אלידה ואלי
אלידה ואלי (באיטלקית: Alida Valli; 31 במאי 1921 – 22 באפריל 2006), הייתה שחקנית קולנוע איטלקייה.
 | |
| אלידה ואלי, יוני 1947 | |
| לידה |
31 במאי 1921 פולה, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
22 באפריל 2006 (בגיל 84) רומא, איטליה |
| מקום קבורה |
קמפו ורנו |
| שם לידה |
Baroneasa Alida Maria Laura Altenburger von Marckenstein-Frauenberg |
| מדינה |
איטליה, ממלכת איטליה |
| תקופת הפעילות |
1934–2002 (כ־68 שנים) |
| מקום לימודים |
בית הספר הניסיוני לקולנוע של רומא |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
Carlo De Mejo |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה
עריכהאלידה ואלי נולדה בשנת 1921 בעיר פולה בחבל איסטריה (חצי האי הגדול שבים האדריטי, שנכלל אז בתחומי איטליה וכיום משתייך לקרואטיה). אביה היה איש אצולה אוסטרי ושימש כפרופסור לפילוסופיה ואימה הייתה ממוצא גרמני-איטלקי מעורב ושימשה כמורה לפסנתר. בראשית שנות השלושים עקרה המשפחה לעיר קומו באיטליה. לאחר מות אביה, בהיותה בת 15, עברה עם אימה לרומא והחלה ללמוד באקדמיה לקולנוע שנוסדה אז על ידי שליט איטליה הפשיסטית בניטו מוסוליני בשנת 1935. מוסוליני שאף לחזק את מעמדו על ידי יצירת תעשיית קולנוע בשליטתו. במסגרת זו השיק את פסטיבל הקולנוע של ונציה בשנת 1932 וייסד את האקדמיה לקולנוע בה החלה אלידה ואלי ללמוד, ובשנת 1937 פתח את אולפני הקולנוע האיטלקיים "צ'ינצ'יטה", שהשתרעו על פני 40,000 מטרים רבועים ולהם צמודים 35,000 מטרים רבועים של גנים. אולפנים אלה המשיכו להתקיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה ובהם נוצרו במרוצת שבעים השנה שחלפו מאז, מיטב סרטי הקולנוע של איטליה.
כוכבת קולנוע באיטליה הפאשיסטית
עריכהלאחר תקופת לימודים קצרה החלה אלידה ואלי להופיע בסרטי קולנוע, בתחילה בתפקידים קטנים, אך עד מהרה הפכה לכוכבת בולטת מבין משחקני הקולנוע האיטלקיים הצעירים, זאת הודות ליופי תוארה וקסמה.
בסוף שנות השלושים ובימי מלחמת העולם השנייה הופיעה אלידה ואלי במספר רב של סרטים איטלקיים, אשר בנסיבות הזמן לא הופצו מחוץ לאיטליה. סרט בולט אחד מאותה תקופה, שזכה לגילוי מחדש בשנים שלאחר המלחמה, הוא סרט משנת 1942 על פי ספרה של הסופרת האמריקנית איין ראנד "אנו החיים", שהוסרט בשני חלקים: Noy Vivi (אנו החיים) וAddido kira (להתראות קירה). סרט זה, התבסס אמנם על ספרה האנטי קומוניסטי והשקפת העולם האינדיבידואליסטית של איין ראנד, אך הופק ללא ידיעתה וללא אישורה של המחברת, בעת שאיטליה הייתה במצב מלחמה עם ארצות הברית. בסרט מגלמת אלידה ואלי את דמותה של צעירה רוסית המפתה עסקן מפלגה במטרה לעזור לאהובה לקבל טיפול רפואי. את האהוב גילם השחקן רוסאנו בראצי, מי שלימים יופיע בסרטים הוליוודיים אחדים שהידוע בהם הוא המחזמר דרום פסיפיק משנת 1958.
בשנת 1943, בעקבות פלישת בעלות הברית לאיטליה, פיטר המלך את מוסוליני ומינה את המרשל פייטרו באדוליו לראש ממשלה. באדוליו חתם על הסכם כניעה של איטליה. הגרמנים הגיבו בהשתלטות על רומא ועל רוב המדינה. השלטונות הגרמנים דרשו מאלידה ואלי, שהייתה אז כוכבת-על באיטליה, להשתתף בסרטי תעמולה נאצים. על מנת להימנע מכך בחרה אלידה ואלי להסתתר במקום מחבוא. גם לאחר שבעלות הברית שחררו את רומא והתקדמו צפונה בשנת 1944 לא חזרה אלידה ואלי להשתתף בסרטים. בשנת 1944 נישאה אלידה ואלי לנגן הג'אז והצייר אוסקר דה מאג'ו. לזוג נולדו שני ילדים. רק בשנת 1945, עם סיום המלחמה חזרה אלידה ואלי לשחק בסרטי קולנוע באיטליה.
בהוליווד
עריכהבשנת 1947 הגיעה אלידה ואלי לארצות הברית. זאת לאחר שעברה בדיקה של מחלקת המדינה האמריקאית שטיהרה אותה מאשמת שיתוף פעולה. הבדיקה נערכה לאחר שמכתב אנונימי שהגיע לשגרירות ארצות הברית ברומא האשים אותה כי הייתה פילגשו של יוזף גבלס. בהגיעה לארצות הברית חתם עמה המפיק היהודי הנודע דייוויד או. סלזניק, מגדולי מפיקי הקולנוע של התקופה, מפיקם של "חלף עם הרוח" ושל מספר מסרטי אלפרד היצ'קוק, על חוזה להופעה בסרטיו. סלזניק רצה שאלידה ואלי תופיע בסרטיו לאחר שהכוכבת הזרה החשובה שלו אינגריד ברגמן השוודית עזבה את אולפניו.
בהוליווד הופיעה אלידה ואלי בשני סרטים שהחשוב מביניהם היה הסרט "משפט פאראדין" משנת 1947, סרט מתח בבימויו של אלפרד היצ'קוק. ואלי מילאה תפקיד של אישה שהועמדה לדין באשמת רצח בעלה העיוור, אשר עורך דינה, המגולם על ידי גרגורי פק מתאהב בה. בסרט זה הופיעו שחקני קולנוע מן השורה הראשונה וביניהם צ'ארלס לוטון, לואי ז'ורדן ואתל ברימור. הסרט השני "נס הפעמונים" לא זכה להצלחה ולפרסום.
"האדם השלישי"
עריכהבזכות קשריו של סלזניק קיבלה אלידה ואלי את התפקיד הראשי בסרט הבריטי "האדם השלישי", שהוסרט בלונדון ובווינה בשנת 1949. בסרט זה זכתה אלידה ואלי להגיע הן לפסגת פרסומה והן לקנות לה מקום בסרט הנחשב לסרט קולנוע קלאסי, הממשיך להיות מוקרן עד היום בערוצי טלוויזיה ברחבי העולם.
בסרט על פי ספרו של גראהם גרין בבימויו של קרול ריד, הופיעה אלידה ואלי לצדו של אורסון ולס ושל כוכבי קולנוע נודעים כג'וזף קוטן האמריקאי וטרבור הווארד הבריטי. עלילת הסרט, שהוא מותחן בסגנון הסרט האפל, מתרחשת בווינה שלאחר המלחמה, עיר הרוסה בחלקה ונתונה לשלטונן של מעצמות הכיבוש. העיר סובלת ממחסור ופורחים בה עסקי השוק השחור. אלידה ואלי מגלמת בסרט את דמותה של פליטה צ'כית מסתורית המתגוררת באזור הכיבוש הסובייטי של וינה, ומתרפקת על זכרו של אהובה המת (אורסון ולס), עד שהגורל מביא לה הפתעה מדהימה.
פרשת וילמה מונטסי
עריכה
ערך מורחב – פרשת וילמה מונטסי
בבוקר ה-11 באפריל 1953 נשטפה אל חוף הים הטירני ליד העיירה אוסטיה, מדרום-מזרח לרומא, ליד שפך נהר הטיבר, גופה של אשה צעירה שזוהתה כווילמה מונטסי, דוגמנית בת 21, בת למשפחה מהמעמד הבינוני (אביה היה נגר). התברר שהיא נעדרה מבית הוריה ברומא מ-9 באפריל. עד מהרה הפכה ידיעה יום-יומית זאת לאחת מן השערוריות הגדולות ביותר שהתחוללו באיטליה הדמוקרטית שלאחר מלחמת העולם השנייה.
תחילה המשטרה העריכה שהצעירה התאבדה, או שכשלה למימי הים וטבעה, אך כשנתברר כי לגופה חסרים פרטי לבוש (חצאית, גרביים ונעלים), החלה המשטרה להתייחס אל המקרה כרצח. נתברר כי הגופה נמצאה ליד מועדון-חוף, שבזמנו היה אתר ציד לבני משפחת המלוכה האיטלקית, ובעת המקרה שימש כמועדון אקסקלוסיבי לבני המעמדות העליונים. באי המועדון היו פוליטיקאים מושחתים, אנשי משפחות האצולה והמלוכה האיטלקית לשעבר ושחקניות מתחילות שחיפשו תפקיד.
הלכו והצטברו ראיות כי באי המועדון ערכו בו אורגיות ונטלו בו סמים. החשד נפל על נגן ג'אז בשם פיירו פיצ'וני, בנו של שר החוץ האיטלקי. החשד היה כי מונטסי הולעטה במועדון במנת יתר של סמים וכי היא הוטלה לחוף, הלומת סמים, כדי להרחיקה מקשר עם המועדון, והופקרה למותה.
במשפטם של פיירו פיצ'וני ומספר מחבריו, הופיעה אלידה ואלי כעדת הגנה ובעדותה סיפקה לו אליבי, בהעידה כי בעת מותה של וילמה מונטסי היא שהתה בחברתו של פיצ'וני בעיר אמאלפי השוכנת כ-300 קילומטר דרומית לרומא, כשפיצ'וני חולה בדלקת גרון ושרוי בחום. עדותה ועדויות חברים אחרים של הנאשמים, שנועדו אף הן להגן על הנאשמים, נתקבלו בציבור האיטלקי בחוסר אמון ועוררו ספקולציות נוספות. המשפט נסתיים בשנת 1957 בזיכויים של הנאשמים. נסיבות מותה של וילמה מונטסי נותרו עלומות עד היום.
סוף הדרך
עריכהפרשת וילמה מונטסי העיבה על הקריירה של אלידה ואלי. בעלה התגרש ממנה בשנת 1954 ומאז לא הופיעה בסרטי קולנוע עד שנת 1957. להוליווד לא שבה מעולם. משנת 1957 היא שיחקה בסרטי קולנוע איטלקיים ואירופים וכן על במת התיאטרון ועל מסך הטלוויזיה באיטליה; בסך הכל הופיעה בלמעלה ממאה סרטי קולנוע.
ב-1995 ו-1996 ראו אור שתי ביוגרפיות של אלידה ואלי בשפה האיטלקית. ב-1997 זכתה בפרס אריה הזהב על מפעל חיים. הסרט האחרון בו הופיעה לפני מותה היה הסרט שנשא את השם הסמלי Semana Santa - "מלאך המוות"' משנת 2002.
אלידה ואלי נפטרה בביתה ברומא בשנת 2006, בגיל 85.
קישורים חיצוניים
עריכה
אלידה ואלי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלידה ואלי, באתר AllMovie (באנגלית)
אלידה ואלי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
אלידה ואלי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
אלידה ואלי, באתר AllMusic (באנגלית)
אלידה ואלי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אלידה ואלי, באתר Discogs (באנגלית)- תמונתה של אלידה ואלי באתר קולנוע איטלקי
- אלידה ואלי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=logo}
