פתיחת התפריט הראשי

אליהו ספיר (18691911) היה מנהל הסניף הראשי של בנק אנגלו-פלשתינה בארץ ישראל, בעיר הנמל היחידה בזמנו, ביפו. העיר שהייתה גם המרכז העירוני של בני המושבות של העלייה הראשונה. הוא היה סגנו של זלמן דוד ליבונטין, מנהל הבנק בארץ ישראל ומועמד להיות למחליפו בניהול הבנק, בבוא העת. פטירתו בגיל 42 הייתה אבדה לבנק עקב היותו בקיא בלשון הטורקית, רכש קרקעות ובחוקי המדינה העות'מאנית.

אליהו ספיר
אין תמונה חופשית
לידה 1869
ירושלים
פטירה 1911 (בגיל 42 בערך)
מדינה ישראל
עיסוק מנהל סניף בנק אנגלו-פלשתינה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ספיר היה תושב המושבה פתח תקווה והיה מחנך בבית הספר הראשון שלה - במבנה המכונה עד היום "בית פיק"א" במרכז העיר. הוא ערך בהתנדבות את התכתובת בערבית ובטורקית של המושבה. שימש כמזכיר ראשי במשרד יק"א ביפו ויעץ בענייני קרקעות. בזכות מומחיותו נגאלו עשרות אלפי דונמים. משנת 1905 שימש כסגן מנהל "בנק אפ"ק"[1] ביפו. הוא עסק בחקר ארץ ישראל וסביבותיה ופרסם מאמרים רבים על הטבע והארץ. כן פרסם ספר בשם "הארץ" המכיל רשימת מקומות בארץ ישראל[2]. כתב גם ב"לוחות ארץ-ישראל" של אברהם לונץ ובקובצי "ירושלים".

בית ספר פיק"אעריכה

 
בית ספר פיק"א - ראשון בתי הספר בפתח תקווה
 
שיעור בחקלאות בבית ספר פיק"א - ילדים עובדים בגן הירק עם כלי עבודה.
 
מצבת אליהו ספיר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה

ספיר נולד בירושלים ולמד בתלמוד תורה עץ חיים. בגיל 18 החל ללמוד בסתר בבית הספר כי"ח עברית וערבית[3]. בשנת 1889 מונה על ידי נציג הברון רוטשילד למורה לערבית בבית הספר פיק"א[4].

אליהו ספיר נמנה עם ראשוני המורים העבריים בארץ ישראל. באתר משרד החינוך נכתב: " על פי סדר כרונולוגי - של תחילת ההוראה בעברית - נמנו המורים: דוד ילין, אליעזר בן-יהודה, מרדכי לובמן, דוד יודילוביץ, דוד שו"ב, שמרקין, אליהו ספיר, דבורה בן-יהודה, זאב יעבץ, יהודה גור, יוסף מיוחס" בימיה הראשונים של פתח תקווה למדו בניה, שהוריהם היו בני היישוב הישן מירושלים, בחדר. לאחר מכן הוקם "בית ספר הברון". הוא נהנה מסיועו של הנדיב הידוע ועבר לבניין מרווח, שפקידות הברון ציוותה לבנותו במיוחד לתכלית זו: בית פיק"א. בבית הספר החדש רוכז חבר מורים מעולה, ובו אליהו ספיר, אריה ליב גורדון, אלישבע בסביץ, יוסף ויתקין ואפרים רובינוביץ (הראובני); היו בו חמש כיתות ותוכנית הלימודים בו כללה מקצועות כלליים, צרפתית וערבית.

באספת הייסוד של אגודת המורים שהתכנסה באלול תרס"ג בזיכרון יעקב קרא אליהו ספיר להקמת מוסד שיעמיד אוצר מילים עבריות לבתי הספר. משהוקם ועד הלשון מחדש בשנת תרס"ד הוא נבחר לחבר בו, ופעל לשיתוף פעולה בין הוועד ובין אגודת המורים. רשימת "צמחי ארץ ישראל" שפרסם בכתב העת "החינוך" הייתה בסיס לרשימת "הצמחים המצויים בארץ" שפרסם הוועד בזכרונות ועד הלשון ג בשנת תרע"ג.

משפחת ספירעריכה

סבו של אליהו היה החוקר יעקב הלוי ספיר. על שם ספרו הידוע נקרא רחוב "אבן ספיר" בפתח תקווה[5]. הוא תיאר את שליחותו מטעם העדה האשכנזית בשלל ארצות: תימן, אתיופיה, הודו, סין, אוסטרליה, ערב ומצרים. בייחוד הוא פירט את חייהם ומנהגיהם של היהודים בארצות הללו. הוא היה פייטן שנון, למדן תורני, חוקר עתיקות, אמן הלשון העברית וההרצאה, איש המדע והחקירה, בעל דמיון כביר וכוח הסתכלות עצום. כמו כן, סייע לחתנו יחיאל בריל בעריכת "הלבנון". הוא פרסם ספרים רבים נוספים, ביניהם "אגרת תימן" ו"אגרת הפרידה".
בניו של יעקב הלוי ספיר הם זלמן נתן ובנימין - סופרי הבטאון הלבנון.
אליהו ספיר הוא נכדו, ויוסף ספיר, ראש עיריית פתח תקווה, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל, הוא נינו.

יחסו לערביםעריכה

בספר על תולדות ההגנה[6], ובבלוג "אפלטון" של ההיסטוריון אורי קציר[7] יש התייחסות למאמר שפרסם אליהו ספיר בשנת 1900 על הצורך להגדיר מה תהיה הגישה הרצויה של היישוב היהודי בארץ ישראל אל תושביה הערבים. וכך כותב קציר:

בשנת 1900 היפנה אליהו ספיר, יליד ירושלים וחוקר ארץ-ישראל, את תשומת לב הציבור היהודי לתופעה המדאיגה של תעמולה אנטי-ציונית בעיתונות הערבית. ספיר מבחין בין התועמלנים האנטי-ציונים הבאים בעיקר מקרב העדה הנוצרית לבין הרוב המוסלמי בארץ-ישראל, אשר לדעתו אינו מגלה יחס של איבה כלפי הציונות. לנוכח קביעה זו הגיע ספיר למסקנה כי עתידה של הציונות תלוי בשיתוף הפעולה ההדוק בינה לבין הרוב המוסלמי בארץ-ישראל[8]. הוא מנמק זאת :

העם הערבי-מוסלמי הוא אחד העמים –או העם האחד – הקרוב אלינו ולליבנו ובימיו ראינו טובה ואהבתו וקרבתו אלינו עודנו דבר אפשרי גם לימים יבואו.

מסקנתו היא שבאירופה "נעבוד בלי תועלת לְשָרֵש ולעקור את השנאה לנו". ולכן האמצעי האחד להציל את כבודנו וכוחנו הוא: להוציא את עצמנו מתחת ההשפעה האירופאית. כאן, בארץ אבותינו, ארץ ישראל, ובהארצות הסמוכות לה, המזרח התיכון, נודיע את טיבנו ונחייה בהווייתנו וננקוט בפעולות מחאה גלויה נגד כל דיבה ועלילה שמוציאים עלינו. והעיקר, "לחיות בארצות אלו בשפתן וספרותן כ'בעלי ביתם' חשובים ולא אורחים".

מסכם קציר: מאמרו של אליהו ספיר לא זכה להדים בעיתונות העברית, והוא עבר ללא תשומת לב, אולי משום שלא נקט בו נימת ביקורת כלפי המתיישבים היהודים או התנועה הציונית.

לקריאה נוספתעריכה

  • אליהו בן בנימין זאב ספיר, ארץ ישראל וסוריה, לעם, 1911.
  • איתן ברונשטיין, אליהו ספיר איש אשכולות בהנהלת בנק אפ"ק, רבעון לבנקאות, מס' 169, ניסן תשע"א אפריל 2011

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ א.פ.ק - ראשי תיבות - כפי שכונה על ידי תושבי היישוב היהודי: "חברת אנגלו פלשתינה" לימים: בנק אנגלו-פלשתינה
  2. ^ אליהו ספיר, ‏הארץ, יפו, 1911, מבוא, באתר HebrewBooks
  3. ^ אליהו הלוי ספיר איננו, החרות ירושלים, 4 בספטמבר 1911
  4. ^ דוד בוימגרטן, עזרת סופרים, המליץ, 14 באוגוסט 1889
  5. ^ בספרו זה, אשר יצא לאור בשנים תרכ"ד 1864/תרכ"ו 1866, פורסמו גם מחקרים על כתר ארם צובא וכן על כתבי-יד אחרים של התורה והמקרא. הרב יעקב הלוי ספיר היה מהראשונים להעיר את תשומת לבו של העולם היהודי על קיומם ומצבם היהודים באתיופיה ואף של יהודי המזרח הרחוק
  6. ^ פרק ששי - מרגלים, מודיעים ו"חסידים"
  7. ^ כאן
  8. ^ ההדגשה לא במקור