אל גרקו
אֶל גרקו (El Greco, בספרדית בהשפעה איטלקית: "היווני"; 1541 – 7 באפריל 1614) הוא הכינוי שבו התפרסם הצייר, הפסל והאדריכל היווני (יליד כרתים) דומניקוס תאוטוקופולוס (ביוונית: Δομήνικος Θεοτοκόπουλος) (זה השם שבו חתם על ציוריו). את רוב פועלו האמנותי עשה באיטליה ובספרד.
 | |
| "אדון זקן" (ככל הנראה דיוקן עצמי) | |
| לידה |
אוקטובר 1541 הרקליון  |
|---|---|
| פטירה |
7 באפריל 1614 (בגיל 72) טולדו, ספרד |
| מקום קבורה |
Monastery of Saint Dominic of Silos |
| לאום | יווני |
| תקופת הפעילות |
? – 7 באפריל 1614 |
| תחום יצירה | ציור, פיסול, אדריכלות |
| זרם באמנות | מנייריזם |
| יצירות ידועות | הפשטתו של ישו, (1577-1579), לקיחתה של מריה הקדושה לשמיים (1577–1579), קבורתו של הדוכס מאוֹרְגָז (1586–1588), נופה של טולדו (1596–1600), פתיחת החותם החמישי (1608-1614) |
| בן או בת זוג |
Jerónima de Las Cuevas |
| צאצאים |
Jorge Manuel Theocupulus |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיהעריכה
אל גרקו נולד בכרתים, שהיה באותה עת בשליטת הרפובליקה של ונציה. התלמד בתחילה כצייר איקונות, כחלק מאסכולת כרתים (אנ'). הוא נחשב לרב-אמן בכרתים, ובגיל 26, כשרצה להרחיב את אופקיו האמנותיים, עבר לוונציה, שם למד אצל טיציאן והיה מיודד עם טינטורטו. בשנת 1570 עבר לרומא, והעשיר את סגנונו ברכיבים של מנייריזם והרנסאנס האיטלקי. ב-1577 היגר לטולדו, שהייתה אז הבירה הכנסייתית של ספרד, ובה חי עד סוף ימיו. שם יצר את יצירותיו הבוגרות והנודעות ביותר. שם גם החל בקריירה מוצלחת כצייר קישוטי מזבח ודיוקנאות.
לאחר מותו נשכחו עבודותיו יחסית. רק בסוף המאה ה-19 גילו אמנים ומבקרים עניין מחודש באופן ההבעה הייחודי שלו. שחרור הצורה, התאורה והצבע ביצירתו של אל גרקו היוו השראה לאמנים כפבלו פיקאסו וג'קסון פולוק במאמציהם לשנות את פני אמנות הציור במאה ה-20. חייו ויצירתו שימשו השראה גם למשורר ריינר מריה רילקה ולסופר ניקוס קאזאנצאקיס.
רבות מיצירותיו מוצגות במוזיאון הפראדו שבמדריד[1].
ישו
אנדראס השליח
לוקאס מצייר
יוחנן השליח
הסעודה האחרונה
נופה של טולדו
_-_Christ_Blessing_(%27The_Saviour_of_the_World%27)_-_Google_Art_Project.jpg)
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- אל גרקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אל גרקו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שולייםעריכה
- ^ יובל בן-עמי, הנה הדרקון שלנו, באתר "העוקץ", 13 באוקטובר 2011
