אלכסנדר טמניאן

אלכסנדר אובהנס טמניאן, לפעמים טמאנוב (ארמנית: Ալեքսանդր Թամանյան, רוסית: Александр Ованесович Таманян (Таманов)) (4 במרץ 1878, (16 במרץ לפי לוח השנה הגרגוריאני) יקתרינודר - 20 בפברואר 1936, ירוואן) היה אדריכל נאו-קלאסי ומתכנן ערים ארמני יליד רוסיה שהצטיין קודם בפעילותו ברוסיה, בעיקר בסנט פטרסבורג ובמוסקבה ומילא אחר כך תפקיד מוביל באדריכלות בארמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. תרם רבות לפיתוח בירת ארמניה, ירוואן. רבים מהפרויקטים שלו בארמניה, בהשפעה נאו-קלאסית עם שילוב של יסודות מסורתיים ארמניים, הושלמו אחרי מותו.

אלכסנדר טמניאן

דיוקנו של אלכסנדר טמניאן על שטר של הבנק הממלכתי הארמני
לידה	4 במרץ 1878 (יוליאני) ירוואן, פלך ירוואן, (כיום בארמניה), האימפריה הרוסית
פטירה	20 בפברואר 1936 (בגיל 57) ירוואן, ארמניה הסובייטית, ברית המועצות
מקום קבורה	קברו של אלכסנד טמניאן בירוואן
לאום	ארמנים
מקום לימודים	האקדמיה הקיסרית לאמנויות (1904)
תחום יצירה	אדריכלות
זרם באמנות	התחייה הנאו-קלאסית הרוסית
יצירות ידועות	תיאטרון האופרה של ירוואן
פרסים והוקרה	פרס סטלין, דרגה 2 (1942)
צאצאים	גבורג טמניאן, יורי טמניאן

חייו

שנות לימודיו

טמניאן נולד ביקתרינודאר, כיום קרסנודר, באזור קובאן בדרום רוסיה, והיה בנו של פקיד בנק. ככל הנראה הגיעה המשפחה לאזור מחצי האי קרים ומוצאה הרחוק היה מאני בירת ארמניה ההיסטורית. אלכסנדר הצטיין מילדות בכישוריו לציור.

בשנים 1894-1896 למד בתיכון הריאלי אלכסנדרובסקי קובנסקי, ולאחר מכן למד אדריכלות באקדמיה לאמנויות בסנט פטרסבורג מ-1898 ועד 1904. כבר בשנות לימודיו חלם לתרום לבניין מולדתו ההיסטורית ארמניה.

פעילותו ברוסיה

ב-1909 התעניין בחפירות ובפרויקט המוזיאון של ניקולאי מאר בעיר העתיקה הארמנית אני, שטח טורקיה. אף שהפרויקט לא יצא לפועל, זאת הייתה הזדמנות לטמניאן להתוודע להישגים המרשימים של האדריכלות המסורתית הארמנית. החל משנת 1906 עבד באופן עצמאי בסנט פטרסבורג, במוסקבה ובסביבתן, כמו גם בירוסלאבל ובאורלוב. בהשפעת האדריכלות הקלאסית הרוסית בשנים 1904-1906 שיפץ את הכנסייה הארמנית יקתרינה הקדושה בנבסקי פרוספקט בסנקט פטרסבורג, שנבנתה במקור על ידי האדריכל יורי פלטן בשנים 1771-1781. עבודה זו הקנתה לו פרסום רב.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 תכנן טמניאן בתים לפי הזמנות מאריסטוקרטים רוסים. בשנת 1909 התחיל פרויקט עיצובן מחדש של שתי אחוזות שבבעלות הרוזן מוסין-פושקין במחוז מולוגה שבפלך ירוסלאבל. הוא בנה לרוזן וילה מאבן ובתי שרתים באחוזת בוריסגלב. באחוזה אילובנה ערך פרויקטים עוד יותר שאפתניים:עיצוב באבן של גדות הנהר, עיצוב הפארק, גימור חזיתות הבתים ושיפוץ כנסייה מאבן מן המאה ה-17. העבודות הסתיימו בשנת 1913. ב-1914 התחיל בשיפוץ הבית המרכזי של אחוזת אילובנה, אך העבודות לא הושלמו בגלל פריצת המהפיכה. בהתחלת שנות ה-1940 שתי האחוזות האלה הוצפו במי האגם המלאכותי של הסכר ריבינסק ("ים ריבינסק").

בשנים (1911–1912) תכנן טמניאן את ה"ווילה קוצ'וביי" בצארסקויה סלו (כיום פושקין), יחד עם העמיתים ניקולאי לאנסרה ווסבולוד יאקובלב. ב-1913-1911 תכנן את בית הנסיך סרגיי שצ'רבאטוב בשדרת נובינסקי במוסקבה, שנחשב לטוב שבבתי המגורים של העיר ב-1913. באותה תקופה עבד לגור במוסקבה והשתתף, יחד עם ולדימיר סמיונוב בפרויקט ה"עיר-גן" שנועד לעובדי חברת הרכבות הרוסית וכלל בתי מגורים, בנייני משרדים, בית הבראה לחולי שחפת וגשרון עשוי ברזל ובטון ושהוביל לתחנת הרכבת פרוזורובסקאיה (בימינו קראטובו) על יד מוסקבה. ב-1913 לבקשת משפחת הקיסר, לרגל חגיגות מלאת 300 שנה לשלטון שושלת רומנוב, בנה טמניאן בככר השוק של העיר ירוסלאבל שחזור צבעוני מעץ -בצורת "דיוראמה" - של העיר כפי שהייתה בימי הביניים. בשנת 1916 עסק טמניאן גם בתכנון המשרדים והסדנאות של מסילת הברזל לקזן בתחנת הרכבת של העיר ליוברצי על יד מוסקבה.

בשובו ב-1917 לבירה פטרסבורג, נבחר טמניאן לסגן יושב ראש האקדמיה לאמנויות של פטרסבורג. המהפכה הבולשביקית בסתיו 1917 גרמו להפסקה זמנית בפעילות האדריכלית של טמניאן. עסק בינתיים לזמן קצר בעיצוב תפאורות להצגות תיאטרון, כמו למשל "מקבת'" של שייקספיר. המשיך להיות עם זאת פעיל בארגונים לשימור העתיקות ולהגנת יצירות האמנות של העבר.

פעילותו בארמניה

ב-1919 ביקר לראשונה בארמניה, אך בגלל אי היציבות הפוליטית נאלץ להימלט עם משפחתו לפרס. הועסק על ידי מועצת העיר תבריז ותרם לעיצוב תוכנית המתאר של העיר הזאת. מאוחר יותר, בשנת 1923, כשחזר לפי הזמנת הממשלה הארמנית הוא מונה כמהנדס הראשי של מועצת נציבי העם (הממשלה) וחבר במועצה הפועלת המרכזית של הרפובליקה (1925-1936) וניהל את תוכנית-האב לבנייתה מחדש של הבירה ירוואן על מנת לשכן בה 150,000 תושבים, תוכנית שאושרה ב-1924. היו אלה ימים של מחסור ובהתאם להבטחת השלטונות, קיבל האמן בית ואספקה שוטפת של דברי מזון. בשנת 1929 מנתה ירבאן רק 9,000 תושבים. וכעבור עשור ,ב-1939, הגיע מספר תושביה ל-174,848. באמצע העיר לפי הוראותיו נבנתה ככר (ככר הרפובליקה, אז ככר לנין) וסביבה שדרות רבות עם עצים ורחובות בהסדר מעגלי ורדיאלי. בככר נבנו בנייני הממשלה, משרד החוץ, הדואר המרכזי, מלון (בימינו "מאריוט", בעבר "ארמניה"),המוזיאון להיסטוריה (בזמנו - מוזיאון המהפכה הבולשביקית) והגלריה הלאומית לאמנות, בשילוב של סגנון נאו-קלאסי והשפעות האדריכלות המסורתית הארמנית. לפי תוכניתו, מנקודות רבות במרכז ניתן היה לראות את הר אררט.

בניין התיאטרון לאופרה ולבלט בירוואן, בזמנו "בניין העם" 1953-1926

. אמנם לצורך בניית העיר החדשה, נהרסו הרבה בניינים היסטוריים- כולל מאות כנסיות, מסגדים, בתי מרחץ, שווקים, קרוונסאראיים, שרידי המבצר הפרסי של העיר וכ-90% מהבתים המסורתיים הקטנים.

הבניינים שתכנן בירוואן היו בסגנון נאו-קלאסי אך הוא נעזר גם ביסודות ארמניים מסורתיים אמנותיים כמו קישוטי אבן. לרוב השתמש באבן הטוף הוורודה ולכן קראו לירוואן "העיר הוורדוה". בניינים אלו תרמו להפיכת ירוואן מעיר פרובינציאלית לעיר בירה אמיתית, מרכז תרבות ותעשייה. הוא תכנן, בין השאר, את תחנת הכוח ERGES-1 (1926), את תיאטרון האופרה על שם "ספנדריאן" (בשנים 1926-1953), את כיכר הרפובליקה (בשנים 1926-1941) ועוד. תוכניתו לבניית שדרת הצפון של ירוואן, שנועדה לחבר את פסל אמא ארמניה (בעבר פסלו של סטלין) עם בניין האופרה ועם ככר הרפובליקה (ככר לנין לשעבר) יושמה רק בשנות ה-2000 המוקדמות. במסגרת עבודות הבנייה נקנו ונהרסו הרבה בתים זולים קטנים כדי לפנות מקום לבנייני מגורים יוקרתיים ומסחריים.

טמניאן ערך תוכניות בנייה לשורה של ערים ארמניות, כמו לנינאקאן (כיום גיומרי), נור-ביאזט (כיום גאוואר), סטפנקרט, אחט-אחפר, קאראקיליסה (סיסיאן), אצ'מיאדזין (וגרשפט) ואחרות. טמניאן ישב בראש ועדה שפיקחה על שימור אתרים היסטוריים במדינה. הוא היה נשוי החל משנת 1907 לקמילה אדוורדס, בת לאם צרפתייה ואב סקוטי, ממשפחת האמנים המפורסמת בנואה. לטמניאן נולדו שני בנים ושתי בנות (מריה, שנפטרה בגיל 13, ווארבארה, שמתה בגיל 20). גם בנו ויוליוס מת בגיל צעיר. הבן השני גבורג טמניאן (מת ב-2004) היה אדריכל והשלים את בניין האופרה ועוד כמה מן הפרויקטים של אביו.

אלכסנדר טמניאן נפטר בירוואן ב-20 בפברואר 1936. קברו נמצא כעת בפנתיאון גדולי האומה הארמנית על שם קומיטאס בירוואן.

ככר הרפובליקה ביירוואן, עם בניין הממשלה, לפי תכנונו של טמניאן

תכנונה של ירוואן

טמניאן חזה את ירוואן כעיר של גנים וחורשות. אף על פי שתוכנית הממשלה ותוכניתו נדרשו להרס חלק גדול של ירוואן הישנה, ניסה טמניאן לשמר בתוכניתו חלק מהרחובות הישנים, בעיקר ציר הרחוב אבוביאן, אם כי התכוון שהרחובות, הישנים והחדשים, יהיו מחוברים למרכז העיר החדש. העיר הייתה אמורה להתפתח בצורת גלגל עם חישורים סביב שתי שדרות ראשיות, אחת לכיוון הר אררט, ושנייה לכיוון הר אראגאץ. האזור התעשייתי היה אמור להימצא באזור הדרומי, כך שהרוחות הנושבות מצפון-לדרום יעזרו בהרחקת זיהום האוויר. הפועלים היו אמורים לחיות מחוץ לאזור התעשייה ולנסוע לעבודה בתחבורה ציבורית. רובע הסטודנטים ובתי החולים תוכננו באזור הצפוני-מזרחי של העיר. העיר נועדה להתפשט צפונה ודרומה כאחד. בתיה היו צריכים להתרומם ללא יותר מ-3–4 קומות ועצים ובדרכים החשובות היו אמורים לטפח עצים ומרחבים ירוקים. מעל נהר הרזדן תכנן לבנות שני גשרים. העיר התפתחה במהירות שעברה את הצפי. בשנת 1935 שינה טמניאן את תוכניתו כדי לאפשר שיכונם של 450,000 תושבים. חלק מתוכניתו המקורית לא יושמה. השדרה הצפונית, בין האופרה לככר הרפובליקה התחילה להיבנות רק בשנות ה-2000. לפי מרי דניליאן,"בניין העם" - תיאטרון האופרה והבלט של ירוואן, בניין הממשלה ותחנת הכוח ההידרו-חשמלית הם ההישגים הראשיים של טמניאן וציוני דרך בלידת האדריכלות הארמנית המודרנית. על הבנייה בירוואן בזמננו כמו למשל בניית השדרה הצפונית, אינה עומדת תמיד, לפי קולות המבקרים (מרי דניליאן ואחרים), בסטנדרטים שהציב טמניאן בזמנו. חלק מהבניינים הפרטיים והציבוריים שנבנו אינם תואמים את הבנייה של טמניאן, למשל בניין האופרה. נמתחה בקורת על פתיחת אזור של בתי קפה מסביב בניין האופרה. כמו כן הגן המעגלי שהומצא על ידי טמניאן נמצא בסיכון בגלל בתי הקפה שהתרבו באזור. לאחרונה שנויה במחלוקת תוכנית הממשלה הארמנית להוסיף מגדל לבניין הממשלה שתוכנן על ידי טמניאן.

"בניין העם" - התיאטרון לאופרה ולבלט ואולם הפילהרמונית

טמניאן הגה את הקמתו עוד בעת היותו ברוסיה בתחילת שנת 1917. שינה מספר פעמים את התוכנית. למרות העמדת הפרויקט לתחרות, המארגנים לא מצאו הצעות משביעות את הרצון. טמניאן בחר בפתרון לא מסורתי: תכנן אותו כבניין מונומנטלי בעל שני אולמות חצי-כדוריים ("של קיץ" ו"של חורף") היוצרים צורת סגלגל ועם במה משותפת. למקרים של אסיפות המוניות ניתן היה לחבר את שני האולמות לאחד ענק בעל 3,000 מושבים. אולם הקיץ היה אמור להיות נעדר קירות חיצוניים מוקף בגלריות עם קשתות ופתוח אל גן סמוך. מאוחר יותר שינה את תוכניתו ובנה את בניין האופרה ואולם הפילהרמונית כמבנים סגורים עם במות נפרדות. טמניאן נועץ רבות עם עמית בשם טורוס טוראמניאן (1934-1864), מומחה בהיסטוריה של האדריכלות הארמנית. כתוצאה משיתוף הפעולה שלהם השתמש טמניאן בתכנוניו במוטיבים קישוטיים של קתדרלת זוורטנוץ, שנחקרה על ידי טוראמניאן בעמודים והקשתות שתכנן גם בבניינין אחרים התכתב טמניאן עם השרידים של קתדרלת זוורטנוץ והעיר העתיקה אני. לצורך בניית "בניין העם" נאלץ טמניאן להסכים להריסת כנסייה עתיקה - "קפלת גת שמנים" משנת 1679, בתנאי שהיא תיבנה מחדש במקום אחר. עיכובים בבניית האופרה הביאו גם לדחיית הבנייה מחדש של הקפלה. בשנת 1932 טמניאן פוטר מניהול הפרויקט ומחליפו החליט להשתמש באבני הקפלה שנספרו ואוחסנו במיוחד, לבניית בית לפועלים ברחוב ביירון, למרות מחאותיו של טמניאן. התעוררו קשיים רבים במימון הפרויקט על ידי ממשלת הפדרציה הטרנסקווקזית בטביליסי וגם מצד ממשלת ברית המועצות. טמניאן נאלץ להתפשר ולוותר כאמור על "אולם הקיץ", על מנגנונים רבים של הבמה ועל הגימור בגרניט של חזית בניין הקרובה לבמה. גם הוא (שנפטר ב-20 בפברואר 1936) וגם ידידו, המלחין אלכסנדר ספניארוב (שהלך לעולמו ב-1928), לא הצליחו, כפי שרצו, לחיות את חנוכת הבניין עם מופע האופרה "אלמאסט". הפרויקט זכה בכל זאת לפרס גדול בתערוכה העולמית בפריז אחרי מות האדריכל, בשנת 1937. אולם האופרה נחנך בשנת 1939 בעוד שאולם הפילהרמונית - רק ב-1963.

פעילותו לשימור העתיקות

כיושב ראש, החל משנת 1923, של הוועד לשימור העתיקות עשה טמניאן מאמצים רבים להציל מספר רב של כנסיות קדומות, שהיו בסכנת הריסה בעקבות המדיניות האנטי-דתית בעשורים הראשונים של המשטר הקומוניסטי בארמניה. הוא השתתף, בין היתר, בשיפוץ חלקים של קתדרלת אצ'מיאדזין וחיבר רשימת המלאי של מחלקת האדריכלות של המוזיאון להיסטוריה של ארמניה.

בקורות על יצירתו

אחרי מותו של טמניאן נשמעה בקורת על מפעלו האדריכלי מקרב חוגים קומוניסטים שהאשימו אותו בגישה "לאומנית ארמנית". כמה מתלמידיו, כמו מיקאל מזמניאן וגבורג קוצ'אר סבלו מרדיפות בימי הטרור הסטלניסטי הגדול בשנת 1937 והוגלו לסיביר. חוקרים אחרים מעירים שהסגנון הנאו-קלאסי המונומנטלי, אפילו עם יסודות לאומיים תאם את המגמה השלטת בעת השלטון הקומוניסטי בימי סטלין ("לאומי בצורה, סוציאליסטי בתוכן"). נטען כי תרומתו של טמניאן לתכנונה של ירוואן הושפעה מחד, על ידי חינוכו האמנותי השמרני ברוסיה שלפני המהפכה ומניסיונו בשטח בתחום ומאידך על ידי קליטתו את טבעם הפוליטית של הפרויקטים שהוזמנו ממנו ו"יכולתו "לתרגם" במיומנות רבה "את הרטוריקה האידאולוגית לצורות פלסטיות ואדריכליות".

מבחר בניינים

האנדרטה של טמניאן למרגלות "המפל"

• שנות ה-1920 - בית אגאסי חנג'יאן, בגיא הנהר חרזדאן
• 1924 - ככר אנדריי סחרוב - רחובות נלבנדיאן, פושקין וורדאנאנץ
• 1939-1924 - ככר בחירות - שדרות משדוץ, רחוב טריאן, רחוב סאיאט נובה
• 1977-1921 - ככר הרפובליקה
• 1926 - מצפה האוניברסיטה - פארק הסטודנטים (בין הרחובות אבוביאן וטריאן)
• 1926 - תחנת הכוח ההידרו-חשמלית - על בגדה השמאלית של נהר חרזדן
• 1955-1927 האוניברסיטה הממלכתית לרפואה -רח' קוריון
• 1928 - המכון לזואולוגיה ולרפואה וטרינרית - רח' נלבנדיאן
• 1929 -בית החולים לנשים ולידות, רח' אבוביאן
• 1939,1932,1930 - המכון לפיזיותרפיה, רח' אבוביאן
• 1935,1932 - האוניברסיטה להנדסה- רח' טריאן
• 1935 - האוניברסיטה לאדריכלות ולהנדסת בניין, רח' טריאן
• 1939 - בית החולים לילדים - רח' אבוביאן
• 1953,1940,1933 - התיאטרון האקדמי הלאומי לאופרה ולבלט על שם אלכסנדר ספנדריאן- בככר החירות -עם 1200 מקומות ואולם קונצרטים על שם ארם חצ'טוריאן בעל 1400 מקומות
• 1952, 1941 - בניין הממשלה, עם מגדל שעון - בככר הרפובליקה

תוכניות של ערים

• ירוואן
• נור-אראבקיר
• 1926 - נובאראשן
• אצ'מיאדזין
• 1926 - סטפנקרט

פרסים ואותות הוקרה

• זכה בפרסים רבים של האקדמיה הקיסרית לאמנות של סנט פטרסבורג - על תכנון בתי ספר, בית חולים עם 300 מיטות, תיאטראות ובתים פרטיים
• 1914-מדליית זהב לעיצוב הטוב יותר- עבור בית שרבטייב וחברות באקדמיה לאדריכלות
• נבחר לסגן יושב ראש האקדמיה הקיסרית לאמנות בסנט פטרסבורג
• 1926 - "אדריכל העם" של ארמניה הסובייטית
• פרס לאדריכלות של הממשלה השובייטית - עבור בניין הממשלה בירוואן

• 1937 - גראן פרי (הפרס הגדול) של התערוכה העולמית בפריז עבור בניין האופרה בירוואן
• 1942 - אחרי מותו - פרס סטלין, דרגה ב

הנצחה

• 2001 - נחנך בירוואן המוזיאון לאדריכלות על שם אלכסנדר טמניאן. בטקס החנוכה השתתף נכדו, אלכסנדר טמניאן ג'וניור, מדען ופעיל בתעוה לשחרור קאראבאך (ארצאך).
• 1999 - הדואר הארמני הנפיק בול עם דיוקנו לזכרו
• 1974-1970 - נבנתה במרכז העיר ירוואן, על יד ה"מפל", אנדרטה לכבוד אלכסנדר טמניאן, יצירת הפסל ארתאשס אובספיאן, שבו האדריכל נראה מסתכל בתוכנית העיר שהוא עיצב

לקריאה נוספת

תוכנית המתאר של היישוב נובאראשן, לפי אלכסנד טמניאן

• האנציקלופדיה הארמנית הסובייטית, כרך 1, 1974.
• אי.אי. קומרובה - לקסיקון ביוגרפי קצר, 300 ביוגרפיות: אדריכלים (רוסית} מוסקבה, ריפול קלאסיק, 2000.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר טמניאן בוויקישיתוף

• Alexander Tamanian at Armeniapedia.org
• Alexander Tamanian at TACentral.com
• על ככר הרפובליקה באתר מורשת ארמנית באנגלית Yerevan Walking Tour: Republic Square
• טמניאן באתר החברה הארמנית לחינוך ולתרבות - באנגלית
• רות בדוויאן -"אלכסנדר טמניאן - חזונו על ירבוואן - מורשת רבת שנים" באתר "גרונג" (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine)

Ruth Bevedian, Alexander Tamanian - His Vision of Yerevan - A Lasting Legacy, Groong, Armenian New Network, 2008

• https://web.archive.org/web/20150418040811/http://www.aesa.org/uploads/H01%20Arch%2096.pdf Sarkis Balmanoukian 20th Century Architecture and Urban Design in Armenia] Armenian Engineers and Scientists of America]

14/1/1996 ביוגרפיה קצרה של טמניאן מאת קארן חודיקיאן Karen Khudikian

• מרי דניליאן על מורשתו של טמניאן בהרצאות באוניברסיטת האיגזיאן בביירות, כתבה מאת ארה סנג'יאן מ-12 ביולי 2004 בפורום באתר armenian diaspora
• 2008 Angela Harutyunyan,Kathrin Hörschelmann, Malcolm Miles (eds) Public Spheres after Socialism)