אכן חציר העם

אכן חציר העם הוא שיר זעם ותוכחה בסגנון נבואי מאת חיים נחמן ביאליק. השיר מבוסס על הטקסט שמכיל חזונו של ישעיהו הנביא בפרק מ': "קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. (ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ, אָכֵן חָצִיר הָעָם (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"[1]

אכן חציר העם
מאת חיים נחמן ביאליק

אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,
אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;
אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם־מִפֹּה גַּם־מִשָּׁם –
וְלֹא־נָע וְלֹא־זָע וְלֹא־חָרַד הָעָם.
וְלֹא־קָם כָּאֲרִי וְלֹא־נֵעוֹר כַּכְּפִיר,
וְלֹא־חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.
וְלֹא־רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל־הָעָם
מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד־יָם,
בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,
אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל־קוֹל אֲדֹנָי.
גַּם־לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם־לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם
כָּל־הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.
וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז
נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.
וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק
יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.

אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ,
כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד־רֹאשׁ!
שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב
רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,
וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,
וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;

אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל־הַגּוֹי וֵאלֹהָיו
גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;
אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא־לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,
שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,
חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל
שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –
כָּל־זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,
כָּל־זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,
כָּל־זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:
“קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד־אֵל!”

אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,
אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.
אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,
הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.
לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב
חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?
אוֹ אִם־יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם
עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהֹם?
לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לַיּוֹם וּלְהִתְנַבּוֹת לְאוֹר,
לִנְטוֹת קַוּוֹ לַקֵּץ, צַוֹּת דָּבָר לַדּוֹר?
הוּא לֹא יִיקַץ אִם־לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.
הוּא לֹא יָקוּם אִם־לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד.
עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,
גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?
גַּם־בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –
הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?

תרנ"ז

מתוך פרויקט בן יהודה

השיר נכתב בתקופת ההכנות לקונגרס הציוני העולמי הראשון, והוא מוחה על כך שחלקים נרחבים בעם היהודי נותרו באדישותם, ולא הצטרפו להתעוררות של התנועה הציונית. נדפס לראשונה בגיליון אוגוסט 1897 של כתב העת השילוח.

הרקע לכתיבת השירעריכה

בשנת 1897 הגיע ביאליק לעיר סוסנוביץ, אשר בדרום פולין למטרת עבודתו במשרה של מורה פרטי לכמה משפחות במקום. היו בעיר כ-3000 יהודים, ופרנסתו הייתה בשפע, ואפשרה לו לעסוק בזמנו הפנוי בענייניו הספרותיים.[2] יהודי המקום הרבו לעסוק בטרדות היום יום, ולא התעניינו בהתפתחויות האחרונות שחלו בקהילה היהודית בכללותה באירופה, לקראת כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון.

ביאליק לא התרשם לטובה מהקהילה היהודית במקום, כותב אבנר הולצמן. בשיר ליצני גנוז בשם 'אי שכר' המוקדש לאחד מידידיו בעיר זו, תיאר בביקורת נוקבת את סוסנוביץ כמקום קטן הטובע בבוץ, שריח ביביו נודף למרחקים וצחנה דומה עולה מן הגבירים המקומיים השחצנים, הבורים והמתבוללים. ואילו במכתב שכתב לרבניצקי חודשיים לפני מועד הקונגרס, התלונן ביאליק: "זרים לי האנשים וכל המונם, שאין כל אלוהים בלבבם המלא דאגת רגע וציניזם נורא לכל קודשי הקודשים"[2]

טעון בתחושות קשות כאלו, כתב את שיר התוכחה, שקרא לו תחילה "מחזון ישעיה", אך אחד העם, שהיה עורך "השילוח", אליו שלח המשורר את שירו, פרסם את השיר בכותרת שנלקחה משורתו הראשונה: "אכן חציר העם".

כך נולד השיר שיהפוך לאחר משירי התוכחה הרבים של המשורר הלאומי.[2]

אחת התגובות לשיר התוכחה התפרסמה בעיתון "הצפירה" על ידי מנחם מנדל הורוויץ. העם עוד חי, עונה הורוויץ בשיר לביאליק. "שור איך ילחם שם בקרב / מה אדיר הוא, מה רוחו עז / שוא אחי תבך, 'הוא חציר', שוא / עוד כוחו רבו בו, רב כאז"[3]

על השירעריכה

ביאליק המשיך בשיר "אכן חציר העם" במילוי התפקיד שהטילה עליו הביקורת, להיות המשורר הלאומי, שמגיב על אירועים ציבוריים בעולמה של הקהילה היהודית, אומר דן מירון, ושירת הזעם הנבואית הגדולה של המשורר התבשרה בשיר זה.[4]

אדישותו של העם לאור ההתעוררות הציונית המדינית והתכנסותו של הקונגרס הציוני העולמי הראשון, אליו נאספו הצירים מרחבי העולם, מעלה את זעמו של ביאליק, והוא מתכתב עם מילותיו של ישעיהו, הנביא המוכיח, לאורך השיר. העם הוא יבש וחסר חיים באדישותו כחציר. חוסר היענותו ותגובתו לקול הקורא ("קול אומר קרא" - ישעיהו) ללאום היהודי מביאה אותו להיות משול כמת ("אכן חלל העם", "היתעורר המת?" - ביאליק). גם המילה "נבל" שמופיעה בחזון ישעיהו במשמעות של נבילה, חוזרת כאן לאורך השיר, "נבל העם" ומרמזת על המשמעות הנוספת של הגינוי.[5]

הקשר האינטרטקסטואלי מתקיים לא רק עם נבואת הזעם של ישעיהו, אלא במילים וביטויים הלקוחים משורות התנ"ך כולו. "ולא קם כארי ולא נעור ככפיר" מתכתב עם ברכות יעקב ליהודה: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"[6] קטנות הנפש של העם מודגשת אל מול העוז והגבורה של יהודה. "ולא חרד לקול גם איש אחד מעיר" מתקשר ניגודית עם ירמיהו: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר, וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, צִיּוֹן. (ירמיהו, ג', י"ד) וכיוצא בזה ביטויים, שמקורם המקראי בא להדגיש או להשוות בין המצב הקיים למצב האידיאלי.

בהמשך עובר ביאליק לתאר את האדם המנהיג שפועם בו לב, ובלבו זיק ואור שיאיר את הדרך לעם. המשורר אינו מזכיר את שמות המנהיגים, לא של הרצל, שנדלק בו הזיק הלאומי, ו לא של משה רבנו, שהלך כעמוד הענן לפני המחנה, אבל הרמזים ברורים.

התלאות הקשות שעבר העם, ההשפלות הרבות, הקהו את לבו, ובמקום להירתם כאיש אחד לקריאותיו של המנהיג, הוא עוסק בטרדות זניחות של חיי היום יום, עד כדי כך שאין הוא מסוגל להתנער ולחוש את גודל השעה, אלא אם כן "יעירנו השוט" או "יקימנו השוד" האסון.

לדעת אבנר הולצמן, השיר מבטא, בין השאר, גם את השתאותו של ביאליק "לנוכח ניסיונם של יהודים מתבוללים, דוגמת הרצל ונורדאו, להפיח רוח חיים בזירה הציונית וליטול בה עמדות הנהגה"[7]

הלל ברזל מביע השערה שלהט התוכחה והזעם הנבואי של המשורר נבעו לא רק מהרקע הלאומי ההיסטורי, אלא גם מהרקע האישי הביוגרפי של ביאליק, אשר, לאחר קריסת עסקיו בשרות חותנו, נאלץ להתפרנס ממשרת מורה בעיר קטנה, שהקהילה היהודית שבה אכזבה אותו באדישותה.[5] [8]

יוחאי אופנהיימר אומר, שהמסר המתקבל מהשיר הוא שבתקופת הגלות הדרדרה האנרגיה הלאומית של העם, ואין הוא עתה אלא גוף מת, שאינו מתעורר אפילו למשמע קול שופר הגאולה. [9]

לקריאה נוספתעריכה

  • ביאליק, חיים נחמן, שירים תר"ן - תרנ"ח: מהדורה מדעית בלוויית מבואות וחילופי נוסח / ערך והוסיף מבוא דן מירון, מכון כץ לחקר הספרות העברית, 1983

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר ישעיהו, פרק מ', פסוק ו'
  2. ^ 1 2 3 אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, מרכז זלמן שזר, 2009 (סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי), עמ' 87-85
  3. ^ מנחם מנדל הורוויץ, "לא חציר העם", הצפירה, כ"ט, גיליון 45, 6 במרץ 1902
  4. ^ דן מירון, הפרידה מן האני העני : מהלך בהתפתחות שירתו המוקדמת של חיים נחמן ביאליק, 1901-1891, האוניברסיטה הפתוחה, 1986, עמ' 230
  5. ^ 1 2 וראו, הלל ברזל, שירת התחייה: חיים נחמן ביאליק, ספריית פועלים, 1990, עמ' 138 - 200
  6. ^ ראו: בראשית, מ"ט, ט
  7. ^ חיים נחמן ביאליק, השירים; המהדורה המלאה והמעודכנת בעריכת אבנר הולצמן, דביר, 2004, עמ' 108
  8. ^ וראו לעיל גם: חיים נחמן ביאליק, השירים...
  9. ^ יוחאי אופנהיימר, שם מאחורי לי קוראה יבשת : זיכרון הגלות בספרות העברית, מוסד ביאליק, 2015, עמ' 43