אלכסנדר אלטמן

אלכסנדר אלטמן

אלכסנדר (שמעון צבי) אלטמן (16 באפריל 1906 - 6 ביוני 1987; כ"א בניסן, ה'תרס"וט' בסיוון, ה'תשמ"ז) היה פילוסוף יהודי אמריקאי ממוצא אוסטרי - גרמני, מגדולי חוקרי מחשבת ישראל במאה העשרים. התמחה בתחומים מגוונים של מחשבת ישראל: מתקופת חז"ל והמדרשים, המשך בפילוסופיה של ימי-הביניים, קבלה וחסידות, וכלה בהגות יהודית מודרנית. תרומתו המכרעת והחשובה ביותר הייתה בתחום ההגות היהודית הגרמנית המודרנית, ובמיוחד מחקריו על חייו ויצירתו של משה מנדלסון.

קורות חייועריכה

אלטמן היה בנם של הרב אדולף (אברהם) אלטמן (18791944), ומלווינה (שרה מינדל לבית וייס, 18811944). הוא נולד ב-1906 בעיר קָשָה (בממלכת הונגריה, כיום קושיצה, סלובקיה), וגדל באוסטריה עד שנת 1920 עת קיבל אביו את משרת הרבנות בעיר טריר. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בעיר קלן, למד שנה אחת בישיבת פרשבורג, בה למד גם אביו ועבר ללמוד בבית המדרש לרבנים בברלין בה קיבל סמיכה לרבנות. במקביל הוא למד באוניברסיטת ברלין וקיבל תואר דוקטור בשנת 1931 על דוקטורט בנושא "פילוסופית הערכים של מקס שלר (Scheler)". הדיסרטציה שלו הודפסה בסיוע הממשלה הפרוסית.

לאחר הסמכתו לרבנות, קיבל משרת רב בית הכנסת ב-"פאסאואר שטראסה" (גר') שבברלין וכיהן גם כמורה בבית המדרש לרבנים. בחודש אוגוסט 1938 עזבו אלטמן ומשפחתו את גרמניה למנצ'סטר שם התמנה לכהונת הרב הראשי. בשנת 1947 עלה שמו כמועמד לכהונת הרב הראשי של בריטניה, אולם הוא לא זכה בתפקיד[1].

למרות שבמנצ'סטר לא הייתה לאלטמן משרה אקדמית, חזר במהרה לפעילות מדעית רצופה, ובשנת 1954 הקים את המכון ללימודי היהדות באוניברסיטת מנצ'סטר[2] אשר שם דגש על מחקר אקדמי בנושאי יהדות (המכון שוכן כיום ב-University College London). אלטמן שימש אף כעורך של כתבי-העת "מלילה" ו-"Journal of Jewish Studies". בזמן שהותו באנגליה, טיפח אלטמן חוקרים רבים, בהם יעקב כ"ץ וצבי ורבלובסקי. ב-1958 היה אלטמן מנמעני מכתבו של דוד בן-גוריון בשאלת "מיהו יהודי".

בעקבות פטירתו של שמעון ראבידוביץ', הוזמן אלטמן ב-1959 על ידי נחום גלצר (1903-1990) ללמד באוניברסיטת ברנדייס[3], שם היה אחד מעמודי התווך במחלקה למדעי המזרח הקרוב ויהדות, וכיהן כמופקד הקתדרה ע"ש פיליפ לון (Philip W.Lown) במדעי היהדות ומנהל המכון ע"ש לון למדעי יהדות מתקדמים. בין תלמידיו בברנדייס היו: ארתור גרין, אליוט וולפסון, ברכה זק, דניאל לסקר, דניאל מט, פול מנדס-פלור, אלפרד עברי, לורנס פיין, חיים קרייסל, ויהודה שיפמן. הוא פרש ב-1976 ואחר כך המשיך במחקריו גם במסגרת המרכז ללימודי היהדות באוניברסיטת הרוורד וגם במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים. אלטמן זכה לתואר דוקטור לשם כבוד ממספר אוניברסיטאות בגרמניה, ארצות הברית וישראל.

אלכסנדר אלטמן נשא לאישה את יהודית לבית פרנק (1909-1990) ונולדו להם שלשה ילדים. בארצות הברית התגורר בניוטון סנטר, פרוור של בוסטון. בשנותיו האחרונות היה פעיל בהקמת בית-כנסת אורתודוקסי חדש בעיירה שלו. ביתו היה פתוח לרווחה בפני חוקרים רבים, במיוחד צעירים, ולעתים לימד קורסים בביתו. אלכסנדר אלטמן נפטר בשנת 1987, בגיל 81.

הישגיו המדעיים וחיבוריועריכה

אלכסנדר אלטמן התעניין בכל תחומי מחשבת ישראל וכבר בצעירותו חיבר מאמרים תאולוגיים, במאמרים אלה ניסה לשלב בין ההגות הגרמנית לבין האמונה היהודית תוך דגש על המרכזיות של קיום ההלכה בחיי היהודי. מחקריו המוקדמים על ספרות חז"ל השוו בין ספרות זו לספרות הגנוסטית, אבל בעקבות גילויים חדשים בספרות הגנוסטית לא המשיך לחקור בכיוון הזה.

מחקריו של אלטמן בפילוסופיה יהודית בימי-הביניים כללו את התקופה כולה בדגש מיוחד על הוגים שכתבו בערבית-יהודית. הוא פרסם ספר על יצחק בן שלמה הישראלי (עם המזרחן ש"מ שטרן) המציג גם את חיבוריו וגם ניתוח הגותו. אלטמן חיבר כמה מחקרים בהגותו של רב סעדיה גאון (תורת ההתגלות וחלוקת המצוות) ואף תרגם לאנגלית, עם הערות חשובות, חלקים של ספרו של רב סעדיה "ספר האמונות והדעות".

פרסומיו על הרמב"ם שנכתבו לאורך כל הקריירה שלו היו חשובים במיוחד: יחס הרמב"ם למיסטיקה היהודית, מהות ומציאות בהגותו של הרמב"ם, תורת הנבואה של הרמב"ם בהשוואה לתומאס אקווינס, ארבע השלמויות לפי הרמב"ם, ותפישת הרמב"ם בנוגע לשכל ולהשגות של המטאפיזיקה.

אלטמן התעניין מאד בהוגה משה נרבוני, ובנוסף לכתיבת מאמר על היחס בין נרבוני לבין החיבור 'שיעור קומה (ספר)', הוא גם הינחה כמה עבודות דוקטור שכללו מהדורות של כתבי נרבוני. אפשר להבחין בבקיאותו של אלטמן בהתפתחויות מההגות היוונית דרך האסלאם ועד ליהדות במאמרים על נושאים כמו 'סולם העלייה', 'הפתגם הדלפי', ו'תורת האקלימים של ר' יהודה הלוי'.

גם בקבלה ובחסידות לא חסך אלטמן מחקריו. בתחום הזה התמקד בספרות ההיכלות והמרכבה, בשירי "קדושה" המיועדים לתפילת העמידה, במקובלי ימי הביניים: אלעזר מגרמייזא, עזריאל מגירונה, וממקובלי ראשית העת החדשה: אברהם כהן דה-הירירה. למרות כל הישגים אלה, ייתכן והתרומה המכרעת והחשובה ביותר של אלטמן היא בתחום ההגות היהודית-הגרמנית המודרנית, ובראשה חקר משה מנדלסון. הביוגרפיה אותה כתב על מנדלסון, המשתרעת על יותר מ-900 עמודים, שופכת אור לא רק על חייו והגותו של מנדלסון אלא על חיי יהדות גרמניה במאה ה-18.

אלטמן גם שימש כעורך של מהדורת היובל של כתבי מנדלסון (Moses Mendelssohn’s gesammelte Schriften Jubiläums-Ausgabe) הכוללת יותר מ-20 כרכים עבים (חלקם יצאו אחרי פטירתו). לכך יש להוסיף את פירושו של אלטמן לתרגום לאנגלית של הספר "ירושלים" ועשרות מאמרים נוספים על מנדלסון. אלטמן התעניין גם בהוגים יהודים אחרים בעת החדשה, למשל פרנץ רוזנצווייג וליאו בק, וכתב בנוסף על הרבנות הגרמנית המודרנית.

מלאכת העריכה של אלטמן כללה ארבעה כרכים בסדרה "Studies and Texts" של מכון לון (Lown) של אוניברסיטת ברנדייס. ארבעה קבצים של מאמריו יצאו, שניים באנגלית, אחד בעברית, ואחד בגרמנית.

הערות שולייםעריכה