון תמותה גבוה, ועל ידי כך חסכו כוח אדם של עבדים בעלי ערך. מעבידים מסוימים באו בטענות לגבי מחיר שכרם של האירים, וגם לגבי חספוסם של אלה שהגיעו מחו"ל. עם זאת הכירו בחשיבות הפועל האירי בשמירה על משטר העבדות. ..גם הדת הקתולית שהם השתייכו אליה לא הפריעה במיוחד לתושבי הדרום

אמצע המאה ה-19 ואחריה

עריכה
ההגירה האירית לארצות הברית (1820–1975)[2]
תקופה מספר
המהגרים		 תקופה מספר
המהגרים
1820–1830 54,338 1911–1920 146,181
1831–1840 207,381 1921–1930 220,591
1841–1850 780,719 1931–1940 13,167
1851–1860 914,119 1941–1950 26,967
1861–1870 435,778 1951–1960 57,332
1871–1880 436,871 1961–1970 37,461
1881–1890 655,482 1971–1975 6,559
1891–1900 388,416
1901–1910 399,065
בסך הכל: 4,720,427

בין השנים 1851 ו-1920 היגרו 3.3 עד 3.7 מיליון אירים לארצות הברית[3] איתם נמנו יותר מ-90% מתוך למעלה ממיליון הפרוטסטנטים מאלסטר שהיגרו בין השנים 1851–1900. בעקבות הרעב הגדול, ההגירה מאירלנד באה בעיקר ממנסטר ומקונכט, בעוד ש 28% מכלל המהגרים מאירלנד לארצות הברית בין השנים 1851–1900 המשיכו לבוא מאלסטר. בשנות ה-1880 ובשנות ה-1890 ההגירה מאלסטר המשיכה לייצג לא פחות מ-20% מכלל ההגירה מאירלנד לארצות הברית ובשנים 1900–1909 עדיין הייתה אחראית ל-19% מכלל ההגירה האירית לארצות הברית ובשנים 1914-1910-אף 25% ממנה..[4] האוכלוסייה הקתולית של ארצות הברית עלתה עד שנת 1860 ל-3,1 מיליון (או בערך 10% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית שמנתה אז 31,4 מיליון), ב-1880 ל-6.3 מיליון (כלומר 13% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית של 50.2 מיליון), ואחר כך ב-1920 ל-19,8 מיליון (או בערך 19% מתוך כלל אוכלוסיית ארצות הברית שמנתה 106 מיליון)

עם זאת, בגלל ההגירה המתמשכת מגרמניה והחל משנות ה-1880 גלי ההגירה מאיטליה, פולין וקנדה (קנדים צרפתים) וכן בשנים 1900–1920ממקסיקו, בשנות ה-1920 לא היוו האירים הקתוליים את מרבית הקתוליים בארצות הברית. בשנות ה-1920 התווספו עוד 220,000 מהגרים מאירלנד, בעוד ההגירה מאלסטר ירדה בשנים 1925–1930 ל-10,000 מתוך 126,000 המהגרים מאירלנד (או פחות מ-10%). אחרי חוק ההגירה של 1924 והשפל הגדול, בשנים 1930–1975 רק 141,000 מהגרים נוספים היגרו לארצות הברית מאירלנד. שיפור התנאים הכלכליים תוך כדי הצמיחה הכללית שלאחר מלחמת העולם השנייה ואישור חוק ההגירה והלאום משנת 1965 תרמו להפחתת ההגירה ההמונית מאירלנד. בעקבות המשבר הכלכלי בשנות ה-1980 המוקדמות 360,000 אירים עזבו את אירלנד, כשרובם הגיעו לאנגליה, ורבים לארצות הברית כולל כ-40,000 עד 150,000 תוך כדי שימוש ממושך באשרות תיירים או מהגרים הבלתי חוקיים

החל משנות ה-1970 סקרים לגבי אמריקאים אירים המזהים עצמם ככאלה גילו שרוב עקבי בקרבם הכריזו על עצמם גם כפרוטסטנטים. אחרי שבאמצע עד שלהי שנות ה-1830 מספר גדול של מהגרים מאירלנד היו בעיקר קתולים. במהלך השנים 1840–1970 שיעורי הילודה בארצות הברית ירדו בהשוואה לילודה בשנים 1700–1840 כשההגירה הייתה בעיקר פרוטסטנטית. כמו כן, בעוד שבתחילת המאה ה-20 למהגרים האירים לארצות הברית היה שיעור ילודה גבוה יותר מכלל האוכלוסייה, ילודתם הייתה קטנה יותר מזו של המהגרים הגרמנים וקטנה יותר גם לעומת העם באירלנד. לדורות הבאים היו גם כן שיעורי ילודה קטנים יותר בהשוואה לדור המהגרים. על אף היותם יוצאי כפרים וחקלאים במקור, המהגרים האירים שלאחר הרעב הגדול, היגרו לארצות הברית בדרך כלל אל אזוריה העירוניים. זאת מפני שעד 1850 ההוצאות על ההתיישבות באזור כפרי ועל הקמת חוות עלו מעבר ליכולותם הכספית של מרבית המהגרים האירים.

על אף נישואי התערובת קתוליים-פרוטסטנטים הפכו ליותר שכיחים במאה ה-20 בהשוואה למאה ה-19 ובשנות ה-1960 התחילו להתרבות גם המקרים של נישואים בין-דתיים, באותה תקופה לא נצפו שינויים בנישואיים הבין-נוצריים בקרב הנוצרים והאוכלוסייה הקתולית מנתה שיעורי החילוניות הגבוהים ביותר מכל דת נוצרית אחרת בארצות הברית. בשנות ה-1990 עם הבום המחודש של כלכלת אירלנד, ובצומת המאה ה-21 ההגירה מארצות הברית לאירלנד התחילה לעלות בהתמדה מעבר לממדי ההגירה מאירלנד לארצות הברית.

פיזור המהגרים ותרומתם

עריכה

בשנות ה-1830 עלתה ההגירה האירית לאמריקה בגלל הצורך בכוח עבודה בלתי מוסמך בחפירת תעלות, חטיבת עצים, ועבודות בניין בצפון-מזרח[5] המיזם הגדול של תעלת אירי היה דגם שהעסיק הרבה פועלים אירים. לכן קהילות איריות קטנות אבל צפופות התפתחו בערים בצמיחה כמו פילדלפיה, בוסטון וניו יורק. בשנים 1820–1860 הגיעו 1,956,557 אירים, 75% מהם - אחרי הרעב הגדול מהשנים 1845–1852 [6]

לפי מחקר משנת 2019 "בני החוואים והגברים האנאלפביתים נטו להגר יותר מהאירים המשכילים יותר והמוסמכים. שיעורי ההגירה היו הגבוהים ביותר בקרב קהילות האיכרים העניות שהיו מקושרות לרשתות הגירה חזקות יותר.[7] מתוך האירים שהיגרו לארצות הברית בשנים 1820–1860 רבים מתו בעת חציית האוקיינוס, עקב מחלות ותנאים עגומים ב"אוניות - ארונות קבורה".[5] רוב המהגרים האירים לארצות הברית העדיפו באותה תקופה את הערים הגדולות שבהן יכלו ליצור קהילות תומכות ומכילות משל עצמם בסביבה החדשה.[8] הערים שקלטו מספרים גדולים של מהגרים אירים היו בוסטון, פילדלפיה, וניו יורק, וכן פיטסבורג, בולטימור, דטרויט, שיקגו, קליבלנד, סיינט לואיס, סיינט פול, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס.

בעוד שהרבה אירים התיישבו על יד ערים גדולות, אחרים השתתפו במספרים גדולים בהתפשטות מערבה. הם ניזונו מהסיפורים על הזהב ועל הזדמנויות גדולות יותר להשגת עבודה ואדמות. בשנת 1854 פתח הממשל את מדינת קנזס בפני המהגרים. [9] מכיוון שהאירים תפסו מקום משמעותי בקרב האמריקאים שנעו מערבה, הרבה מתרבותם מורגשת שם עד היום. האירים היוו אחוז משמעותי בקרב ההמונים שנעו כדי לנצל את האדמות הבלתי מיושבות. רבים מקרב הגברים האירים היו עובדי כפיים. כדי להנחיל את התרבות האמריקאית במערב, נדרשו הרבה גברים חסונים הכשרים לבנות את הערים והעיירות החדשות. קנזס סיטי הייתה עיר שכולה נבנתה על ידי מהגרים אירים. רוב תושביה הם ממוצא אירי. מניע אחר להגירה האירית מערבה הייתה התרחבות רשת מסילות הברזל. העבודות בפסי הברזל הפכה לעיסוק שכיח ומבוקש אצל המהגרים. אירים רבים התיישבו לבסוף במקומות שבהם הועסקו בבניין.[10]

ממלחמת האזרחים ועד תחילת המאה ה-20

עריכה
 
הנשיא גרובר קליבלנד "מסובב את זנב האריה הבריטי" בימי המשבר בוונצואלה, לשמחת הקהל האמריקאי, קריקטורה מאת Pughe במגזין "פאק", 1895

במלחמת האזרחים באמריקה, אמריקאים אירים התנדבו בשורות צבא האיחוד ולפחות 38 רגימנטים של צבא הצפון כללו את המילה "אירי" בשמותיהם. 144,221 חיילים אוניונסטיים היו ילידי אירלנד; ואולי עוד מספר דומה של חיילים אוניונסטים היו צאצאים של אירים.[11] הרבה מהמהגרים האירים הקימו רגימנטים משלהם, למשל "הבריגדה האירית" ,[12][13][14] עם זאת, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית האירים היו קבוצת המהגרים שנאבקה במידה הפחותה ביותר בשורות הצבא האוניוניסטי.[15] אירים רבים ראו בגיוס סוג של מס. כשנתיים אחרי תחילת מלחמת האזרחים, ב-1863 אושר חוק הגיוס ואז פרצו בניו יורק מה שנקרא "מהומות הגיוס". בדיוק באות התקופה חיפש טמני הול לעודד כמה שיותר אירים להצביע בבחירות המקומיות. מהגרים רבים גילו פתאום שמצפים מהם להיאבק על מולדתם החדשה. מעיסוקם כפועלים היה להם קשה לשלם 300 דולר "דמי הסעה" כדי להשיג עבודה חלופית. אירים רבים ראו באפרו-אמריקאים מתחרים יריבים בחיפוש אחרי עבודות וייחסו להם את האשמה על פריצת מלחמת האזרחים. אפרו-אמראיקאים שנתקלו באספסוף הוכו לעיתים קרובות או נרצחו. בית היתומים השחורים בשדרה החמישית שאירח מאות ילדים, הותקף על ידי המון משולהב. ראו בו סמל לנדיבות הלבנים כלפי השחורים ולעידוד התקדמות השחורים בחברה. רגשות כאלה דחפו המונים בעלי רוב אירי להרוס את הבית.

כ-30,000 תושבים ממוצא אירי או בעלי שורשים איריים הצטרפו לצבא הקונדפרציה[16]. לפי Gleeson היו להם שיעורי עריקות גבוהים לעומת הלא אירים, ולפעמים עברו לצד האויב, מה שרמז על תמיכה פושרת בקונפדרציה. [17] עם זאת ב"עידן הבנייה מחדש" כמה אירים תמכו תמיכה עזה ברעינות "העליונות הלבנה" ומיאלו תפקידים בולטים בתקיפות נגד השחורים במהומות בממפיס ב-1866.[18] ב-1871 פרצו "מהומות אורנג'" כשאירים פרוטסטנטים חגגו את ניצחון תומכיו של ויליאם מאוראניה בקרב בוין על ידי מצעד בתוך השכונות האיריות הקתוליות, תוך התגרו בתושביהן שהגיבו באלימות. מפקד משטרה בשם ג'יימס ג'.קלסו שהיה פרוטסטנטי, הורה על ביטול המצעד בגלל היותו איום לשלום הציבור. המושל ביטל את החלטתו והורה ל-5000 שוטרים להגן על הצועדים.[19]. הקתולים תקפו אותם אבל המשטרה והמיליציה עצרו את תקיפותיהן והשתמשו באז חיה והרגו 63 קתולים. [20]

בשנות ה-1860 היו היחסים בין ארצות הברית לבריטניה קרירים על רקע תמיכת הבריטים והקנדים בקונדפרציה בימי מלחמת האזרחים. אחרי המלחמה התעלמו כש"פניאנים" אירים קתוליים זממו ואף ניסו לפלוש לקנדה.[21]. הפניאנים כשלו. אבל הפוליטיקאים האירים קתולים שהשפעתם עלה והלך בשורות המפלגה הדמוקרטית, תבעו יותר עצמאות לאירלנד והשתמשו ברתוריקה אנטי-בריטית - שנקראה "לסובב את זנב האריה" - סיסמה במערכת הבחירות שפנתה למצביעים האירים קתולים. [22] המהגרים המאוחרים התיישבו בערים המתועשות של הצפון-מזרח ומידווסט שבהן כבר קמו שכונות איריות אמריקאיות. [23] [24]

דמוגרפיה

עריכה

אחרי הגרמנים-האמריקאים, עם 34,7 מיליון תושבים (במפקד האוכלוסין ב-2010 בארצות ברית) (בערך אחד מכל 10 אמריקאים) מהווים האמריקאים ממוצא אירי[25] הקבוצה האתנית השנייה בגודלה בקרב באוכלוסייה הלבנה של המדינה. הם בערך פי שבע ממספר תושבי אירלנד. היא מיוצגת במיוחד בצפון-מזרח ארצות הברית. 22 מיליון (7.2 אחוז בכלל האוכלוסייה) ציינו שיש להם אבות אירים, בעוד שלעוד 13.5 מיליון חלק מאבותיהם הם אירים (11.6% בקרב האוכלוסייה). [26] לפי נתוני הלשכה למפקד האוכלוסין של ארצות הברית, במדינת מסצ'וסטס בשנת 2014 21.5% מתושבי המדינה דיווחו על מוצא אירי; הם מגיעים לאחוז גבוה במיוחד באזור בוסטון - חצי מתושבי ברייטנרי, מסוצ'בטס, 22 מיליון (7.2 אחוז מכלל האוכלוסייה) ציינו שיש להם בעיקר אבות אירים, בעוד שלעוד 13.5 מיליון היו אבות אירים חלקית (סך הכל 11.6 אחוז מהאוכלוסייה). בשנת 2014, לפי הלשכה למפקד האוכלוסין של ארצות הברית, 21.5 אחוז מתושבי המדינה דיווחו על מוצא אירי; הם מגיעים לממדים גבוהים במיוחד באזור בוסטון כאשר התושבים ממוצא אירי מהווים כמעט מחצית מהתושבים ב-בריינטרי (42.3 אחוז), סיטואיט (מסצ'וסטס), הנובר, מארשפילד ו-נורוול. המדינה הנוספת היחידה שבה שיעור האירים האמריקאים היה מעל 20% הייתה ניו המפשייר ב-2014. האוכלוסייה הגדולה ביותר של אירים אמריקאים ב-2014 הייתה בקליפורניה עם 2.5 מיליון, ניו יורק עם 2.3 מיליון ו-פנסילבניה עם 2.1 מיליון. [27] רוב האירים התיישבו בערי ארצות הברית והיוו חלק גדול מכוח העבודה.[28] מחוזות בעלי השפעה אירית חזקה הם דרום בוסטון או הל'ס קיצ'ן (מנהטן) בניו יורק.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אירים אמריקאים בוויקישיתוף

לקריאה נוספת

עריכה
  • Lelia Ruckenstein and James O'Malley - Everything Irish Gramercy Books, New York, 2003

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ [1] factfinder.census.gov
  2. ^ Blessing 1980, עמ' 528
  3. ^ Dolan 1985 עמ' 128
  4. ^ Jones 1980 עמ' 907
  5. ^ 1 2 L Ruckenstein, J O'Malley 2003עמ' 195
  6. ^ Library of Congress Irish-Catholic Immigration to America
  7. ^ Dylan ConnorThe Cream of the Crop? Geography, Networks, and Irish Migrant Selection in the Age of Mass Migration The Journal of Economic History 2019 vol 79, nr.1, pp.139-175
  8. ^ Hasia R.Diner - Erin's Daughters pp.40-41Johns Hopkins University Press 1984
  9. ^ Pat O'Neil From the Bottom Up: the story of Irish in Kansas City Seat O' the Pants Publishing, Kansas City, 2000 pp.4,8,16,36
  10. ^ Michael O'Laughlin Missouri Irish: the original history of the Irish in Missouri Irish Genealogical Foundation, Kansas City, 2007 p.36
  11. ^ "The United States Civil War Causal Agent for Irish Assimilation and Acceptance in US Society"
  12. ^ http://www.history.army.mil/html/topics/ethnic/irish/index.htmThe Irish and the US 2018 Army
  13. ^ [Christian G. Samito, Becoming American under fire: Irish Americans, African Americans, and the politics of citizenship during the Civil War era (2009)]
  14. ^ [Susanna J. Ural, The heart and the Eagle: Irish-American volunteers and the Union army, 1861–1865 (2006)]
  15. ^ Dolan 2008 עמ' 98
  16. ^ Jay P. Dolan The Irish Americans: A History Bloomsbury Press, New York 2008 isbn=978-1596914193 עמ' 98
  17. ^ David T. Gleeson, The Green and the Gray: The Irish and the Confederate States of America 2013
  18. ^ Altina L.Waller Community, Class and Race in the Memphis Riot of 1866 Journal of Social History, vol.18 issue 2 1984 עמ' 233-246
  19. ^ Stephen Albert Rohs Eccentric Nation: Irish Performance in Nineteenth-century New York City Fairleigh Dickinson University Press 2009 עמ' 153 isbn=9780838641385
  20. ^ Michael Allen Gordon The Orange Riots: Irish Political Violence in New York City, 1870 and 1871 Cornell University Press 1993 isbn=978-0801427541 עמ' 1-2
  21. ^ Niall Whelehan, The Dynamiters: Irish Nationalism and Political Violence in the Wider World, 1867–1900 Cambridge, 2012
  22. ^ Michael Hogan Paths to Power:The Historiography of American Foreign Relations to 1941,Cambridge U.P 2000 p.76 isbn=9780521664134
  23. ^ Michael D Nicholsen "Auld Sod" and the New Turf: Entertainment, Nationalism, and Identity in the Irish Traditional Music Community of Chicago, 1868–1999 Ann Arbor,Michigan, ProQuest 2007 isbn 0549400508 עמ' 91
  24. ^ in Philip Coleman ed.James Patrick Byrne, Francis King Jason Ireland and the Americas: Culture, Politics, and History. Vol. 1ABC-CLIO Santa Barbara, California 2018 p.31-34 isbn1-85109-614-0
  25. ^ "איך אמריקה האירית חושבת, מצביעה ופועלת 3 ביוני 2017
  26. ^ Jed Kolko: America's Most Irish Towns. In: Forbes.com, 15. March 2013.
  27. ^ Shannon Young: Massachusetts among top states claiming Irish Ancestry, US Census Bureau finds. In: MassLive, 17. März 2016.
  28. ^ John Simkin: Irish Immigration. In: Spartacus Educational, September 1997.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אירים_אמריקאים&oldid=39754887"