נאו-קלאסיציזם
הנאו-קלאסיציזם או הנאו-קלאסיקה הוא כינוי של סגנון האומנות הרווח בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19 (1790–1840).
היסטוריה
עריכההאמנות הצרפתית בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הושפעה מאוד מהמהפכה הצרפתית, שהתרחשה ב-1789, ומהרעיונות שהובילו אליה. לאורך המאה ה-18 היה בצרפת משטר מלוכני, וסגנון האמנות שזוהה איתו כונה הרוקוקו. אמנות הרוקוקו נחשבה כאמנות מתקתקה ומנוונת, ציוריה עסקו בתיאור נשות החצר, תענוגות החיים ובעילוי מעמד האצולה והמלוכה, זאת בעוד רובו של העם הצרפתי מתקיים בקושי ורעב ללחם.
המציאות החברתית והפוליטית בצרפת הובילה למהפכה הצרפתית. המשטר השתנה והשלטון הפך רפובליקני. כפי שהשתנה השלטון, כך השתנתה גם האמנות. דור האנשים (והאמנים) שחי באותה תקופה דגל ברעיונות של חופש, שוויון ואחווה, והאמנים ביקשו לבטא ביצירותיהם רעיונות אלו ובעיקר לתת ביטוי לרעיונות של "פטריוטיזם" – אהבת המולדת ללא תנאי ונכונות להקרבה עצמית למען המדינה.
משטר הרפובליקה ושיתופו של העם בעיצוב אורח חייו קסמו לצרפתים שהפילו את המלוכה, ולכן בתחומי חיים רבים, ובעיקר באמנות, היו בצרפת של המאה ה-19 חיקויים רבים לסגנון הקלאסי של העת העתיקה, מתקופת יוון ורומא. העדויות הארכאולוגיות והתגליות הרבות בתקופה זו חיזקו את הדעה כי בצורות ה"קלאסיות" יש היגיון אסתטי ופרקטי גם יחד.
ההשפעה ניכרה באדריכלות, בריהוט ובאמנות הפלסטית. באמנות הפלסטית עסקו נושאי הציורים בדימויים וסיפורים מימי הרפובליקה הרומית תוך הדגשת רעיון הפטריוטיזם והשלכותיו מהעבר (הקלאסי) אל ההווה (הנאו-קלאסי). הדרך שבה ניגשו האמנים לעשייה אמנותית הייתה על פי נורמות קבועות של האקדמיה לאמנויות. האמנים פעלו בעקבות מאורעות היסטוריים בני זמנם תוך שימוש באירועים וסמלים מהעבר.
אמנים בולטים בזרם הנאו-קלאסיקה
עריכהז'אק-לואי דויד נחשב לצייר החשוב ביותר של המהפכה הצרפתית. בדעותיו היה מקורב לרעיונות המהפכניים ואף תמך בגלוי באישים שהתנגדו למשטר המלוכני. דוד לא צייר רק אירועים היסטוריים אלא עסק בציוריו גם באירועים ודמויות ממשיות מתקופתו, המבטאים מבחינתו פטריוטיזם אקטואלי. מעבודותיו: מות מארה, הכתרת ז'וזפין על ידי נפוליאון, נפוליאון חוצה את האלפים, מאדאם רקמייה, שבועת האחים ההוראטים ומותו של סוקרטס.
אנגר היה ממשיכו של דויד בציור הנאו-קלאסי. הוא העריץ את הפיסול היווני וסגנונו מזוהה עם הנאו-קלאסיקה. יש אצלו חשיבות רבה יותר לקו מאשר לצבע: אין ערבובי צבע חופשיים. הנושא החדש שהעלה אנגר בציוריו הוא האוריינטליזם: בתקופתו העריצו אנשים את המזרח. בסדרת תמונות שיצר מככבת דמות דמיונית של אודליסק מהרמון הסולטאן. מעבודותיו: האודליסק הגדולה, המתרחצת מואלפונסון, המרחץ הטורקי.
הנאו-קלסיציזם במוזיקה
עריכהתחום המוזיקה, בניגוד לתחומים אחרים (בעיקר תחום האמנות הפלסטית) מגדיר את "התקופה הקלאסית" שלו כתקופה המשתרעת בערך בין השנים 1720–1800. המלחינים הבולטים בתקופה זו היו היידן, מוצרט ובטהובן. כאשר אומרים "נאו-קלאסיקה" או "נאו-קלאסיציזם" בקונטקסט של מוזיקה, הכוונה לסגנון השואב את הבסיס האסתטי שלו מתקופת הבארוק (1600–1750) ומהתקופה הקלאסית במוזיקה (1720–1800) ויוצק לתוך אותן תבניות מתקופות אלה תכנים חדשים תוך כדי ביטוי מפוכח וענייני, אשר מנוגד באופיו לביטוי הסובייקטיבי הרגשני והמופרז שאפיין את התקופה הרומנטית. הנאו-קלסיציזם היה זרם של כתיבה בקרב מלחינים במאה ה-20. בתקופות מסוימות בחייהם כתבו פרוקופייב, שוסטקוביץ', סטרווינסקי ואחרים בסגנון זה. הכתיבה הנאו-קלאסית במוזיקה לרוב כללה שימוש בצורות מוזיקליות מן העבר (פוגה, קונצ'רטו גרוסו, מחולות שונים כגון פסקאליה, גבוט ועוד) ומילוין בתוכן "מודרני": הרמוניות נועזות, שבירת משקל, תזמור 'פיקנטי' וכו'.
ראשיתו של הנאו-קלסיציזם לא הייתה, כפי שמקובל לחשוב, בין שתי מלחמות העולם באירופה, אלא לפני 1900. אפשר ש"החזרה לבאך" באה לביטוי כבר בסיום הסימפוניה הרביעית של יוהנס ברהמס מ-1886 וייתכן שכבר בפרק הראשון של הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של סן סנס מ-1844. רגר, שהיה קונטרפונקטיסט מבריק ונלהב להרמוניה כרומטית נפתלת, העריץ את יוהאן סבסטיאן באך והרבה לכתוב לעוגב. רגר דבק במוזיקה אבסולוטית ולא גילה עניין באקספרסיוניזם. ביצירותיו מראשית המאה ה-20 מתגלה דפוס חשיבה אישי, המוצא פתרון חיובי לבעיות היצירה של תקופתו. אפשר לראות ברגר חוליה מקשרת בין ברהמס להינדמית, שיצירתו נגדה את הרוח הרומנטית, דבקה ב"אובייקטיביות החדשה", או "צליל לשם הצליל" של שנות ה-20' ומצאה את מקומה בקונטרפונקט קווי בנוסח באך, לא אטונאלי אלא בשיטה הרמונית חדשה, בעלת צביון מיוחד, מבוססת על צלילים עליים טבעיים. גם בסגנונו של בוזוני, שהשקפותיו המתקדמות התבססו כולן על מוזיקה מימים עברו, מתגלה נטייה לבאך ולמוצרט.[1]
בקברו של קופרן של ראוול, בסוויטה לפסנתר אופוס 25 של שנברג (היצירה הראשונה שלו בשיטת שנים-עשר הטונים משנת 1925) ובווצק של ברג אפשר למצוא מרכיבים של תנועת ה"חזרה למאה ה-18".[2]
בניגוד לדודקפוניה הסובייקטיבית-רגשית, המוזיקה הנאו-קלאסית הצטיינה בסדר ובהירות. על אף הקשר הברור שלה למוזיקה של המאה ה-18, בעיקר, הייתה שייכת בבירור למאה ה-20, כפי שהעיד הכוח הקצבי שאפיין אותה, ולא פעם גם אווירה פרודית מלבבת. על תואר הראשוניות לסגנון זה מתחרות פולצ'ינלה של סטרווינסקי מ-1919–1920 ו"הסימפוניה הקלאסית" של פרוקופייב מ-1916–1917. חיקוי מודע ואפילו פרודיה אפשר למצוא במוזיקה של ריכרד שטראוס ל"גם הוא באצילים" של מולייר. אחרי "פולצ'ינלה" הוסיף סטרווינסקי, בנימה של חיבה אירונית משהו, לכתיבתו הנאו-קלאסית גם את "אלוני דמברטון", בנוסח הקונצ'רטי הברנדנבורגיים של באך, את "דרכו של הולל" בסגנון האופרה של מוצרט ואת "אדיפוס רקס" בסגנון האורטוריות של הנדל. גם שנברג הושפע מן הנאו-קלאסיציזם, כשם שסטרווינסקי נטה בסוף חייו לסריאליזם. הנאו-קלאסיקה הייתה, במידה מסוימת, תגובה על הגודש של הרומנטיקה ושלילה של כל יומרנות נפוחה. השפעתה ניכרה גם בכתיבתם של הצרפתים פולנק, מיו ואיבר ובאורטוריות של הונגר.[3]
וירג'יל תומסון האמריקאי כתב את "סונאטה דקייסה" בסגנון נאו-קלאסי כמחווה ברורה לסטרווינסקי.[4]
אופנה נאו-קלאסית
עריכה
ערך מורחב – אופנה נאו-קלאסית
האופנה הנאו-קלאסית הפכה נפוצה לאחר המהפכה הצרפתית (1798) ורווחה באירופה המערבית עד תחילת המאה ה-19. לפני המהפכה הצרפתית, שימש סגנון הלבוש הנאו-קלאסי ציירים אשר הלבישו בו את הדוגמניות שלהן בפורטרטים של דמויות מן המיתולוגיה היוונית והרומית. הלבוש שימש גם למאורעות חגיגיים כנשפי מסיכות, ואולי גם כלבוש נוח לבית.
לאחר המהפכה, הפך הסגנון הנאו-קלאסי לנפוץ בצרפת ובהמשך בשאר אירופה. האופנה הנאו-קלאסית הייתה פרשנות על לבושם של הפסלים הקלאסיים מיוון ורומא העתיקות וניסה לבטא רעיונות של שוויון, חופש ופטריוטיזם. הנשים לבשו שמלות עשויות בדים רכים כגון מוסלין או מלמלה, שנקשרו תחת החזה ונפלו רפויות עד הקרסוליים בצורה שהדגישה את צורתו הטבעית של הגוף. סגנון זה נקרא גם סגנון "אמפייר", על שמה של ג'וזפין אשתו של נפוליאון קיסר צרפת. הצבע הרווח היה לבן או צבעים רכים אחרים. את שיערן אספו הנשים בפקעת רפויה מאחור והדגישו את התלתלים סביב המצח ומעל האוזניים. נשים נועזות יותר סיפרו את שיערן קצר, בתספורת שהושפעה מפסלי הראש של הקיסר הרומאי "טיטוס".[5]
הנאו-קלאסיציזם באופנה השפיעה בעיקר על תסרוקות הגברים. התסרוקות הפכו לקצרות יותר והביאו לסוף המנהג הקודם של לבישת פאות ארוכות וצביעת השיער בפודרה לבנה. גברים החלו לעצב את שיערם בתסרוקות מתולתלות קצרות, לרוב בתוספת של פיאות לחיים ארוכות. עיצוב השיער הושפע מאוד מדמות בולטת של התקופה – פרנסיס ראסל, הדוכס החמישי של בדפורד. התספורת נקראה "תספורת בדפורד", והוא כנראה היה הזרז להפיכתן של תספורות הגברים לפשוטות. גם גברים הושפעו מהתסרוקת בפסלו של טיטוס, שגרסאות שלה ניתן לראות אצל נפוליאון ומלך אנגליה ג'ורג' הרביעי. בשנת 1799 דיווח מגזין אופנה פריזאי שאפילו קירחים מאמצים את תסרוקת הפיאה בסגנון טיטוס.[6]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- נאו-קלאסיציזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ניאו-קלסיק (אמנות), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים", עמ' 319-20
- ^ גולוויי ומאן, עמ' 320
- ^ ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 203 ו-228
- ^ ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 218.
- ^ Rifelj, Carol De Dobay, Coiffures: Hair in Nineteenth-Century French Literature and Culture, 2010, University of Delaware Press, ISBN 0874130999, 9780874130997, google books
- ^ Hunt, Lynn, "Freedom of Dress in Revolutionary France", in From the Royal to the Republican Body: Incorporating the Political in Seventeenth- and Eighteenth-Century France, Editors: Sara E. Melzer, Kathryn Norberg, 1998, University of California Press, 1998, ISBN 0520208072,9780520208070